השתאינו למקרא תוכנית השרים איתמר בן גביר ועדית סילמן להקיף את כלא קציעות בתנינים. חשבנו שזו אולי בדיחה לא מוצלחת, אבל בארצנו כיום אין תעלול שלא ייצא לאוויר העולם. ואכן, ההחלטה להציב תנינים כ"מכשול חי" סביב בתי כלא ביטחוניים היא הרבה מעבר לקוריוז אבסורדי או עוד כותרת בפרובוקציה התקשורתית התורנית. היא בבואה מרוכזת של תהליך מסוכן המתחולל בתוך מנגנוני המדינה: הפיכת מערכת הביטחון הלאומי והגנת הסביבה ממנגנונים מקצועיים ומבוססי ראיות — לקרקס רומי שבו הפוליטיקה של הראווה מחליפה את ההיגיון הישר. מתחת למעטה הגרוטסקי של חפיר ימי-ביניימי בלבו של הנגב, מסתתרת קריסה נורמטיבית חוצת ענפי משפט ודיסציפלינות: מהמשפט המנהלי והחוקתי, דרך המשפט הפלילי והמשפט העברי, ועד למשפט הבינלאומי, הדין הסביבתי והיבטים מבצעיים, תקציביים ותדמיתיים.
הצהרת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והשרה עידית סילמן מכלא התנינים המיועד בקציעות
(צילום: דוברות השר איתמר בן גביר)
אכן, חובה לשמור היטב שאסירים ביטחוניים, כמו אסירים בכלל, לא יברחו ויסכנו את שלום הציבור, אך ממש לא זו הדרך.
כנקודת מוצא, המשפט המנהלי מגדיר את המסגרת המשפטית הבוחנת את אופן קבלת ההחלטות של הממשלה, ובתוך זאת של המשרד לביטחון לאומי והמשרד להגנת הסביבה, כאשר עקרון חוקיות המנהל, אדן היסוד של תחום זה, קובע כי הרשות המבצעת רשאית לפעול אך ורק לפי סמכויות שהוענקו לה במפורש בחוק. באופן טבעי, אין ולו זכר בחקיקה הישראלית לסמכות להתקשר עם זואולוגיה של טרף כחלק מאמצעי כליאה, אבטחה או הגנת הסביבה. משכך, הפעלת "אמצעי הרתעה" בצורת זוחלים טורפים אינה חורגת רק ממתחם הסבירות והמידה הראויה באופן קיצוני — אלא היא מהווה חריגה חמורה ומפורשת מסמכות (Ultra Vires). בהתאם, צעד זה נגוע באי-חוקיות זועקת בעליל, אשר תזמין עתירות בבית המשפט הגבוה לצדק עוד בטרם יובא התנין הראשון ל"מקום עבודתו החדש".
ברבדים החוקתי והפלילי, הרעיון מקעקע את יסודות היחס בין המדינה למוחזקים במשמורתה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מושעה בפתחו של כלא ביטחוני; הוא מבטיח את זכויותיו היסודיות של כל אדם, לרבות של אסיר שנשפט והורשע. ענישה או החזקה בתנאים החושפים אדם לסכנת חיים מתמדת מחיות טרף מהוות יחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל באופן המנוגד ישירות לרוח החוק ולפסיקת בית המשפט העליון. יתרה מזו, הצבה מודעת של טורפים בסביבת בני אדם, באופן המייצר סיכון מוחשי וממשי לחייהם ולשלמות גופם, גובלת בעבירות של סיכון חיים וגרימת חבלה חמורה. המדינה אינה רשאית לפטור את עצמה מאחריות פלילית או להאציל את חובת הזהירות שלה על ידי מיקור חוץ של האלימות לשיניו של זוחל טורף.
עקרונות המשפט העברי, שאוסר מהלך מעין זה מכל וכל
אל מול תפיסות פרימיטיביות אלו, ראוי להפנות אל עקרונות המשפט העברי, שאף הוא אוסר מהלך מעין זה מכל וכל. יסוד מוסרי ומשפטי מרכזי בהלכה היהודית הוא הלאו של "לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (דברים כב, ח) — ציווי מפורש המטיל חובה אקטיבית למנוע מפגעים וסיכוני נפשות ולבטל כל גורם העלול להביא לאסון. ההלכה אינה מסתפקת במניעת מפגעים סביבתיים סביליים (כגון בור ברשות הרבים), אלא מעמידה איסור קטגורי על יצירת מפגעים פנאומטיים ואקטיביים בדמות חיות רעות. במסכת בבא קמא (טו, ב) נקבע כלל נחרץ האוסר על אדם לגדל כלב רע או חיה רעה אלא אם כן היא קשורה בשלשלאות של ברזל באופן המונע כל אפשרות של נזק ופחד, ופוסקי ההלכה לאורך הדורות — מן הרמב"ם (הלכות נזקי ממון) ועד לשולחן ערוך (חושן משפט) — סברו כי החזקת טורפים וחיות רעות במרחב שיש בו מגע עם בני אדם, ומתוך כוונה להטיל אימה וסיכון פיזי, מהווה הפרה חמורה של הלכות שמירת הנפש ודיני נזקים. המשפט העברי אינו סובל הפיכה של בעלי חיים למנגנוני היזק והפחדה, ורואה ביצירת סביבה חבלנית כזו מעשה הפסול מכול וכול.
השימוש בחיות טרף כאמצעי אבטחה מקעקע את תפיסת ההרתעה הקלאסית ומחליף אותה בפרקטיקה של ענישה ראוותנית (Spectacular Punishment). במקום ליצור הרתעה, מהלך כזה מייצר אפקט הפוך: הוא ממסגר את האסירים הביטחוניים כלוחמים המאתגרים מנגנון דיכוי פרימיטיבי, ובכך מעלה את יוקרתם הסמלית ומקשיח את עמדותיהם. למעשה, ניתוח סוציולוגי של מוסדות טוטליטריים מלמד כי התדרדרות לפרקטיקות מסוג זה מחלחלת בחזרה אל תוך החברה המכליאה: היא מייצרת קהות חושים קולקטיבית, מנרמלת אלימות ממוסדת, והופכת את אכיפת החוק מפעולה רציונלית למופע פופוליסטי של נקמנות מבנית.
זאת ועוד, הדוגמאות מן העולם המובאות לעיתים להצדקת רעיונות דומים ממש אינן משכנעות, וכדאי ללמוד דווקא מכל אותן מדינות מתוקנות שלא עשו כזאת את דרכן ונמנעו מלהתדרדר למחוזות הללו.
הדוגמאות מן העולם המובאות לעיתים להצדקת רעיונות דומים ממש אינן משכנעות, וכדאי ללמוד דווקא מכל אותן מדינות מתוקנות שלא עשו כזאת את דרכן ונמנעו מלהתדרדר למחוזות הללו
בזירה הבינלאומית, ההשלכות הרסניות לא פחות. ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות מרכזיות בתחום ההגנה על זכויות אדם, ובפרט האמנה נגד עינויים והאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. הפיכת מתקן כליאה למתחם המוקף בחיות טרף מסמנת את ישראל כמדינה המפירה ברגל גסה נורמות בינלאומיות בסיסיות. צעד כזה אינו רק כתם מוסרי בל ימחה, אלא נשק משפטי שיירתם בידי שונאי ישראל שימהרו להתקיף את חוקיות המהלך בפני מוסדות בינלאומיים. בזירה הבינלאומית הלוהטת שבה פועלת ישראל, מהלך כזה יתורגם מיד להליכים משפטיים נגד המדינה, תוך שחיקה נוספת של הלגיטימציה הבינלאומית שעוד נותרה לה. תמונות של חפיר תנינים סביב כלא ישראלי ישמשו נשק הסברתי מן המעלה הראשונה עבור ארגוני טרור וגורמים עוינים, ויקבעו בתודעה העולמית את ישראל כמשטר דיסטופי שנסוג מנורמות של מדינה מתוקנת.
גם במישור המעשי, ההצעה חושפת כשל ניהולי ומבצעי חמור. חפיר מלא בחיות טרף אינו מבחין בין אסיר נמלט לבין סוהר שנפל, לוחם יחידה מיוחדת (כמו נחשון או מצדה) במהלך השתלטות על אירוע חירום, או טכנאי שנשלח לתקן תקלה בגדר. במקרה של שרפה בכלא, אירוע רפואי דחוף או רעידת אדמה, החפיר והטורפים שבו יכבידו באופן קטלני על כוחות החילוץ, ויסכנו את חייהם של אנשי כוחות הביטחון עצמם.
למעשה, מדובר בנסיגה טכנולוגית ואשליה מבצעית. בעוד שתפיסות אבטחה מודרניות נשענות על מערכות בינה מלאכותית, רחפנים, מכ"מים היקפיים, חיישנים תרמיים וסנסורים תת-קרקעיים, הצבת תנינים היא פתרון פרימיטיבי מעידן הביניים. יתרה מזו, תנינים הם זוחלים בעלי דם קר; בלילות חורף קרים במדבר הם נכנסים להאטה מטבולית וכמעט שאינם פעילים. לבנות על זוחל קפוא כמכשול אבטחתי רציף פירושו כשל מבצעי וחוסר היגיון בסיסי.
התעללות סדיסטית בזכויות בעלי חיים
בל נשכח, כי הרעיון להפוך תנינים לאמצעי אבטחה גובל בהתעללות סדיסטית בזכויות בעלי חיים ופגיעה קשה בהגנת הסביבה. תנין הוא חיה פראית הזקוקה לתנאים אקולוגיים ואקלים מבוקר כדי לשרוד. כלא ביטחוני במדבר אינו שמורת טבע. החזקת טורפים בתנאי שבי קשים, ללא בית גידול מתאים, והפיכתם לכלי אבטחה מכני שמטרתו להפחיד בני אדם, מהוות הפרה קשה של חוק צער בעלי חיים והתאכזרות לשמה.
גם בהיבט התקציבי מדובר בהפקרות. בעידן שבו מערכת הכליאה הישראלית סובלת ממחסור חמור בתקנים, מתשתיות מקורסות ומצפיפות נוראה, הקצאת מיליוני שקלים מתקציב המדינה להקמת חפירים, בריכות מיוחדות, מערכות סינון מים, מנגנוני האכלה יומיומיים, וטרינרים מומחים לזוחלים ואבטחה היקפית עבור התנינים עצמם מייצגת סדרי עדיפויות מעוותים. זהו בזבוז משווע של כספי ציבור לטובת פירוטכניקה תקשורתית, בזמן שהצרכים המבצעיים והביטחוניים האמיתיים של המערכת נותרים מורעבים לתקציב.
התנינים שבחפיר אינם מיועדים להרתיע את האסירים הביטחוניים — הם נועדו להזין את הפיד של הבוחרים. זוהי פוליטיקה של סמלים אלימים שמחליפה תפיסת ביטחון מקצועית במפגן של ברבריות מדומה. כאשר המדינה בוחרת לגדר את מתקניה בחיות טרף, היא אינה מפגינה עוצמה או מייצרת הרתעה; אלא היא מודה בפה מלא שהיא איבדה את היכולת לנהל מתקן כליאה באמצעות שלטון החוק, היגיון מבצעי ומוסר בסיסי.
אנו רוצים להאמין שרעיון העיוועים הזה ייגנז כלעומת שבא. התנינים אולי יישארו מחוץ לחפיר סביב הכלא, אך הברבריות והזילות המוסרית שהם מייצגים מאיימות לזלוג אל תוך החברה הישראלית כולה, ולטרוף את המוסדות הציבוריים שעוד נותרו עומדים.
פרופ׳ מוחמד ותד, פרופסור מן המניין (משפטים), נשיא המכללה האקדמית רמת גן
ד״ר טל מימרן, חבר סגל במכללה האקדמית צפת ועמית מחקר בכיר במכון תכלית
אליקים רובינשטיין, נשיא המכללה האקדמית אשקלון, ולשעבר המשנה לנשיאת ביהמ״ש העליון והיועמ״ש לממשלה
