בצל התוכנית להעמקת הלחימה בעזה, עשרות אלפי מילואימניקים קיבלו בימים אלו צו גיוס נוסף, זאת אחרי מאות ימים שכבר שירתו ולחמו בצו 8 מאז פרצה המלחמה.
עשרות אלפי מילואימניקים ששילמו מחיר אישי כבד, עזבו את מקום עבודתם, את משפחתם ואת ילדיהם ונמצאים כבר שנה וחצי בחזית הקרב ובלחימה על ביטחון העם והמדינה.
המציאות הביטחונית המורכבת שנוצרה בשנתיים האחרונות, מחייבת גיוס מלא של כל שכבות החברה הישראלית. אין זה הגיוני ואין זה מוסרי שרק חלק מהציבור נושא בנטל הביטחוני הכבד, בעוד שחלקים אחרים ממשיכים לקבל פטור גורף משירות צבאי. די להפקרות. די למצב שבו דם אחד סמוק יותר מדם אחר.
בעת שצעירים וצעירות מקריבים את חייהם בעזה, בלבנון ובגבולות נוספים, לא יעלה על הדעת שיש ציבור שלם שחי על חשבון המדינה ומסרב להשתתף במאמץ הלאומי.
אין זה הגיוני ואין זה מוסרי שרק חלק מהציבור נושא בנטל הביטחוני הכבד, בעוד שחלקים אחרים ממשיכים לקבל פטור גורף משירות צבאי. די להפקרות. די למצב שבו דם אחד סמוק יותר מדם אחר
הציבור שאינו נושא ומסרב לשאת בנטל, נהנה מכל ההטבות שמדינת ישראל מעניקה: בריאות, חינוך, תשתיות. הוא נהנה מהביטחון שמעניקים לו חיילי צה"ל, אך בה בעת הוא מסרב ליטול חלק באחריות המשותפת. זוהי התנהלות שאין לה הצדקה מוסרית, דתית או חברתית.
מפקדי הצבא, הרמטכ"ל ומי שאמון על כוח האדם בצה"ל, אומרים מעל כל במה אפשרית, כי חסרים עשרות אלפי חיילים למערך השרות הקיים, על מנת שהצבא יוכל לעמוד בדרישות של הדרג המדיני.
הניתוק
הפרדוקס הגדול הוא, שהמנהיגים שלנו - הממשלה הנוכחית, איבדה כל קשר עם המציאות היום יומית ועם רוב הציבור שהצביע לה. הניתוק הזה בא לידי ביטוי במיוחד בקרב אלו המתיימרים להיות נציגי הציבור הדתי לאומי, שרובו ככולו, גדל והתחנך בישיבות ההסדר ובמכינות הקדם צבאיות, אותו ציבור שהשירות בצה"ל הוא חלק מאותו תורתו אומנותו ומשרת בצה"ל כתף אל כתף ונושא על כתפיו יחיד עם הציבור הכללי את נטל הביטחון.
דווקא אותם מנהיגים, הם אשר נותנים את ידם לחוק שערורייתי המפקיר את ציבור משרתי המילואים והסדיר. כיצד ייתכן שמי שצמחו מתוך הציבור שנושא בנטל הביטחוני הכבד, מנותקים כל כך מערכי היסוד של הציבור ששלח אותם? כיצד הם מסוגלים להביט בעיניהם של משפחות המילואימניקים, שבניהן, נשותיהן והוריהן מגויסים חודשים ארוכים בעוד יש אנשים שמקבלים פטור גורף? האם שיקולים קואליציוניים צרים גוברים על האחריות הלאומית הבסיסית?
המנהיגים הללו איבדו כל קשר עם המציאות היומיומית של מצביעיהם. הם לא יושבים סביב שולחן השבת שבו כיסא ריק מזכיר לכולם שהבן, האח או האב לא יוצא הביתה כי אין מי שיחליף אותו בגבול. הם לא מבינים את תחושת התסכול והדאגה העמוקה של משפחות שבני משפחתם נושאים בנטל הביטחוני כבר למעלה משנה, בזמן שאחרים ממשיכים בחייהם כרגיל ואף מקבלים סיוע כלכלי מהמדינה.
הניתוק הזה והמנהיגות שאיבדה את המצפון המוסרי והערכי שלה, היא בגידה בציבור שבחר בהם וזה אשר בזכותו קיימת המדינה. הציבור בישראל ובתוכו גם הציבור הדתי לאומי, לא ישכח ולא יסלח למי שייתן את ידו להשתמטות מצה"ל.
הבלוף הגדול
מספרים לנו על דיונים שמתקיימים בימים אלו בוועדת חוץ וביטחון בנושא חוק הגיוס. אין בלוף גדול מזה, שכן אני רוצה להזכיר לציבור שבמדינת ישראל קיים כבר חוק גיוס, המחייב כל צעיר או צעירה, אזרחי המדינה שהגיעו לגיל 18, להתגייס לצבא.
זהו מאבק על עתיד המדינה, על ביטחונה, על אופייה והגיע הזמן לומר בקול צלול וברור: כולם חייבים לשאת בנטל. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חייבים להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי משמעותי
הניסיון "למכור" לציבור חוק בו גיוסם של 1,000 או 2,000 חרדים לצה"ל נחשב כהישג, הוא חרטוט ולא לחוק הזה פיללנו. החוק היחיד שצריך לקדם הוא למי שלא ממלא אחר החוק הקיים. חוק שלא יתן למשתמטים ליהנות מכל הזכויות מבלי שיישאו בחובות שלהם למדינה. לא מצליח להבין את אלו שמדברים על ממשלת ביטחון, כאשר הם יוצרים בעצמם אפליה שכזאת בין דם לדם.
זהו מאבק על עתיד המדינה, על ביטחונה, על אופייה והגיע הזמן לומר בקול צלול וברור: כולם חייבים לשאת בנטל. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חייבים להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי משמעותי. זוהי לא רק חובה חוקית, אלא חובה מוסרית, חובה ערכית, חובה קיומית.
יוסי ברודניצילום: טנא תקשורת קרדיטהמציאות החדשה אינה מותירה לנו ברירה. או שנעמוד יחד, כתף אל כתף, בהגנה על מדינת ישראל, או שנסכן את עצם קיומנו. אין דרך שלישית.
במדינה שמתמודדת ועוד עתידה להתמודד עם אתגרים ביטחוניים וחברתיים, עלינו לבנות מחדש את השותפות והאחריות המשותפת. ההחלטה לשלב את כלל המגזרים בשירות למען המדינה, אינה רק מהלך צודק ושוויוני – היא מהותית להבטחת קיומה ועתידה של ישראל.
יוסי ברודני הוא ראש עיריית גבעת שמואל
