אדוני ראש הממשלה, אני לא כותב את המכתב הזה כדי לשכנע אותך. אני כותב אותו כדי שבעוד עשרים שנה, כשילמדו בבתי הספר על 7 באוקטובר, לא יספרו רק איך הופתענו – אלא איך הגענו לרגע שבו אפשר היה להפתיע אותנו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun/Pool)
כי 7 באוקטובר הוא לא אסון התאומים שלנו. הוא צ'רנוביל שלנו. אסון התאומים היה מתקפה שהצליחה. צ'רנוביל היה מערכת שהתפרקה. הכור שהתפוצץ לא היה האסון. הוא היה הרגע שבו כבר אי אפשר היה להסתיר שהמערכת כולה חולה.
כך גם 7 באוקטובר. חמאס לא יצר את המחלה הוא רק חשף אותה. לכן אני לא רוצה לכתוב על התצפיתניות, על אמ"ן, על השב"כ או על הרמטכ"ל. ועדות החקירה יעשו זאת. אני רוצה לכתוב על התרבות שאפשרה לכל אלה לקרות ואת התרבות הזאת בנית אתה. במשך כמעט שני עשורים לא רק הנהגת ממשלה, עיצבת את אופייה של המדינה, לימדת דור שלם של שרים, פקידים, יועצים וקצינים מה מתוגמל ומה נענש. לאט ובהתמדה נבנתה כאן תרבות שבה נאמנות חשובה יותר ממקצועיות, הסכמה חשובה יותר ממחלוקת, ואומרי "כן" מתקדמים מהר יותר ממי שאומרים את האמת.
מנהיגים אינם מעצבים רק מדיניות הם מעצבים תרבות. התרבות שבנית הייתה תרבות של הישרדות, פוליטית לפני הכול. כאשר זה המסר שמגיע מלמעלה הכול מתחיל להסתובב סביבו. כל החלטה נבחנת דרך השאלה אם היא משרתת את הישרדותו של המנהיג, כל ביקורת נתפסת כאיום, כל חולק הופך לחשוד ובסוף אף אחד כבר לא אומר את מה שאתה צריך לשמוע. כולם אומרים את מה שאתה רוצה לשמוע.
זו אינה רק בעיה פוליטית זו סכנה ביטחונית כי מדינות אינן קורסות רק כשהאויב שלהן מתחזק, הן קורסות כשהן מאבדות את היכולת לתקן את עצמן. אפשר להאשים את צה"ל וצריך להאשים את צה"ל, אפשר להאשים את אמ"ן וצריך להאשים את אמ"ן, אפשר להאשים את שב"כ וצריך להאשים את שב"כ, אבל אם אחרי כמעט עשרים שנות שלטון הדרג הצבאי אינו נותן אמון בדרג המדיני, אם בין שתי המערכות שאמורות להגן על המדינה נוצר חשד הדדי, זו אינה רק הבעיה של הצבא זו אחריותו של ראש הממשלה. אתה המבוגר האחראי.
אינך אחראי רק להחלטות שקיבלת אתה אחראי גם למערכת שבנית, אתה אחראי גם לאמון שאיבדת, אתה אחראי גם לתרבות שיצרת. אפשר להתווכח על העובדות אך אי אפשר להתווכח על הנראות ובדמוקרטיה, נראות היא חלק מהמציאות.
זו בעיה
כאשר ראש ממשלה נתפס כמי שעסוק קודם כול בהישרדותו הפוליטי, זו בעיה. כאשר משפחתו נתפסת כחלק ממעגל קבלת ההחלטות, זו בעיה. כאשר מקורבים נתפסים כחזקים ממוסדות המדינה, זו בעיה. כאשר סביב ראש הממשלה נבנית חצר של נאמנים במקום הנהגה של בעלי דעה, זו בעיה.
בשנים האחרונות אתה אוהב להזכיר את וינסטון צ'רצ'יל אבל הוא לא בנה את המשבר שממנו התבקש להציל את בריטניה. הוא נקרא להציל מדינה שאת המשבר שלה יצרו אחרים. אתה מבקש להצטייר כמי שמציל את ישראל אבל אתה אינך צ'רצ'יל של 2023, אתה המנהיג שעיצב את ישראל של 2023. אתה לא הגעת כדי לפתור את המשבר - אתה יצרת את התנאים שאפשרו לו להתפתח.
שחר סגלצילום: מוטי קימחיזו בדיוק משמעותה של צ'רנוביל. לא כור שהתפוצץ אלא חברה שהפסיקה להקשיב לעצמה.
מדינה שבה השלטון הפסיק להאמין למומחים, המומחים הפסיקו להאמין לשלטון, והאמת הייתה הקורבן הראשון. 7 באוקטובר היה הרגע שבו התרסקה התרבות הזאת. לא רק הגדר, לא רק המודיעין, לא רק צה”ל. התרבות השלטונית ולכן ההיסטוריה לא תשפוט אותך רק על מה שעשית בבוקר 7 באוקטובר, היא תשפוט אותך על השאלה הגדולה באמת: איזו מדינה בנית במשך כמעט שני עשורים. כי בסופו של דבר, צ'רנוביל לא היה אסון של כור, הוא היה כתב האישום נגד התרבות שבנתה אותו.
7 באוקטובר יהיה כתב האישום נגד התרבות שנבנתה כאן במשך שנים.
