ח"כ שירה שפירא פרסמה פוסט שאסור לעבור עליו לסדר היום. היא סיפרה כי אחד משרי הממשלה, שבהמשך פורסם כי מדובר בעמיחי שיקלי, ביקש להעביר אליה פוסט שכתב אדם ארר. שירה קראה את הדברים, ונחרדה. לדבריה, היו בהם מילים שמאפשרות את קריעת המדינה, מעדיפות את שונאי ישראל על פניה ונותנות רוח גבית למי שמבקשים לפגוע במדינה. היא לא הסתירה את הכעס. היא כתבה שאינה מבקשת חסינות מביקורת בגלל האסון שפקד את משפחתה, אבל יש גבול. לדבריה, יש משהו אכזרי במיוחד בניסיון להעמיד אם שכולה מול בנה שנפל, לדבר בשמו של הבן ולקבוע במה האמין, ולהשתמש בזכרו כדי להטיל ספק באמו.
וכך כתבה: "כששר בישראל בוחר להעביר מילים כאלה, גם אם לא כתב אותן בעצמו, ראוי שישאל את עצמו מה ביקש להשיג". אפשר היה לצפות שפוסט כזה יסתיים בזעם, בהוקעה, בהתרת כל רסן. ובצדק אפשר היה להבין גם תגובה כזאת. אבל שירה בחרה אחרת. לצד הכאב והכעס, היא כתבה שהיא מבינה את הפחד שמציף את החברה הישראלית, ושדווקא בתוך המחלוקת הקשה ביותר אנחנו חייבים לדעת להתווכח בלי לרמוס, ולהשמיע ביקורת בלי להפוך את האחר לאויב. המשפט האחרון בפוסט שלה הוא אולי החשוב מכולם: "המעט שאנחנו חייבים לו הוא לא לשכוח איך להיות בני אדם".
אי אפשר שלא להצטמרר מכמה נדירה הפכה הבחירה הזאת. דווקא מי ששילמה את המחיר הכבד ביותר, מי שיש לה כל סיבה לכעוס, מצליחה להזכיר לנו שאפשר להציב גבול ברור ובכל זאת לא לוותר על האנושיות. וזו בדיוק הפוליטיקה האחרת שאנו זקוקים לה. לא פוליטיקה שבה אין מחלוקות. לא כזו שמטשטשת הבדלים ערכיים או מבקשת מאיתנו לסלוח על כל אמירה פוגענית. להפך. פוליטיקה שיודעת להציב קווים אדומים, לדרוש אחריות מנבחרי ציבור ולהתנגד בכל הכוח למילים ולמעשים שפוגעים באנשים. אבל גם פוליטיקה שמבינה שהאדם שמולנו אינו האויב רק מפני שהוא חושב אחרת.
ח"כ שפירא מתארת בפוסט כיצד בשבועות האחרונים היא ובני משפחתה מקבלים הודעות ואמירות קשות, לעיתים גם מאנשים קרובים. היא מתארת את הכאב, את הכעס ואת הפחד שמציפים את החברה הישראלית. זה אולי אחד המחירים הקשים ביותר של השיח הפוליטי שהתפתח כאן. המילים שנאמרות מעל בימת הכנסת, באולפנים וברשתות החברתיות אינן נשארות שם. הן נכנסות לבתים שלנו, לשיחות המשפחתיות, לחברויות של שנים. הן משפיעות על האופן שבו אנחנו רואים זה את זה.
וכשמנהיגים מציירים שוב ושוב חלקים מהציבור כאויבים, כבוגדים או כמי שאהבתם למדינה מוטלת בספק, הם אינם רק מבטאים עמדה פוליטית. הם משפיעים על גבולות השיח ועל מה שאנשים מרשים לעצמם לומר ולעשות. לכן האחריות של נבחרי הציבור גדולה כל כך. מי שמחזיק בכוח ציבורי אינו יכול להתנער מההשפעה של מילותיו, ובוודאי אינו יכול לצפות מאזרחים לנהוג באיפוק ובכבוד כשהוא עצמו אינו מקפיד על כך.
כמעט בכל מערכת בחירות מבטיחים לנו פוליטיקה חדשה. מפלגות חדשות, מנהיגים חדשים, חיבורים חדשים. כולם מדברים על אחדות, על ריפוי ועל הצורך לאחות את הקרעים
כמעט בכל מערכת בחירות מבטיחים לנו פוליטיקה חדשה. מפלגות חדשות, מנהיגים חדשים, חיבורים חדשים. כולם מדברים על אחדות, על ריפוי ועל הצורך לאחות את הקרעים. אבל שינוי פוליטי אמיתי לא יכול להסתכם בהחלפת האנשים שיושבים סביב שולחן הממשלה. אנחנו זקוקים לשינוי עמוק הרבה יותר בתרבות הפוליטית שלנו.
דווקא בגלל השבר הגדול ביותר שידעה המדינה, אנו זקוקים למנהיגים ומנהיגות שמסוגלים להתווכח בחריפות בלי להשפיל. שמסוגלים להכיר בכאב של מי שאינם תומכים בהם. שמבינים שגם מי שמפגין נגדם, גם מי שמבקר אותם בחריפות, גם מי שמחזיק בתפיסת עולם הפוכה לחלוטין משלהם, הוא אזרח שווה זכויות ושווה ערך. פוליטיקה שבה אפשר לומר לאדם שהוא טועה, אפילו טועה באופן מסוכן, בלי לשלול את אהבתו למדינה. פוליטיקה שבה מחלוקת אינה הופכת אוטומטית לשנאה. זו אינה דרישה לנחמדות. זו דרישה לאחריות.
האחריות לאיחוי הקרעים אינה יכולה להיות מוטלת על כתפיהם של מי שנפגעו. בוודאי לא על משפחות שכולות, שכבר שילמו מחיר בלתי נתפס. ח"כ שפירא אינה חייבת להיות סלחנית. היא אינה חייבת להכיל את מי שפוגע בה. הבחירה שלה לנהוג כפי שנהגה אינה פוטרת איש מאחריות לדברים שנאמרו. אבל דווקא משום כך, יש בבחירה שלה כוח גדול כל כך. היא מזכירה לנו שאפשר לעמוד על שלנו בלי לאבד את עצמנו. שאפשר להיאבק על ערכים בלי לוותר על ערך האדם. ושגם אחרי שנחצה קו אדום, אפשר לבחור שלא להעמיק את הקרע. אנחנו חייבים לדרוש יותר. מהמנהיגים שלנו, מהשיח הציבורי וגם מעצמנו. אנחנו זקוקים לפוליטיקה שמסוגלת להחזיק מחלוקת בלי לפרק חברה. שמבינה שהקשבה אינה הסכמה, ושאנושיות אינה חולשה.
הפוליטיקה החדשה לא תתחיל ביום שבו יתחלפו השמות בממשלה. היא תתחיל ביום שבו נדרוש ממי שמבקשים להנהיג אותנו להתנהג אחרת
הפוליטיקה החדשה לא תתחיל ביום שבו יתחלפו השמות בממשלה. היא תתחיל ביום שבו נדרוש ממי שמבקשים להנהיג אותנו להתנהג אחרת. ועד אז, אולי כדאי שכולנו נקשיב לשירה שפירא. כי אם דווקא מתוך הכאב הגדול ביותר אפשר לבחור שלא לשכוח איך להיות בני אדם, אין לנו שום זכות לוותר על האפשרות הזאת. וכמו שכתב יהודה עמיחי בשירו "המקום שבו אנו צודקים":
"מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב".
אולי כדי שמשהו חדש יצמח כאן, נצטרך ללמוד לצאת לפעמים גם מהמקום שבו אנחנו כל כך בטוחים בצדקתנו.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה





