שוב זה קורה. עוד קמפיין שמסתיים באכזבה, עוד חלום על מונדיאל שנדחה לפעם הבאה. כמעט מאה שנה שאנחנו חווים את אותו הסיפור מחדש.
כבר ב־1938 התרגש היישוב העברי לקראת צמד משחקי המוקדמות מול הנבחרת היוונית. ואז – הפסד 3:1 בבית, והחלום נגוז. למחרת סיכם עיתונאי ספורט את הפרשה: "עוד יעברו ימים לא מעט, עד שנוכל להגיד: הנה לפנינו נבחרת ארץ-ישראל בכדורגל שבה נוכל להתפאר גם מבית וגם מחוץ".
מאז, לא הרבה השתנה. בכל דור יש את הילד שמדביק את כרזת הנבחרת על הקיר ומאמין שדווקא הפעם זה יקרה. סבו כבר עשה את זה בשנות ה-70, אביו בשנות ה-90 – והם כולם מחכים לאותה שריקת פתיחה שלא מגיעה. אבל חוץ מההבלחה ההיא במקסיקו, אנחנו כבר כמעט 90 שנה מחוץ לטורנירים הגדולים. האוהדים מגיעים, מקווים, מתאכזבים. אבל כמו באותו יום חורפי של 1938, יוצאים מהאצטדיון – "מי בדומייה, מי בקובלנות, מי בלגלוג, ומי בהערה בת מילה אחת: רע!".
אפשר גם לומר את זה אחרת: כמעט כל מה שקרה כאן – מלחמות, עליות, הצלחות וכישלונות – קרה בלי שהיינו במונדיאל. זה לא עצר אותנו מלהקים מדינה, לבנות תרבות, או לייצר הייטק. לא בגלל זה אוהבים או שונאים אותנו
אפשר לראות בזה כישלון שיטתי. אולי אפילו מראה לאומית. אבל אפשר גם לומר את זה אחרת: כמעט כל מה שקרה כאן – מלחמות, עליות, הצלחות וכישלונות – קרה בלי שהיינו במונדיאל. זה לא עצר אותנו מלהקים מדינה, לבנות תרבות, או לייצר הייטק. לא בגלל זה אוהבים או שונאים אותנו. אז לא עלינו למונדיאל – נו, אז מה?
כן, ברור. זה יכול להיות שבוע מעולה. חגיגה תקשורתית שלמה – אולפנים פתוחים, ספיישלים, שליחים מיוחדים מכל ערוץ, פרשנים שמדברים על "רוח לחימה" ו"נבחרת חדשה". הרחובות מתמלאים דגלים, הילדים בחולצות כחול-לבן, ומישהו כבר מתכנן להקרין את המשחק על קיר של בניין עירייה. לכמה ימים כולנו שוב מאמינים. ואז מגיעים שני הפסדים ותיקו, ואנחנו חוזרים לשגרה – למציאות שבה כותרות העיתונים דרמטיות יותר מכל מה שקורה על כר הדשא.
באופן מוזר, כבר בשנות ה־20 הבינו את זה פה. אנשי היישוב – מימין ומשמאל – לא התנגדו בהכרח לספורט, אבל גם לא ראו בו עניין מהותי. כפי שכתב הסופר משה סמילנסקי בשנת 1924: "כדור הרגל לא יתן לנו את הגאולה. ניצחון עמנו יכול להתגשם רק בדרך הישנה והכבושה: דרך הספר ודרך המחרשה". מאז החלפנו את הספר בפודקאסט, ואת המחרשה במקלדת. אבל עדיין – עתיד הכלכלה והביטחון הישראלי לא יוכרע במגרש ובאיצטדיון.
מבחינה זו, גם לא ממש מפתיע שאנחנו לא טובים בזה. זה לא קשור לגנים היהודיים, ואפילו לא למזג האוויר במזרח התיכון. הצלחה לאומית בספורט דורשת תכנון לטווח ארוך, תשתיות, שגרה, סבלנות, חזרתיות – דברים אפורים, קרים, ביורוקרטיים. ואנחנו? אנחנו הרי נולדנו כדי לאלתר. כדי להמציא. כדי "להסתדר". זה טוב מאוד למי שרוצה להקים מדינה או סטארט-אפ, ופחות כדי לטפח קשר אחורי לאורך עשור.
אז הספורט הישראלי קצת שכונה, קצת מבולגן, וקצת “קומבינה”. וזה אפילו בסדר. אולי דווקא בזה טמון הקסם שלנו – הידיעה שספורט הוא רק תחביב, ולא החיים עצמם.
ומי יודע – אם נפנים את זה, אולי סוף־סוף נתחיל ליהנות מהדרך.
אחרי הכול, בקרוב מתחיל קמפיין חדש.
ד"ר עופר אידלס הוא חוקר ציונות וספורט, פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת קלגרי
