את העונה שעברה סיים דני אבדיה ב־5.4.25, עם 37 נקודות בהפסד של פורטלנד לשיקגו. בחודשיים שלפני כן הוא התבסס כשחקן המוביל של הבלייזרס, בשנתו הראשונה בקבוצה ואחרי התאקלמות קשה, והציפייה להמשך הייתה לשיפור מסוים נוסף שלו ושל הקבוצה מתחתית המערב. ב־28.4.26 הוא סיים עוד עונה. כאולסטאר, מקום שלישי בבחירה לשחקן המשתפר של השנה, עם סיכוי לא רע להיכלל בחמישייה השלישית של ה־NBA, בקבוצה שקפצה כמה מדרגות בבת אחת ובמקום לגרד רק מקום בפלייאין הגיעה לסיבוב הראשון בפלייאוף והתעלתה על כל התחזיות. וזו השורה התחתונה והחשובה ביותר – בשנה ו־23 ימים הישראלי הפך לסופרסטאר, וגם הפך את פורטלנד לכוח שצריך להתחשב בו.
צריך לפתוח עם ההבנה הזו כדי לנקות מראש את הדיון. היה ברור שסן־אנטוניו גדולה על פורטלנד, והיא סיימה את הסדרה ב־1:4 עם 95:114. אלמלא זעזוע המוח של ויקטור וומבניאמה במשחק השני, ייתכן שהסוויפ שרבים חשבו שיקרה היה מתממש. זו יריבה מעולם אחר שעומדת לעשות דברים גדולים. אבל משהו במומנטום של הבלייזרס בסיום העונה הסדירה, לצד ענייני הכשירות של וומבי, עשוי היה לתת תחושת שווא של אכזבה קלה מהדרך שבה זה נגמר. אז תמחקו את התחושה הזו. פורטלנד הוציאה יותר מ־100 אחוז מעצמה ב־2025/26, ומדובר בסיפור הצלחה אדיר.
ואבדיה? למרות שהיו רגעים פחות טובים לאורך הסדרה, הוא חתם עם הופעה של 22 נקודות וסיים את הפלייאוף הראשון שלו עם 22.2 בממוצע, לצד 6.0 ריבאונדים ו־4.6 אסיסטים. הוא היה בפער ניכר השחקן הטוב ביותר של הבלייזרס במאבק האבוד מראש מול הספרס. ומה שאמר לא מזמן השדר הקבוע של פורטלנד, קווין קלאברו, כשניכר בקולו שהוא עוד מרסן את ההתלהבות, מספר את הסיפור: "הטרייד שהביא את אבדיה לקבוצה היה אחד מחמשת הגדולים בתולדות המועדון".
הנה השיעורים שאבדיה ואנחנו למדנו השנה.
שיעור 1: מושך אש. דני אבדיה נכנס לעילית של ה־NBA. זה בא לידי ביטוי בכל משחק חוץ, כשההתמקדות של הצוות הביתי המסוקרן היא בישראלי; אצל כל מאמן יריב, ששולח שני שחקנים בריצת אמוק אל אבדיה כשהוא עובר את החצי כדי שימנעו ממנו להתחיל לפעול; אפילו ביציעים – המשחק האחרון בסן־אנטוניו היה ערב שכל כוכב אמיתי עובר, כשאולם שלם שרק לו בוז וצרח עליו, הניף שלט מתריס של שן שבורה כדי ללעוג לו, והוא החזיר בתנועת סתימת אוזניים ואגודל למטה, במחווה של סכסוך ספורטיבי שטוען קריירה בעוד חשיבות וצבע.
העיקרון שסביבו בנויה ההתקדמות נשמע כל כך פשוט, אבל אם זה קל, למה הוא היחיד שהפך את זה לנשק? זה שילוב של מהירות וכוח פיזי בכניסות חזקות לצבע. הוא עשה את זה בתדירות נמוכה בחמש השנים הראשונות בליגה, ואז קיבע את המהלך כפילוסופיה.
הוא מתפצל לשלוש אופציות: אם השומרים מאחרים או שהטורבו של דני זריז מדי בשבילם, זה מסתיים בשתי נקודות קלות; אם הוא מצליח לרתום את המגע לשריקה, אז יש סיכוי לשדרוג עם בונוס מהקו. אבדיה היה בצמרת הליגה במהלכים של סל ועבירה, ובכלל בזריקות וקליעות עונשין; האופציה השלישית היא שינוי כיוון ההתקפה עם מסירה. אבדיה הוביל השנה את ה־NBA באסיסטים אחרי חדירה, וזה עוד בקבוצה עם בעיות קשות בקליעה מבחוץ. החלק השלישי בנוי על כך שמעבר לכוח, דני הוא גם מנהל משחק ומוסר ברמה גבוהה מאוד.
בליגה של שלשות, בענף שהולך ומתעצל לכיוון של הטלה מחוץ לקשת, שחקן שחושב ופועל ככה מתבלט עוד יותר. החדירות של אבדיה הקפיצו אותו לטופ של ה־NBA, והפכו קבוצה בבנייה לקבוצה מנצחת.
שיעור 2: מגיב מהר. אבדיה למד היטב שלומדים אותו. זה משחק של חתול ועכבר, עם התאמות שנעשות במהירות. החדשות הטובות הן שהעונה הסתיימה בהרגשה שהישראלי נמצא עדיין צעד אחד לפני הצוותים המקצועיים שמתכוננים אליו.
לא קשה לראות שהוא תמיד מושך ימינה כדי לסיים את הליי־אפ ביד ימין, והשומרים נאבקים על כל סנטימטר כשהוא עומד מחוץ לקשת כדי שלא יקבל את האפשרות לצעד שישגר אותו קדימה. היה לו קשה עם זה בהתחלה, אבל דני סיגל לעצמו את היכולת לזרום עם זה, להיכנס לסל משמאל ולסיים בכל זאת מימין משני צידי הטבעת.
ישנן גם קבוצות שמחכות לו בצבע בניסיון לסגור את הגישה לסל, והיו תקופות בהן ספג בלוקים והתקשה לקלוע. כאן ממש אפשר היה לראות שינוי ממשחק למשחק, עד שזה הפך לחלק אינטגרלי מהרפרטואר שלו בסיום העונה – העצירה, ההטעיה, התזוזה, היבטים שמוציאים את החוסם מאיזון ומאפשרים לאבדיה לפנות את הדרך ולהגדיל את הסיכוי לסחיטת עבירה. היחיד שהוא לא הצליח להתגבר עליו בהקשר הזה הוא וומבניאמה, שחסם אותו באכזריות במשחק האחרון. אבל אין שחקן בעולם שמצליח להתגבר על זה.
ההתאמה האחרונה שאבדיה מתמודד איתה צצה בחודש החולף. 4־5 התקפות במשחק סטנדרטי של פורטלנד היו מסתיימות באלי־אופ, הרמת כדור של הישראלי להטבעה של דונובן קלינגן הענק. זה הלך והצטמצם עד כדי היעלמות בפלייאוף – השומרים קלטו את התנועה של אבדיה ומסיטים את המסירה באוויר, בחסימה או חטיפה, ודוחקים את קלינגן באגרסיביות רחוק יותר מהטבעת כדי שיתקשה לזנק ולתפוס. בחמשת המשחקים מול סן־אנטוניו אבדיה כבר ויתר על כך כמעט לחלוטין, ומצא פתרון בדמות רוברט וויליאמס – הסנטר המחליף, המועד לפציעות והאתלטי בצורה קיצונית, שהיה היחיד מכל הצוות המסייע ששיחק טוב לאורך כל הסדרה. וויליאמס מגיע למסירות הרבה יותר גבוהות וקשות מאשר קלינגן, מה שמאפשר לאבדיה להשלים מהלכים כאלה, וגם נייד בצבע ועושה תנועה כדי לקבל כדורים סטנדרטיים יותר מדני. מהלך, התאמה, תגובה, וחוזר חלילה.
שיעור 3: בלי פחד. דיארון פוקס שבר לאבדיה שן במהלך הסדרה מול הספרס, עם מרפק לפנים במהלך זריקה שנכנסה. השופטים הפכו את זה למהלך של שלוש נקודות, סל ועבירה, אחרי שקבעו בעקבות צפייה בווידיאו שהישראלי אשם בזה. אתמול לפנות בוקר, במהלך חדירה לסל כשהמשחק כבר היה גמור, פוקס העיף את אבדיה לפרקט עם יד מושטת שבסופה אגרוף מכוון לגרון. היו דרושים שני שחקנים, ויט קרייצ'י וקלינגן, שיחזיקו את דני שקם מיד ועמד להתנפל על הגארד של סן־אנטוניו. השופטים לא חשבו שמדובר בעבירה בלתי ספורטיבית, ונתנו לאבדיה את זריקות העונשין – אבל רק אחרי שספג עבירה טכנית. זו הייתה הפעם השנייה ברציפות שזה קורה לו אחרי הדחיפות עם סטפון קאסל במשחק הרביעי, שנבעו ממהלך מלוכלך של היריב שנעץ את הכדור בחזה של אבדיה.
ברוך הבא לפלייאוף ה־NBA, דני אבדיה. זו הפיזיות שעליה הוא דיבר לאחר מכן, וזו בדיוק הנקודה שתופסת בכל פעם מחדש קבוצות צעירות בלי ניסיון במעמד. זה לא סתם משחק קשוח והגנה עוצמתית – שחקני סן־אנטוניו הרביצו לאבדיה, ביצעו עליו מהלכי MMA, ולא נתנו לפורטלנד לשחרר זריקות טובות בלי לשלם על כך.
זה לא ירתיע את פורטלנד הקשוחה, רק ידרבן אותה. שחקן שחי על מגע כמו טומאני קמארה, שנחנק לגמרי בסדרה הזו, יחזור עם אש בוורידים לעונה הבאה, רק כדי להגיע שוב לפלייאוף ולהוכיח מה למד. ואבדיה רק פורח בסיטואציות כאלה. בזמן שהחברים הצעירים התקשו, הוא התעלה כמנהיג והוכיח שיש להם על מי להישען. זה שווה זהב. "החוויה הזו הייתה נחוצה לי ולכל הקבוצה", צייץ אחרי שהעונה שלו הסתיימה, "להילחם ביחד וללמוד על הפיזיות בפלייאוף. נהניתי מאוד. נתנו את הכל על הפרקט, חייבים להישאר נחושים ולעשות את זה יחד".
שיעור 4: טעון שיפור. עכשיו הזמן להפקת לקחים. כוכב־על נערץ בדמות דמיאן לילארד יחלים ויפתח את העונה הבאה, פורטלנד תהיה מנוסה יותר ואולי גם תעבה את הסגל, אבל אבדיה לא צריך לחשוב על הדברים האלו אלא לדאוג לתקן את הליקויים. האיבודים (3.8) הם רע הכרחי עבור שחקן שמבלה הרבה זמן עם הכדור, ולמרות שאפשר לשפר את המצב, זו לא קטסטרופה. שתי הנקודות האחרונות מהותיות, כי הן יכולות להשפיע על ההתקדמות שלו.
קודם כל אלו השלשות. אחרי שנתיים של התייצבות, אבדיה הידרדר חזרה ל־31.8 אחוזים. הקריסה החלה אחרי החזרה מפציעה, ולא מן הנמנע שהעניין קשור לפגיעה בתנועת הזריקה כתוצאה מהמתיחה בגב. הזריקות הפכו קצרות יותר, ואלו שנכנסות הן בעיקר מקליעה אחרי מסירה שהוא מקבל. כלי שהוא פיתח ועזר לו לצמוח, השלשה שהוא יוצר לעצמו על שומר, נכחד. זה לא נכנס יותר. כשמדובר בשש זריקות למשחק, קריטי שהאחוזים יהיו טובים, אבל בשלושת משחקיו בפברואר הוא עמד על 2 מ־18, ובמארס זה כאב לצפייה עם 20.6%. זה לא יכול להימשך, כי כדי לשמור על החדירות אפקטיביות לאורך זמן, צריך איזון שיהפוך את השמירה עליו לבלתי אפשרית.
ושנית, זה משהו שדוויין ווייד האגדי חזר עליו פעמיים בצורות שונות באחד השידורים: אם אבדיה רוצה לקבל כבוד בליגה, ההתבכיינות אינה הדרך. ווייד אינו היחיד שהתייחס לכך. דני צועק על השופטים בתכיפות, מתלונן על כל מגע, לוקח כמובנת מאליה את השריקה שאמורה לבוא ואז מאבד עשתונות כשהיא לא. בין אם מדובר בעניין של תשוקה, חוסר שליטה עצמית או מהלך פסיכולוגי מתוכנן, האוהדים והפרשנים כבר מייחסים לו את התכונה הזו והשופטים סולדים ממנה. ההתבגרות כשחקן חייבת לעבור בהתנהלות אחרת.
שיעור 5: שיעורי בית. יש לכם חצי שנה לתרגל התעוררות ב־04.00 לפנות בוקר כדי ליהנות מכל הטוב הזה בעונה הבאה.
פורסם לראשונה: 01:30, 30.04.26
