עשרות אזעקות, רחפנים מתפוצצים - ולתושבים נמאס מ"המילים המכובסות" של צה"ל. רוב תושבי ישראל חזרו לשגרה, אך בצפון מתמודדים יום-יום עם האיום החדש שהגיע לשטח היישובים מאזור הלחימה בדרום לבנון - והפך לסכנת חיים. רק היום (רביעי) נפגע מרחפן נפץ כלי רכב שבו היו לוחמי כיתת כוננות שנקראו לסייע בכיבוי שריפה, לאחר שרחפן אחר התפוצץ. שני אנשי כיתת הכוננות נפצעו באורח בינוני וקשה, כשהקסדות שחבשו הצילו את חייהם.
מורן דדוש, תושב המושב גורן שבגליל המערבי וממובילי לובי 1701, מסרב להתרגל לדבריו ל"מילים המכובסות" של הודעות דובר צה"ל ופיקוד העורף, המעדכנות על עוד רחפן או כטב"ם של חיזבאללה ש"נפל סמוך לגבול עם לבנון" או אחר ש"אבד עמו הקשר". בשיחה עם ynet הוא אומר כי התחושה של רבים מהתושבים היא שההודעות מטשטשות את ההיקף והסיכון הרב של תקיפות חיזבאללה.
כשכטב"ם מתפוצץ אצלו בחבל הארץ מוכה האסון, כשתי שעות נסיעה מתל אביב, הוא מבין שהחיים בשאר הארץ נמשכים כסדרם. רוב מוחלט של אזרחי המדינה כבר שכחו את הימים הארוכים במקלטים מתחת לאדמה מול האיום האיראני, ובאופן טבעי רוצים כל כך לחזור לשגרה. את המציאות הזו הוא רואה כ"הפקרה מוחלטת".
"זה שהצבא מנסה לנרמל ולהגיד שהכטב"מים של חיזבאללה פגעו נניח ב'שטח צבאי' או 'בסמוך לגבול לבנון' - זה לא נכון", אומר דדוש ל-ynet. "שומרה זה שטח ישראלי ויישובי הגבול הם עדיין בתחומי ישראל וחזרו לשטחנו אחרי הפינוי הממושך שהיו פה נטושים בהוראת צה"ל למשך יותר משנה וחצי. זו הדרך של כל המערכות שתפקידן לתת לנו ביטחון – לנרמל ולטשטש את המציאות".
בכאב רב הוא אומר: "אנחנו מרגישים פה בלי אמא ובלי אבא. הפכנו שקופים. כולם חיים את חייהם, רוצים לחזור לחופים וללימודים ולעבודה ולחיות את החיים בשקט מדומיין, אבל לא יכול להיות שאנחנו נחיה במציאות כזו וכולם יסיטו מאיתנו מבט. למה כשרחפן נפץ פוגע בתחנת הסעות ילדים בשומרה זה לא אכפת אפילו טיפה, לעומת אילו אותו רחפן נפץ היה פוגע חלילה בתחנת הסעות ילדים בתל אביב?. האם הילדים שלנו הם מזן אחר - זו הדרך של המדינה לגרום להם לפתח 'חוסן'? אלה החיים שצפויים להם פה?".
התחושות של דדוש אינן חריגות בנוף הצפוני. הניסיון להקטין את גובה הלהבות ולהתייחס לאירועים כאל "אירועי גדר" מקומיים מייצר נתק חריף בין קו העימות לבין "מדינת החוף". בשלומי, המציאות הכלכלית והחברתית מציגה תמונת מצב שונה בתכלית מזו הגאה והחזקה שהחזיקו עם תום הפינוי הממושך, לאור חזרתם של קרוב ל-100% מהתושבים שעזבו אותה באוקטובר 2023.
"יש לנו יותר מ-15 עסקים של תושבים שהיו מפונים והקימו אותם בשנת 2025", מספר מתן דוידיאן, תושב היישוב בן 9,000 התושבים. "הם האמינו בביטחון ובעתיד פה ופתחו עסקים, וכעת הם במצב קריסה. חזרנו 100% מהתושבים הביתה, והיום קרוב ל-20% מהבתים פה מוצעים למכירה".
דוידיאן אומר כי "התחושה היא שהיחס לתקיפות חיזבאללה על האזור כאן היא כאל 'ירי לגבול הצפון', או כמו שצה"ל כותב 'נפל בסמוך לגבול לבנון' - זו דרך להרחיק את משמעויות המלחמה הזאת מכל שאר הארץ, וזה לא מעניין אף אחד. כשיורים למדינת ישראל, זה אמור להדליק נורה אדומה לכל תושב ולא רק בקו העימות. אני יודע שברגע שהתושבים במרכז יתעוררו, גם ממשלת ישראל תתעורר.
"בעיני הממשלה אנחנו קומץ ולא מספיק חשובים, אנחנו מקבלים כטב"מים ורחפנים בלי הכרה וכולם ממשיכים לראות 'האח הגדול' כאילו כלום. אנחנו מרגישים כמו אוויר. יש פה חבל ארץ שלם שחוטף מהבוקר ועד הלילה, ילדים שלא הולכים למסגרות ואנשים שפוטרו מעבודה כי הם לא יכולים להשאיר את הילדים מלאי החרדות לבד בבית".
דוידיאן סבור כי הפגנות קולניות והבערת צמיגים שיובילו בני המקום לא יביאו עוד לתשומת הלב שהם זקוקים לה. הוא לא מתרגש אפילו ממצעדי הפוליטיקאים שפתאום עולים לרגל, וברקע חומת הגבול נושאים נאומים על כשלונותיה של הממשלה, בעודם משבחים את גיבורי האזור ומדברים על חוסנם: "חוסן זו מילה פרה-היסטורית. היא כבר לא קיימת פה. להגיד עלינו שאנחנו חזקים וגיבורים ויש לנו חוסן זה נגמר לנו. תפסיקו לומר עלינו את זה. אף אחד לא חזק פה. הרוח שבורה.
"חוסר האמון בין התושב לצה"ל ולממשלת ישראל זה לא משהו שאני יודע אם אפשר לאחות במילים ובחיבוק בסרטון טיקטוק. לא מעניין אותנו ימין ושמאל ומי עלה ומי יורד ולא הבחירות. אנחנו מתעסקים בחיים עצמם. באים לפה הפוליטיקאים כדי להצטלם אבל הולכים ובטח שאין להם פתרונות מה הם היו עושים אחרת".
מול האדישות הממסדית ואל מול "מלחמת הפסקת האש", עולים קולות של ערבות הדדית דווקא ממי שחוו את פראות המלחמה על בשרם בדרום. מנחם קלמנזון, חתן פרס ישראל, שפרץ יחד עם אחיו אלחנן ז"ל ואחיינם איתיאל זוהר לקיבוץ בארי המותקף ב-7 באוקטובר והציל עשרות אזרחים, מסרב לעמוד מן הצד. קלמנזון, שאיבד את אחיו אלחנן בקרבות, פרסם אתמול פוסט בפייסבוק על המצב בצפון, לצד רשימת עסקים צפוניים שאספה הפעילה החברתית מתל אביב ומשפיענית הרשת, מעיין רבינוביץ.
הוא מתח ביקורת על ההתייחסות לירי לצפון המדינה כאל "מציאות נסבלת". "ה'כרגיל' הזה היה חרפה של יותר מ-20 שנה בדרום. שנים שבהן מדינת ישראל התרגלה למציאות בלתי נתפסת. שנים שבהן עסקנו בוויכוחים על זוטות, במחאת המילקי ובמריבות אינסופיות, בזמן שאחים שלנו חיו תחת אש מתמשכת - ולכרגיל המבהיל הזה אסור לנו לחזור. לא בצפון ולא בדרום. לא בשדרות ולא בקריית שמונה. לא בשום מקום במדינת ישראל", כתב קלמנזון.
הוא הוסיף: "הקצב הזה הורג את הצפון. הוא שוחק בעלי עסקים, מרוקן יישובים, ומייצר מציאות אבסורדית שבה אנשים לא זכאים אפילו לפיצויים כי על הנייר זו 'שגרה'. זו לא שגרה. זו שחיקה לאומית איטית. ואסור לנו להתרגל אליה שוב. דבר ראשון, לא שותקים, משמיעים קול שמי שידע להכריז שנלחם בעזה אפילו בציפורניים ולא סיים שם, שכאן ידע לעמוד בתוקף על כך עכשיו. דבר שני והוא כאן ועכשיו, קונים מהצפון ומחזקים את העסקים".
בשיחה עם ynet מחדד קלמנזון את התביעה שלו מהחברה הישראלית וממקבלי ההחלטות: "מה שאזרח במרכז זכאי לו - גם תושב בצפון זכאי לכך, זה אמור להיות ברור כל כך. אנחנו יודעים בכמה דברים זה לא ככה - מכלכלה ועד רפואה, אבל ביטחון זה קו אדום, ומה שלמדנו בעשורים האחרונים שכשאתה חושב שזה מוגבל ליהודה ושומרון או עזה, אז האויב יודע להרחיב את האיום וזה ממש לא בעיה רק שלהם. אנשים שידעו לצאת לרחובות בשביל החטופים צריכים לצאת גם למען רבבות שתחת אש".
קלמנזון טוען גם שיש מקום להגברת הלחץ הצבאי: "צה"ל יכול לפעול מהר יותר ואנחנו רואים שהוא יודע להפעיל לחץ, אז למה חיכיתם חודשיים? יש לנו מקבלי החלטות שלאורך שנים בחרו בדחיינות והם בונים על אורך הרוח של העם, ואנחנו יכולים לתבוע מהם דברים. התפקיד שלנו הוא להשמיע קול וללחוץ ולסייע כלכלית".
הוא מוסיף כי "אנחנו משפחה שכולה ארבע פעמים. אותו חיבוק שקיבלנו - אנחנו רוצים לתת לתושבי הצפון ואותו מקום שהוביל את אחי ואותי לצאת לדרום זה אותו מקום - עם ישראל בנוי על זה, שאנחנו אחד למען השני ומי שחושב שזה ישאר רק בצפון לא למד שום דבר משלושים השנים האחרונות".
בתוך השקט התקשורתי והדיווחים הכרוניים על "ירי לגבול הצפון", פועלות יוזמות אזרחיות עצמאיות כדי לייצר נקודות של אור בתוך ההרס. שלומי ישראל, צייר ואמן רחוב, החליט לאסוף אמנים מכל רחבי הארץ ולעלות לקשט את קריית שמונה בחודש הבא. ישראל מכיר את תחתית הייאוש באופן אישי - לפני עשור הוא הצליח לצאת מהרחוב, לאחר 14 שנים שבהן חי על ספסלים ציבוריים, בפארקים ובגינות שכונתיות. "אני יודע מה זה ייאוש ולאן הוא מביא. הוא מביא למקומות איומים", הוא אומר על הקולות שנשמעים בצפון.
בפוסט שפרסם שלשום כתבשלומי: "החלטתי לאסוף ציירים וציירות ולעלות צפונה לקריית שמונה כדי לקשט את העיר קצת ולהראות להם אהבה וערבות הדדית. לאמנות יש כח לשנות ולנטוע תקווה בלבבות של אנשים ובתקופה חשוכה כזאת כולנו חייבים להגביר את האור יותר".
הוא סיפר כי ראש העיר אביחי שטרן נעתר מיד והקצה למתנדבים מקומות לינה, בעוד שחברות הצבעים "טמבור" ו"נירלט" התגייסו לתרום צבעים. לדבריו, "אנחנו יכולים לשבת בבית ולהמשיך בחיינו ולראות את הצפון קורס לאט ואת התושבים נוטשים מצער ותסכול ואנחנו יכולים גם לשנס מותניים לקום ולהראות את הכוח האמיתי שלנו. ערבות הדדית. אני אעלה לקשט את קריית שמונה גם אם אהיה לבד, אבל יש לי הרגשה שתצטרפו לחסד הצבעוני הזה בהמוניכם כי גם אתם עשויים מאהבה".
בשיחה עם ynet הוא סיפר על ההיענות המיידית: "פנו אליי 72 ציירים וציירות שמוכנים לעלות צפונה – ליום או יומיים ועד שבועיים ולעבוד מבוקר ולצייר על מיגוניות. העם שלי מדמם ואיך אני ואחרים יכולים להמשיך הלאה? איך אני יכול לישון בלילה אם אני יודע שיש חלק מהעם שלנו שיושב בבית בחרדות? אני עושה את המעשה הזה כי משמעות טרור היא להשליט פחד באוכלוסייה וזה בדיוק מה שהם עושים ואני לא רוצה שהם ינצחו. אמא שמפחדת לשלוח את הילדים לבית הספר זה טרור, ועסק שלא פותח זה טרור - ולא רחפן".
מתברר שאלה לא היוזמות היחידות. לדבריו: "אני מקבל עוד ועוד פניות של אנשים שרוצים לתת יד. אם לא בציור, אז בהסעות ובכל דרך. אני חווה בכל יום את הערבות ההדדית. במציאות של אחרים הם חיים בעם מפולג, אני רואה משהו אחר לגמרי ופוגש בעם שלנו".
