במלחמת שלום הגליל נפגש הרמטכ"ל דאז רפאל איתן ( רפול) עם צנחני מילואים שבעי קרבות. בשיחה שהתנהלה ביניהם נשאל הרמטכ"ל עד מתי נמשיך להילחם והוא, בדרכו החיננית, נתן תשובה אופטימית: "חברים עוד מאה שנה". את התשובה הריאלית הם ביקשו שישמור לעצמו.
נדמה שאנו נמצאים במצב דומה ואף ביתר שאת. חלקים מאיתנו אינם מוכנים להשלים עם המציאות הכואבת והמתסכלת . קשה לחיות ולאמץ את הגישה שלנצח נאכל חרב. יותר מזה, בעולם טכנולוגי עם בינה המלאכותית אנו מתקשים לקבל מציאות שאין לנו בה שליטה ולהפנים שלא לכל בעיה יש פתרון מוחלט.
התקשורת שתפקידה העיקרי לתווך לנו את המציאות, מתקשה להציג בפנינו ריבוי קולות. אין בהם אותה צניעות הנדרשת כדי לחבר אותנו לסיפור מרוכב שבו אין סוף ידוע. השיח התקשורתי מבלבל ולא קוהרנטי ולבטח לא מעודד חברה שנמצאת באחת משעותיה הקשות.
בתחילת המלחמה התקשורת אימצה גישה פטריוטית ונתנה דגש על כך שאנו נמצאים במלחמת קיום מול הרוצים להשמידנו. יום יומיים לאחר מכן, סדר היום השתנה והתמלא בפרשנים המדברים על נקודות יצאה והיום שאחרי. במידה רבה, התסכול של מחפשי התשובות של "כאן ועכשיו" מתנקז אל היחס למלחמה בצפון. התרעומת כלפי צה"ל שלא עמד בהבטחתו שחיזבאללה מוחלש ומורתע ,עומדת בסתירה לגישה שנישאת מאז 7 באוקטובר שלא ניתן לחסל רעיון, במיוחד לא אידאולוגיה בת יותר ממאה שנה החותרת למחוק אותנו מהמפה. לצערנו גם ממשלת ישראל משדרת מסר כפול כאשר היא מחד קוראת לאחדות ומבקשת מהעורף לגלות חוסן ומאידך ממשיכה עם תהליכי חקיקה שמעצימים את השסע בחברה. לצערנו היא גם נופלת למלכודת הדבש ומאמצת סימני קריאה ומדברת על ניצחון מוחלט.
החברה הישראלית זקוקה למנהיגות בכל התחומים שידברו איתנו ישירות. לחזור ולומר: אנו במלחמת אין ברירה וצריך אורך רוח. לא להבטיח הבטחות סרק מחד ומאידך לא להטיל ספקות מנותקות מהמציאות מבלי לתת תשובות מה כן נכון לעשות. כבר נאמר "מלחמה היא ממלכת אי הוודאות.". במלחמת השחרור ומלחמת יום כיפור יצאנו למלחמה גם כאשר לא הייתה באמתחתנו את התשובה ליום המחר .
קשה לדעת מה ילד יום אך מומלץ להיזכר בהספד של משה דיין על רועי רוטנברג שנרצח בסמוך לנחל עוז בשנת 1956.
"איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".
מוטי שקלאראכן קצת קשה בלשון המעטה להקשיב לדברים הקשים הללו בשנת 2026. יחד עם זאת לא בטוח שזו גזרת גורל לנצח נצחים. לשם כך נכון לאמץ את "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. גישה זו נותנת תקווה שבבוא היום האשליה שיש לאוייבנו שניתן להשמידנו תתפוגג. או אז ניתן יהיה אולי להגיע להסכמי שלום. לשם כך צריך להביט אל המציאות נכוחה . לעודד ולחזק את האמונה שלנו בצדקת הדרך באמצעות החיבור לשורשים.
