יותר מעשור הייתה ג׳ואנה (שם בדוי, כמו שמותיהן של כל הנשים במקלט) אסירה בביתה שלה. מרוחקת ממשפחתה, ללא חברים ומכרים, בלי לדעת אפילו מעט עברית - היא מצאה את עצמה מבודדת לגמרי מהעולם. ״בעלי לא נתן לי אפילו לצאת בשביל קניות״, היא משחזרת בקול חנוק, ״הוא היה נותן לי מצרכים וזהו״. ההשפלות היו יומיומיות. ״הוא היה אומר לי: את אפס, את כלום, את לא חשובה. זה הבית שלי, זה הכיסא שלי, זה האוכל שלי שאת אוכלת. אני הבוס. בואי, תנקי את השירותים. זה מה שמגיע לך״.
לפני שהכירה את בעלה, ג׳ואנה הייתה אישה עצמאית. בוגרת לימודים גבוהים, בעלת עסק. לישראל היא הגיעה בעקבות האהבה, בתקווה לחיים יציבים ומאושרים. בתחילה הם אכן נראו כאלה, אך תוך זמן קצר הטבעת החלה להתהדק: כל תקשורת עם העולם החיצון הייתה עילה לחשדנות ולכעס מצד בעלה. כשהתרגז עליה, הוא היה שולל ממנה גם את הטלפון - אמצעי הקשר היחיד שלה עם משפחתה. כשבכל זאת הצליחה לדבר עם הוריה, ג׳ואנה הייתה מספרת להם שהכול בסדר. לא לצער אותם.
עברית היא לא למדה מעולם. לא הייתה לה הזדמנות ללמוד, כי התקשורת עם העולם שבחוץ נאסרה עליה כמעט לגמרי. כשהוא היה שותה, מה שקרה לעתים קרובות, היה מתרגז עוד יותר. ארבעת הילדים שנולדו בינתיים ראו את אמם מושפלת על בסיס יומיומי. ״הוא היה אומר לי: לא מגיע לך להיות אמא של הילדים שלי״, היא מספרת בקול חנוק. הילדים חוו בעצמם את שלטון האימים של האב, אך להם, בניגוד לג׳ואנה, היה לפחות צוהר החוצה - בזכות מערכת החינוך. מעבר ליציאה מדי בוקר לגן ולבית הספר לא היה להם הרבה. לעתים רחוקות היו יוצאים לקניית בגדים ונעליים, וזהו. על בילויים משפחתיים וחוגים לא היה מה לדבר.
את האור בקצה הראתה לג׳ואנה בתה הבכורה. היא, שידעה עברית, ושימשה כמעין מתורגמנית לאמה, חזרה והפצירה בה שתצא ממעגל האימה. ״היא אמרה לי - ׳את חייבת, אמא, אני לא רוצה שתמותי׳״, מספרת ג׳ואנה, ״׳בואי, נלך למשטרה׳״. ג׳ואנה היססה. היא לא רצתה להותיר לבד את בעלה, חששה שבלעדיה יישאר חסר אונים. לבסוף, בזכות התערבות של צוות בית הספר, המשטרה נכנסה לתמונה - ומשם הדרך למקלט הייתה קצרה.
״בעשור האחרון נבנה עבור הילדים במקלטים סל שירותים ייחודי, שמרכזו טיפול ועיבוד טראומה כתוצאה מחשיפה לאלימות במשפחה. הם מקבלים מענים חינוכיים ולימודיים, השלמת פערים, ופעילויות העשרה והפוגה. במקלטים, המטרה היא לא רק לספק קורת גג בטוחה, אלא חוויה מתקנת. אנחנו נאבקים על הזכות הבסיסית שלהם לילדות״
כבר חצי שנה שהיא כאן, במקלט בצפון הארץ. מאחה בזהירות את שברי חייה, בונה מחדש את התא המשפחתי. אחרי שהעריך את רמת המסוכנות שבה היא נתונה, צוות המקלט אפשר לג׳ואנה ולארבעת הילדים לצאת מגבולות הבית הגדול, מוקף החומה, לטעום מעט מהחיים מחוצה לו. את הפעם הראשונה שבה הלכה עם ילדיה לים, ג׳ואנה לא תשכח לעולם. ״הם היו כל כך שמחים. הם אמרו - זה כמו לעוף״, היא אומרת. אחר כך הלכו לקניון סמוך, הסתובבו בנחת, אכלו המבורגר. חוויה מתקנת לסבבים החפוזים, רוויי המתח שהיו מנת חלקם בחייהם הקודמים. כעת, בהדרגה, היא מצליחה לדמיין את העתיד מחוץ למקלט. אולי בקרוב תתחיל לשקם את העסק שהיה לה לפני נישואיה, לפני שאמרו לה שהיא לא שווה כלום. ״אני יודעת שאני חזקה״, היא אומרת.
לכתבה הזאת היא מסכימה להתראיין, באומץ, כדי להעביר מסר לנשים אחרות: ״הילדים אומרים לי בכל הזדמנות: ׳אמא, תודה על המקלט. תודה שהוא קיים׳״, אומרת ג׳ואנה. מה שנראה לה מובן מאליו כעת, כשהיא בתוך המקלט, לא היה לה ברור לפני שהגיעה לכאן. והיא לא היחידה: נשים רבות חוששות שהמעבר למקלט, גם אם הוא הכרחי עבורן, יפגע בילדים - משום שהם ינותקו ממערכת החינוך ויסבלו ממחסור במענים. אלא שמה שנותר פעמים רבות מתחת לרדר הוא העובדה שילדים שגדלו בבית אלים זקוקים לטיפול ולהגנה לא פחות מהאם, גם אם האלימות לא הופנתה לעברם באופן ישיר.
״סקר שערך פורום העמותות המפעילות מקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, מלמד שעל אף שמרבית הנשים בישראל מודעות לקיומם של מקלטים, רק מיעוט מהן - 8% בלבד - יודעות שהמקלטים מציעים גם שירותים עבור ילדיהן. זה נתון מדאיג, משום שהוא עלול להיות מכשול בהחלטה, הקשה גם כך, לפנות לסיוע ולעבור למקלט״
״לעתים קרובות הילדים הם ׳הקורבנות השקופים׳ של האלימות״, אומרת אפרת שרעבי, ראשת האגף החוץ-ביתי במשרד הרווחה, ״הם לא רק עדים לה, אלא גם חווים אותה בכל נימי נפשם. עד השנים האחרונות ההתייחסות במקלטים היתה בעיקר לאם, ולא לילדים שמגיעים איתה. המקלטים עברו שינוי והיום התפיסה רואה בילדים ׳לקוח׳ נוסף, מרכזי״.
אפרת שרעביצילום: אלבום פרטיהמשמעות המעשית של השינוי התפיסתי, מסבירה שרעבי, היא תוספת תקנים לעובדות סוציאליות ולמדריכים שתפקידם להתמקד בעבודה עם הילדים. בנוסף, יש עבודה עם הנשים על מיומנויות הנוגעות לקשר עם הילדים ולניהול הבית. ״לפעמים נשים מגיעות ואין להן את הכישורים הללו, ובמקלט יש הזדמנות לעבוד איתן מתוך מחשבה על החיים העצמאיים שיגיעו אחר כך״, היא אומרת.
סקר שערך פורום העמותות המפעילות מקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, מלמד שעל אף שנשים רבות בישראל מודעות לקיומם של המקלטים, ומכירות בחשיבותם, רק מיעוט מהן - 8% בלבד - יודעות שהמקלטים מציעים גם שירותים עבור ילדיהן. זה נתון מדאיג, משום שהוא עלול להיות מכשול בהחלטה, הקשה גם כך, לפנות לסיוע ולעבור למקלט.
״נשים רבות לא יודעות שהילדים שמגיעים למקלט יחד איתן מקבלים הרבה שירותים ומענים״, אומרת דינה חבלין דהן, מנכ״לית עמותת מעון חירום לנשים, המפעילה את המקלט שבו שוהה גו׳אנה. נתון מדאיג נוסף העולה מהסקר הוא תפיסה של נשים כי המקלט אינו מקום מתאים לשהות בו עם ילדים: כ-40% מהמשיבות סברו כך.
דינה חבלין דהן, מנכ״לית עמותת מעון חירום לנשיםצילום: אלה פאוסט17 מקלטים לנשים נפגעות אלימות פועלים בישראל. לצידם יש מענים נוספים, דוגמת מרכזי "אלומה" שנחנכו בשנים האחרונות, המשמשים כמעין חדר מיון ראשוני עבור נשים נפגעות אלימות. ההפניה למקלטים מבוצעת באמצעות משרד הרווחה, לאחר קביעת רמת המסוכנות שבה נמצאת האישה. לקונה אחת בכל זאת עוד קיימת: ילדים מעל גיל 12 לא יכולים להתגורר ברוב המקלטים, מתוך חשש לפגיעה במרקם החיים השברירי במקלט. ואולם, בכמה מהמקלטים יש כיום יחידות מגורים שבהן נשים יכולות להתגורר יחד עם ילדיהן הגדולים יותר. ״עוד צריך לפתח את המענים למתבגרים במקלטים״, אומרת חבלין דהן.
באחד מימות השבוע שעבר, במקלט שבו נמצאת ג׳ואנה, הורגשה התרגשות. חג החנוכה הגיע, גם חג המולד ממשמש ובא: צריך להכין את העץ, יחד עם החנוכיות ושאר אביזרי החג. על הלוח בגן הילדים הקטן בקומת הקרקע תלויות יצירות ברוח ״חג האור״, ניסיון לקלוע לרקע התרבותי של כלל ילדים, שכן למקלט הצפוני מגיעות נשים מכל הדתות - יהודיות, נוצריות, מוסלמיות ועוד. 11 ילדים נמצאים כרגע בווילה שטופת השמש - מספר מצומצם יחסית, אבל הוא זמני. ״הייתה לנו ׳יציאת מצרים׳ של כמה משפחות בסוף השבוע״, מסבירה חבלין דהן.
במועדונית הסמוכה לגן, הילדים הגדולים יותר עסוקים בציור. לכאורה, רק ציור. אבל לפעמים טושים ודפי צביעה עם הרבה יותר מכך: זו עוד הזדמנות לבחון את מצבם, לעזור להם לצבור ביטחון מחודש בעולם. לא תמיד זה פשוט - לעתים קרובות החיים המתמשכים בצל האלימות מותירים חותם ניכר לעין.
״ילדים קטנטנים הרבה פעמים יהיו עם מוצץ כל הזמן - שלא יפריעו, שלא ידרשו תשומת לב״, אומרת חבלין דהן, ״זה פוגע בהתפתחות שלהם״. ילדים גדולים יותר, עשויים לשחזר את דפוסי התוקפנות שחוו בבית. ״ילד שראה תקשורת לא תקינה בין ההורים עלול לאמץ אותה, וזה יבוא לידי ביטוי באופן שבו הוא מתקשר עם הסביבה ופותר בעיות״, היא מוסיפה. זו אחת ממטרות השהות במקלט: לאפשר סביבה שבה אפשר ללמוד איך מתקשרים באופן שונה.
״בעשור האחרון נבנה עבור הילדים במקלטים סל שירותים שמרכזו טיפול ועיבוד טראומה כתוצאה מחשיפה לאלימות במשפחה״, מסבירה שרעבי, ״לצד זאת, הם מקבלים מענים חינוכיים ולימודיים, השלמת פערים ופעילויות העשרה והפוגה. במקלטים, המטרה שלנו היא לא רק לספק קורת גג בטוחה, אלא להעניק להם חוויה מתקנת. אנחנו נאבקים על הזכות הבסיסית שלהם לילדות, ומבטיחים להם שהמעגל הזה יכול להישבר״.
אולגה, שנמלטה למקלט עם ילדיה, מסכמת: ״היה לי הכול מהכול - עבודה, בית גדול, המשפחה של בעלי הייתה טובה״, היא אומרת, ובכל זאת, אחרי שדפוסים מדאיגים של תוקפנות מצד בן זוגה החלו להופיע, היא החליטה לגדוע את המעגל והגיעה אל המקלט. ״ויתרתי על הרבה דברים״, היא אומרת, ״אבל כאן, בחדר אחד עם כל הילדים, אני מרגישה יותר נוח מאשר בבית שהיה לי״.
