שנתיים אחרי היום ששינה את ההיסטוריה הישראלית לנצח — נדמה שהאבק של יום זיכרון מהול בחג טרם שקע לגמרי. אחרי הסיפורים הקשים והלקחים הביטחוניים, באיחור לא אופנתי, אבל אולי בתזמון נכון, הגיע הזמן לדבר על המחדל הסמוי, הכשל ההכרתי: היכולת האנושית לספר לעצמנו סיפורים ולהאמין בהם, גם כשהם מתנגשים במציאות, מרגישה טוב, אבל היא מלכודת דבש.
בני אדם שונאים אי-ודאות. בפסיכולוגיה זה נקרא סלידה מעמימות: אנחנו מעדיפים סיכונים שקל לנו להעריך על פני כאלה שדורשים מאיתנו מאמץ. וכשאין מספיק פרטים, משלימים – לא על בסיס עובדות או היגיון קר, אלא בהתאם למה ש"נוח". כהנמן וטברסקי ז"ל הראו שאנשים נוטים להסתמך על כללי חשיבה פשטניים (היוריסטיקות) בתנאי אי-ודאות. זה יעיל לניווט בעולם מורכב, אבל מוביל לטעויות שיטתיות (הטיות).
וכשהמעצמה הביטחונית שחשבנו לבלתי מנוצחת הופתעה וספגה מהלומה קשה, אי הוודאות הייתה בשיאה. במצב כזה, הסיפורים נכתבים מעצמם. כשקשה להבין איך משהו קורה, אנחנו מחפשים סיפור שיחזיר שליטה — גם אם הוא רחוק מהאמת. בדיוק בגלל זה, שנתיים אחרי – אף אחד לא באמת יודע, אבל כולם בטוחים שכן.
לאחרונה מצאתי את עצמי חלק ממערך ההסברה הישראלי. חבר פייסבוק מארה"ב – אדם טוב בדרך כלל, אם מתעלמים מהקלות שבה כינה אותי "רוצח עם" – חשף אותי לקונספירציה שממשלת ישראל תכננה את ההתקפה יחד עם חמאס כדי להצדיק את המלחמה. מבחינתו אין מצב שהמוסד, הצבא והמודיעין פישלו. לעומתו, לא מעטים בישראל, כולל רבים מחבריי ובני משפחתי, בטוחים שהייתה בגידה מבפנים – בשב"כ, בצבא, אולי בממשלה. הרי לא ייתכן שמערכת הביטחון שלנו פשוט התרסקה מעצמה. לא שוב.
הטרגדיה היא שכמו שלא ניתן להפריך שלא הייתה בגידה, אי אפשר להפריך גם את הטענה ההזויה על המזימה הישראלית. כך עובדות תיאוריות קונספירציה טובות – הן בלתי ניתנות להפרכה. כל ראיה נגדית רק מחזקת את "העומק של המזימה". שתי תיאוריות סותרות, ובסיס משותף: מציאות אחת, ודחיית ההסבר הפשוט ביותר.
ובאמצע, ניצבים מעטים שמעזים לחשוב שאולי הסיבה היא דווקא הבנאלית, כמעט מעליבה: שרשרת של טעויות אנוש צפויות מראש. לא מרוע, מהכחשה. ביטחון יתר, למשל – אותה תחושה מסמאת עיניים שגורמת לנו להעריך ביתר את היכולות והמחשבות שלנו. "חמאס מורתע" הוא ביטוי קלאסי לזה ברמה הקולקטיבית. אך ככל שמעמדנו בכיר, אנחנו "סובלים" יותר מביטחון יתר – שילוב מסוכן בהקשרים ביטחוניים.
נטייה קשורה היא הטיית האישוש. כל עובדה שסותרת את הנרטיב הלאומי נדחקת החוצה, וכל סימן להרתעה מודגש
נטייה קשורה היא הטיית האישוש. כל עובדה שסותרת את הנרטיב הלאומי נדחקת החוצה, וכל סימן להרתעה מודגש. במקביל, הנטייה לשפוט סיכונים לפי הקלות שבה דוגמאות עולות לראש (היוריסטיקת הזמינות) גרמה לרצף הצלחות צבאיות לעוור גם עיני צדיקים לאפשרות של כישלון נרחב – היה אפילו קשה לדמיין זאת.
דוגמאות קטנות לנטיות התנהגותיות שהופכות את האפשרות של "מחדל ועוד מחדל" לסבירה, אפילו מתבקשת. רק שהפעם זה הצטבר – והוביל לאסון. פחות סקסי מבגידה או מזימה, אבל סביר כנראה יותר. וכאן הכשל: אותן הטיות שיצרו את המחדל מונעות מאיתנו לשקול הסבר שכזה. אנחנו בטוחים מדי להודות שאולי טעינו; מתמקדים במידע שמאשש את דעתנו, ומשתמשים בקלות שבה "הראיות" עולות לראש – בזכות החשיפה הגדולה ברשת – להסיק שהקונספירציה היא האמת.
כולנו מביטים למציאות בעיניים סגורות לרווחה, כל צד בונה סיפור שתואם את המציאות שלו. טאג'פל, ניצול שואה שהקדיש חייו לחקר הקיטוב החברתי, הראה ששייכות קבוצתית היא חלק חשוב בזהות העצמית שלנו. כדי להרגיש טוב עם עצמנו, אנחנו זקוקים ל"אנחנו" מול "הם". אפילו חלוקה אקראית לקבוצות יצרה העדפת קבוצת פנים ופגיעה בלגיטימציה של קבוצות חוץ. כמו אצלנו. התיאוריה שלו רוקמת עור וגידים בישראל של 2025, שבה "שמאל" ו"ציונות" הפכו מילים נרדפות לקללות. שני צדדים חוטאים ומאשימים, שוכחים שאנחנו לא שונים – זה רק מה שמספרים לנו. משמאל נזעקים על הקלות שבה גיבורי ישראל "שמאלנים" מואשמים בבגידה, ובאותה נשימה חושדים בגיבורי ישראל "ימנים" במשיחיות או באובדן נאמנות. ובימין – תמונת מראה מושלמת. כל אחד בטוח שהוא בצד הנכון של ההיסטוריה, והאחר מושחת מהיסוד. "הפוסל במומו פוסל". בישראל של 2025 זה כבר לא פתגם – זו התשובה לשאלה מהו ישראלי (אחרי "אוהב-חינם", כמובן).
מחקרים מראים כמה קל להצדיק כמעט כל דבר באמצעות "סיפור נכון". זה מרגיע את המצפון כשאנחנו כושלים מוסרית. כולנו נופלים באותה מלכודת דבש מוסרית – רואים את הסימא בעין האחר ולא את הקורה בעינינו
ארנסט המינגווי כתב: "לעולם אל תחשבו שמלחמה, לא משנה כמה הכרחית, לא משנה כמה מוצדקת – אינה פשע". לא מפציפיזם, אלא מהבנה שמתקפה רצחנית כמו שקרתה לנו לא רק זורעת הרג והרס, אלא גם מעוותת את שיקול הדעת. הופכת חברות שמתווכחות לחברות מאשימות. מחקרים מראים כמה קל להצדיק כמעט כל דבר באמצעות "סיפור נכון". זה מרגיע את המצפון כשאנחנו כושלים מוסרית. כולנו נופלים באותה מלכודת דבש מוסרית – רואים את הסימא בעין האחר ולא את הקורה בעינינו. ניטשה כתב ש"מי שנלחם במפלצות צריך להיזהר שלא יהפוך בעצמו למפלצת". נדמה שכבר עברנו את השלב שבו אנחנו צריכים להיזהר.
ועדת חקירה תקום בסוף, וכולנו נייחל שיופקו הלקחים הביטחוניים. אבל כשכל צד רואה "בוגדים" או "משיחיים", גם ביטחון שוויצרי לא יעזור. כשנרטיב הופך לאמת, כל מפגש משפחתי הופך לריב פוליטי עם צרחות הדדיות מתובלות בשנאת חינם.
זה לא חייב להיות כך. אב ובנו הגיעו בלילה ירושלמי קפוא לבית הרב אריה לוין זצ"ל, מתווכחים על מעיל אחד. האב זקן וחולה, הבן יוצא לפרנס בקור. הרב ביקש מהם לחזור למחרת, אך שכל אחד יסביר למה האחר זקוק למעיל. כששבו, כל אחד מהם ביקש לתת. אז שלף הרב מהארון מעיל נוסף ואמר: "אתמול, שכל אחד טען שהמעיל שלו – גם אני טענתי שלי הוא. היום, כשכל אחד מוכן לתת – גם אני נותן". ארון הבגדים הוא המטפורה לפתרון. כשמסתכלים גם על האחר, לא מתוך ויתור או כניעה אלא מתוך הכרה שאולי גם לו יש נקודה – מתגלות אפשרויות חדשות.
תקראו לזה נאיביות, אבל זה עיקרון בסיסי בפתרון סכסוכים. הדרך היעילה לצאת מקיטוב היא לא "להוכיח" את צדקתך, אלא ליצור תנאים שבהם שני הצדדים יוצאים מנרטיב חד-צדדי ומכירים בצרכים של כולם. זה דורש היערכות מערכתית, אבל מעל הכול – הכרה אישית. אף אחד לא חסין. לא "השמאל", לא "הימין", לא אתם, לא אני. כולנו לוקים באותן הטיות. השאלה אם נכיר ונתקן, או שנעדיף את האשליה המתוקה שרק ה"אחר" לוקה בהן.
אוקטובר 2023 היה לא רק מחדל ביטחוני. כבר אוקטובר 2025, ואנחנו עדיין חיים באותו מחדל הכרתי. נוכל לתקן גדרות, להוסיף שומרים. אבל אם נמשיך להאמין לסיפורים – המחדל הבא כבר כאן. אם נתחיל להביט בעצמנו במראה בעיניים פקוחות – לא סגורות לרווחה – אולי סוף סוף נפתח את ארון הבגדים, וביחד נוכל למנוע אותו.
פרופ' גיא הוכמן הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
