"חלק מהקולגות ראו את כותרת הספר והיו מזועזעים - את לא יכולה לכתוב כזה דבר. אף אחד לא יקנה ספר כזה", אומרת ד"ר איילת דיין, ארכיאולוגית שעמדה בראש הצוות של רשות העתיקות שירד לעוטף עזה אחרי 7 באוקטובר כדי לאתר את שרידי הנעדרים. "הפרוייקט לסינון גופות" מגיע עם אזהרת קריאה, ובצדק. זה לא ספר שמיועד לקריאה בנחת, אלא כזה שקוראים במטרה ללמוד ולהבין את גודל ההרס שזרעו מחבלי חמאס במתקפת הרצחנית בתולדות המדינה.
9 צפייה בגלריה
"מישהו האשים את ישראל ברצח עם, וקרא לכל מי שמסכים איתו למחוא כפיים". ד״ר איילת דיין
(צילום: יאיר שגיא)
בתחילת המלחמה ד״ר דיין התראיינה במהלך עבודות הרשות בשטחי ההריגה בקיבוצים, באתר הנובה ובדרכים ובכביש 232. הארכיאולוגים, וד"ר דיין בראשם, היו כולם מומחים בשכבות חורבן. אלא שהחורבן שהם היו רגילים אליו הוא עתיק - והזירות שאליהם הגיעו היו בנות שבועות ספורים בלבד. "בחפירות אין לך ריח, אין לך דם, אין לך צבע. הכול בשחור לבן, ואת גם לא מכירה את האנשים שהם היו, הרי עברו 2,000 שנה. חורבן הבית", אמרה אז. "זה כמו לראות ספר. זה לא אמוציונלי. אבל כעת את נמצאת במקום שהיה גן עדן ורואה שהוא חרב".
ד"ר דיין עבדה מסביב לשעון, בעודה סורקת את ההריסות במטרה למצוא את שרידי הנעדרים - וכתבה יומן בזמן אמת. מטרת הכתיבה הייתה לעשות סדר בזיכרונות ואז לשכוח אותם, בכוונה לשלוף את המידע בעת הצורך. שמות ומספרי בתים הושמטו מהספר בשל צנזורה ונהלים, כדי לא לחשוף משפחות למצב שבו נמצאו יקיריהן, אלא אם פנו לצבא וביקשו זאת באופן יזום.
די בקריאה קצרה ביומן כדי להבין מדוע ד״ר דיין ביקשה לשכוח את חלק מהזיכרונות. ודי בקריאה כדי להבין מדוע חלק מהם לעולם לא יישכחו, ומדוע ארכיאולוגים הם שנקראו לדגל.
״זיהינו שרידים של נרצחת שנשרפה ונמסה לאספלט. זיהיתי שרשרת ושיער. היה קשה להאמין למראה עינינו, קצינים רבים הגיעו לצפות בממצאים. חפרתי והפרדתי את התכשיטים לקופסאות, את הרקמות. מאז, בכל פעם שנסענו על הכביש הזה נזהרנו לא לנסוע על הכתמים"
להילחם בניסיון למחוק את הזוועות
בחודש נובמבר 2023 דיין מתארת כיצד נקרא הצוות לכביש 232, לעיקול מפלסים. "מדובר בקטע כביש חשוף לירי, ולרוב לא ניתן אישור להיכנס אליו ברכב, ולכן בכמה סריקות הלכנו לשם ברגל ממפלסים. אבל באותו יום נכנסנו איתו", היא כתבה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהסכמתי לצפות בסרטון שבו רואים את כלי הרכב נשרפים, כדי למקד את החיפוש אחר השרידים בשטח. מצאנו שם חותמת וטלפון נייד של אחד הנעדרים. זיהינו שרידים של אחת הנרצחות שנשרפה ונמסה לתוך האספלט. זיהיתי שרשרת ושיער, היה קשה להאמין למראה עינינו. קצינים רבים הגיעו לראות הממצא המזעזע הזה... חפרתי והפרדתי את התכשיטים לקופסאות, את הרקמות. מאז, בכל פעם שנסענו על הכביש הזה נזהרנו לא לנסוע על הכתמים".
את הראיונות עם ד"ר דיין אני עורכת באתר הארכיאולוגי תל קנה וברשות העתיקות שבירושלים, בתערוכה "תקומה מן האפר" העוסקת בתפקידם של הארכיאולוגים במלחמה ובאיתור הנעדרים. "את מכירה את המונח פומפיי?" היא שואלת. זו העיר הרומית העתיקה שנחרבה בהתפרצות הר געש, שהשתמרה בצורה יוצאת דופן, אחרי שאנשיה נקברו תחת שכבות על שכבות של אפר וולקני. "זה חלום של כל ארכיאולוג, למצוא זירה שתהיה כמו פומפיי. אבל כאן אנחנו לא מדברים על אלפי שנים אחורה, אלא על דברים שהם טריים".
בתחילה הכתיבה שלה הייתה פחות שיטתית ומסודרת. היא כתבה לעצמה בוואטסאפ ובמחברות, אך עם הזמן היא הבינה את חשיבותה הקריטית של הכתיבה. בנוסף, בעקבות מעורבותן של יחידות צבאיות רבות, שלא תיעדו או שיתפו מידע ביניהן, הפכה דיין למוקד איסוף וריכוז נתונים. היא החלה לתעד באופן שיטתי יותר ויותר את עבודתם של אנשי הרשות - בטבלאות אקסל, במיילים, עם תמונות ותיאורים - כדי לוודא שהאמת תצא לאור.
כיום, המטרה העיקרית היא לפרסם את עבודתה והמידע שאספה גם באנגלית, לצורכי הסברה עולמית. כל זאת במקביל לתיעוד של רשות העתיקות, שבוצע ברמה הגבוהה ביותר ועבר דיגיטציה. לדבריה, "התיעוד הזה הוא הדבר הכי חשוב, הוא הוכחה לנצח בהיסטוריה של האירוע הזה, כדי שאף אחד לא יוכל להכחיש. אף אחד לא יוכל לבוא ולהגיד שזה פייק או AI. זה תיעוד שקביל גם בבתי משפט".
"בקושי הייתי בבית. יצאנו מוקדם בבוקר, 04:30 או 05:00, חזרתי ב-23:00 בלילה, פשוט מורידה את הבגדים, מתקלחת. והנעליים בחוץ, לא נכנסות הביתה, גם לא הציוד. אי-אפשר. בחפירות ארכיאולוגיות זה אחרת, לא מתעסקים באפר ובשרידים של אנשים. כאן זה מוות״
התיעוד והיומן של ד"ר דיין יוצאים במקביל להריסות של מוקדי הטבח בקיבוצים, לעבודות השיקום והבניה ולחזרתם. "אני באופן אישי חשבתי שיש דברים שאסור להרוס. בקיבוצים היו חילוקי דעות, והם עדיין מתווכחים אם צריך להרוס או לא. זה עניין של אידיאולוגיה. יש שחושבים שעדיף למחוק ולהתחיל מחדש, ויש שחושבים שאנחנו חייבים להנציח ולזכור את מה שקרה. אני יותר מתחברת להנצחה, אבל אפשר למצוא את האיזון. תושבי הקיבוצים מחליטים איך לעשות את זה, לפעמים הם מתווכחים אבל בסוף מוצאים את הדרך".
כעת, עם סיום המלחמה, ניתן לראות כיצד הפלסטינים מנסים למחוק את עקבות 7 באוקטובר. היומן של דיין נועד להילחם בניסיונות האלה. "ארכיאולוגים הם חוקרים. אני חוקרת וזה מדע, ומדע מבוסס על עובדות", היא אומרת. "אין פה מקום לפוליטיקה. אם אנחנו רוצים להציג את האמת ההיסטורית, אנחנו צריכים להציג את הממצאים בצורה אובייקטיבית, כמו שהם. ומה שקורה עכשיו עצוב. חשוב שמי שיש לו השפעה והכוח להגן ולהשפיע על הסדר העולמי - שיהיה בצד שלנו. אין לנו ברירה".
"אנחנו מאבדים את הלגיטימציה שלנו בעולם", היא מזהירה על רקע עבודות החפירה במרכז, כחודש לפני ההחלטה לשחרר את החטופים. ״חשוב לי לפרסם את היומן גם באנגלית לצורכי הסברה, שיבינו את רמות החורבן וההרס. היו מקרים בכנסים בחו״ל, למשל מקרה בקהל שבו אחד המשתתפים פתח את החולצה עם כיתוב של BDS, וקרא: ׳אתם עושים רצח עם׳, והיו צעקות, ׳וכל מי שמסכים איתי שימחא כפיים׳. זה מטורף. לא מקבלים מאמרים שלנו, של ארכיאולוגים בישראל, ולא רק של ארכיאולוגים אלא של כל האקדמיה הישראלית. פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, אסור לשתף איתנו פעולה, אסור לדבר איתנו.
״אני לא חושבת שאני צריכה להיות במקום שבו לא רוצים אותי, טוב לי פה. יש לי קולגות שאומרים שדווקא בגלל המצב הזה אנחנו צריכים לצאת לכנסים, ללכת ולייצג את ישראל, וזה לא משנה שיש הפגנות בחוץ. אבל אנחנו באים לעשות מחקר, וצריכים להפריד בין פוליטיקה לבין מחקר אקדמי. הם נלחמים על הזכויות האקדמיות שלנו, אני פחות בלעשות מלחמות. אני לא בקטע של פוליטיקה ואני לא מבינה בזה, ולא קוראת חדשות".
אריכיאולוגיה היא תחום פוליטי.
"אני מתרחקת מזה. בגלל זה אני חופרת פה ולא בירושלים".
את יכולה לתאר לי את הפעם הראשונה שהגעת לעוטף עזה?
"זה כתוב בספר. המטרה של הכתיבה הייתה, בסופו של דבר, לעשות סדר ולשכוח. כי זכרתי הכול ואמרתי - ׳אני חייבת לכתוב הכול כדי שאוכל לשכוח. אם ישאלו אותי שאלה, אפתח את היומן ואתן את התשובה".
את זוכרת מה הרגשת?
"אני זוכרת שנסענו דרומה והכול היה שחור, נכנסת לתוך ענן שחור, חצי מדינה. זה פשוט לא יאומן. בחיים לא היינו במצב כזה. המיקום של המחסומים היה מטורף-מטורף, בכל צומת יש מחסום, והכול שחור והכול שרוף, נוסעים ונוסעים, עוצרים ואין GPS. את לא יודעת לאן את נוסעת, נוסעים לא בדרכים רגילות, עושים עיקוף מטורף. נסיעה של שעה אורכת שעתיים וחצי או שלוש. ואז מביאים לנו את השכפ"צים וקסדות, וזה ממש מוזר באמצע המדינה לעטות שכפ"ץ ולחבוש קסדה, ונוסעים בשיירה עם כוח אבטחה, לפנינו ומאחורינו, וכולם דרוכים. גופות זרוקות, מחבלים מסתובבים ויש אזעקות״.
אבל איך הרגשת?
"הגעתי ממוקדת מטרה".
פחדת?
"לא פחדתי".
כעסת?
"לא, זה היה יותר הלם. כאילו, שוק. לא היה מקום לרגשות בכלל. הפעם היחידה שאני מרגישה רגש היא כשאני לבד באוטו, והרדיו דולק, ואז ׳הותר לפרסום׳. בכל פעם מחדש זה הדבר שהכי קשה לי. ויש שירים עצובים שהם ממש קשים כשמתעמקים במשמעות שלהם. ואני לא היחידה שמרגישה ככה, יש לי שותפים לחוויה הזו, אז זה נורמלי. יש עוד אנשים שמרגישים כמוני והם נורמלים, אז זה בסדר".
"חלמתי שתולעת ענקית תוקפת אותי"
ביומנה, כתבה דיין שאחרי שהיא והצוות הציגו את עבודתם בחו"ל, לא שאלו אותם עליה כלל - אלא אם קיבלו טיפול. "המצב אבוד, מה יעזור טיפול פסיכולוגי?", היא אומרת "הלכתי לטיפול רק בשביל שיירדו ממני, כדי להרגיע את הסביבה. אמרו לי שהכול בסדר איתי, וניסיתי כל מיני. אמרו, ׳אין בעיה, הכול בסדר, חבל על הכסף שלך׳״.
9 צפייה בגלריה
מתנדבות של רשות העתיקות מסננות את ההריסות בניסיון לאתר שרידי נעדרים בבארי
(צילום: אילנה קוריאל)
איך הצלחת לעשות את המעבר הזה בין שם לבין הבית?
"בקושי הייתי בבית. היינו יוצאים מוקדם בבוקר, 04:30 או 05:00, והייתי חוזרת ב-23:00 בלילה, פשוט מורידה את הבגדים ויושבת במרפסת, עוד שעה-שעתיים בטלפון עם קצינת שלישות כדי לסדר את הצווים, וזהו. מתקלחת. והנעליים בחוץ, לא נכנסות הביתה, גם לא הציוד. אי-אפשר. בחפירות ארכיאולוגיות זה אחרת, לא מתעסקים באפר ובשרידים של אנשים. כאן זה מוות, כמו שנוטלים ידיים כשיוצאים מבית קברות.
״שנה שלמה הייתי רק בתוך זה, בתוך המשימה. טוטאלית. ובאמת הרגשתי שאיבדתי שנה מהמשפחה, מהילדים. ועכשיו, כשזה נגמר, אני מנסה כמה שיותר להיות איתם. הייתי בחופש והתבאסתי שהם חוזרים ללימודים. אני רק מחכה שיחזרו מבית הספר כדי לבשל יחד, ללכת לסופר. הם גדלו במלחמה, גאים בעבודה שלי ומבינים כמה זה חשוב".
והמחיר הוא גם אישי. בחודש ינואר 2024 דיין כתבה על נסיעה לגיסתה לחגוג יום הולדת לאחיין:"בכניסה לבית היה מד גובה של הילדים, בדיוק כמו זה שהיה באחד מהבתים בבארי שבו נרצחו כל בני המשפחה. על מד הגובה בבארי היו כתמי דם, סימני ירי וכתובות של המחבלים. לא הרגשתי בנוח. היו הרבה אנשים בבית, הייתה מסיבה, רעש. אני נרדמתי על הכיסא בתוך ההמולה והצלחתי לישון ממש חזק. בזמן שישנתי גיסתי כיסתה אותי בשמיכה, ניקתה את הבית ושרה לי שירים. חלמתי שתולעת ענקית תוקפת אותי, כמו התולעים שראיתי בסקירות בעיקול מפלסים, והתעוררתי בבהלה". גם הפחד מרחפנים נשאר מהעבודה בעוטף - הרעש שלהם מזכיר לה את צלילי הצרעות.
והיומן, הוא ממשיך עד היום. "הוא לא נגמר", היא אומרת, כעת כשכל החטופים החיים חזרו מהשבי. "בזמנו הבטיחו לנו ששום דבר לא מתפרסם עד שהחטופים לא חוזרים וזה נגמר. הבטחתי לרשות שכאשר כל החטופים החיים יחזרו - אשתף פעולה ואתראיין. עכשיו אני חושבת שאפשר לנשום. כמעט".
פורסם לראשונה: 00:01, 05.12.25
