בחודש מאי 2024 התראיין נשיא ארצות-הברית דאז ג׳ו ביידן לרשת CNN, והצהיר בקולו באופן נחרץ וחד משמעי: אם צה״ל ייכנס לרפיח, ארצות-הברית לא תספק נשק שדרוש למערכה הזו. ביידן בחר להעביר את המסר בצורה ישירה, לא דרך ״מקורבים״, ״גורמים מסביבתו״ או בכירים בממשלו. הוא, בקולו, סימן לראש ממשלת ישראל קו אדום חד וברור שאסור לו לחצות – אחרת ההשלכות יהיו הרסניות.
האירוע הזה מזקק יותר מכל את האתגר העצום שמדינת ישראל נאלצה להתמודד עמו במשך המלחמה, כשהעצמאות החימושית שלנו אינה תלויה בנו אלא במדינות העולם, ידידותיות ובעלות ברית ככל שיהיו.
השבוע, במסיבת עיתונאים שקיים ראש הממשלה נתניהו, הוא אמר שישנם חיילים שנהרגו בעזה בגלל אמברגו הנשק על ישראל. אינני יודע לאשש את המידע הזה, אך יחד עם זאת ברור לכל שישראל ניהלה כלכלת חימושים לאורך ימי המלחמה. לא פעם נאלצנו לבחור את עוצמת הפעלת האש וסוג הפעלת האש כדי להימנע מריקון מחסנים שיוביל לסכנה מיידית לביטחון המדינה. מבנים שיכלו להיות מופצצים מהאוויר, מולכדו במאות טונות של חומרי נפץ שחיילי צה״ל סחבו - על כל הסיכונים הכרוכים בכך.
כיום יושב בבית הלבן הנשיא דונלד טראמפ, שתרם רבות לביטחון המדינה מאז כניסתו לתפקיד וכולנו אסירי תודה על פועלו. אולם טראמפ לא יהיה נשיא ארה״ב לעד, ובעתיד הקרוב אל תופתעו אם יהיה נשיא שגדל והתחנך באחד מהקמפוסים שטופי השנאה כלפי ישראל. זוהרן ממדאני, שכבש בסערה את ניו-יורק על אף עמדותיו הקיצוניות, ממחיש שזו לא רק תאוריה, אלא מציאות מדאיגה בשטח.
לכן, ואם מוסיפים לכך את העובדה שבשנת 2028 עתיד לפוג הסכם הסיוע הביטחוני שנחתם בתקופת הנשיא ברק אובמה, בגובה 38 מיליארד דולר, ולאור ההצהרה של רה״מ שלפיה אנו צריכים בתוך מספר שנים להתנתק מהתלות בסיוע האמריקאי, כל שנותר הוא למצוא את הפתרון לפער שייווצר – והפתרון הוא התעשיות הביטחוניות כחול לבן. התעשייה האווירית, רפאל, אלביט וחברות נוספות הוכיחו לאורך השנים האחרונות את יכולתן לייצר מערכות נשק מתקדמות שהפכו לשם דבר בעולם כולו. בקרב התעשיות הביטחוניות הללו ישנו שיא בביקושים לאמצעי הלחימה, צבר הזמנות בגובה עשרות מיליארדי דולרים, איתנות פיננסית ועובדות ועובדים מעולים ומוכשרים שהופכים חזון למציאות. אין אתגר שהם לא הצליחו לפצח. על ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר לקדם מדיניות לאומית אחראית לניתוק התלות של מדינת ישראל ממדינות העולם בנושא חימושים. זה אפשרי.
לאורך המלחמה, נאלצנו להתמודד לא פעם עם חוסרים והיעדר חלקים קריטיים לחלק מהמרכיבים שאנו מייצרים, וכמו ישראלים טובים, ברגע שאין ציוד קריטי - יכולת האלתור והגאונות הישראלית עובדת במלוא עוצמתה. הצלחנו לייצר במהירות שיא רכיבים חליפיים ששירתו אותנו והורידו את התלות בחלק מהמרכיבים שייבאנו לצורך ייצור אמצעי הלחימה.
בתוך מספר שנים נוכל להגיע למצב שבו חלק משמעותי של החימושים ומערכות הנשק ייוצרו בישראל. זה יהיה שובר שוויון ויאפשר לישראל לנווט בשדה הקרב העתידי בשנים הבאות
ברגע שמדינת ישראל תציב את העצמאות החימושית כיעד לאומי ותתקצב אותו בהתאם, בתוך מספר שנים נוכל להגיע למצב שבו חלק משמעותי של החימושים ומערכות הנשק ייוצרו בישראל. זה יהיה שובר שוויון ויאפשר לישראל לנווט בשדה הקרב העתידי בשנים הבאות - והוא קריטי לחוסנה ולחוזקה של המדינה.
יחד עם זאת, בסוף צריך לזכור שהכל מתחיל בהון האנושי. זה לא סוד שאנחנו מתמודדים היום עם חברות ענק, ובראשן אנבידיה, בקרב על הטאלנטים ועל העובדים המוכשרים ביותר במשק הישראלי. אנחנו צריכים לפעול בתנאי שוק חופשי – אבל בפועל אנו פועלים עם ידיים קשורות. במקום להוריד חסמים ביורוקרטיים מיותרים ולאפשר לנו לגייס את הטובים ביותר כדי שיוכלו להמציא את מערכת החץ הבאה, אנחנו מוצאים את עצמנו מתקשים מאוד בקרב מול ענקיות ההייטק, שיכולות לשלם פי שלושה יותר.
בעידן של היום, ההייטק הביטחוני הוא אחד מאבני היסוד של ביטחון ישראל. לא פחות מצה׳׳ל, המוסד והשב״כ. מישהו יכול לדמיין מה היה קורה במבצע ״עם כלביא״ בלי מערכת החץ? שכונות שלמות היו נמחקות מעל פני האדמה.
יאיר כץצילום: יאיר שגיאאם לא נצליח לשמר אצלנו את טובי המוחות בתעשיות הביטחוניות, לא יהיה מי שיוציא לפועל את התוכנית לעצמאות החימושית הישראלית – ונהיה תלויים שוב בחסדי מדינות העולם, שביום פקודה יעדיפו תמיד את האינטרסים שלהן על פני צורכי הביטחון שלנו.
זו נקודת המוצא – ועל פיה צריך לפעול.
יאיר כץ הוא מזכיר ארגון העובדים הארצי של עובדי התעשייה האווירית לישראל
