לחטוף מישהו חי במדינה אחת ולהעביר אותו, גם בחיים, למדינה אחרת, הגובלת במדינה שממנה נלקח, זה סיפור לא פשוט. לחטוף מישהו שלא בדרך היבשה, אלא כזו שדורשת לעבור דרך נמלי אוויר או ים, כשהוא לא בעניין של להיחטף ולא זורם עם החוטפים, לשמור עליו בחיים מחד, אבל לא להסתכן בכך שהוא יתחיל לצעוק פתאום - עסק די מורכב. תשאלו את מי שהוגדרו "בכירי מוסד לשעבר" (הם לא) שיצאו במסע חטיפה של שני ילדים מאביהם לגרמניה, וכמה זמן לקח עד שעלו עליהם והעסק התפוצץ עליהם ועל מי ששלח אותם.
2 צפייה בגלריה
אם אכן ישראל חטפה את שוכר, ייתכן שבידיו המפתח לפתרון תעלומת רון ארד
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
צעדה לציון 38 שנים לחטיפתו של רון ארד, באוקטובר אשתקד
(צילום: מיקי שמידט)
לעומת זאת, אם נכון הפרסום, לחטוף מישהו שגם לא זורם איתך בחטיפה, גם נלקח מאזור שיעי עוין מאוד, עם מודעות ביטחונית גבוהה, נניח הבקאע בלבנון, גם מי ששירת שנים רבות במודיעין ויש לו ניסיון עשיר והוא באופן טבעי ערני וחשדן יותר, במיוחד בהתחשב בממקום שהוא בא ממנו, ובקרובי משפחתו המכובדים שחוסלו בשנים האחרונות - ואם תוסיפו על זה את המתיחות הגואה בחודשים האחרונים בין ישראל ללבנון, בין ישראל לחיזבאללה, זה ממש על הקצה. התוצאה היא שחטיפה כזו כדאי לך לעשות ולהשקיע את המאמצים לבצעה רק אם אתה ממש-ממש צריך, וזה ממש-ממש שווה לך.
היעלמותו של הקצין בדימוס במנגנון הביטחון הכללי הלבנוני קפטן אחמד שוכר תציף אולי לדיון מחודש את השאלה שכולנו דנו בה כבר שנתיים: האם מדינת ישראל, האם ראש ממשלת מדינת ישראל, עשו הכול כדי להחזיר את החטופים מעזה הביתה? האם היא עושה מספיק כדי להחזיר את גופתו של החלל החטוף רן גואילי ז"ל למשפחתו? ואיפה עובר הקו הבלתי נראה הזה בין "לעשות הכול" לבין "לעשות יותר מדי"?
במערכת הביטחון יש רבים הסבורים שבעזה, מדינת ישראל כלל לא התקרבה לרף הזה של "לעשות הכול", אבל גם הם יסכימו שבכל הנוגע ל"חום הגוף", פרשת היעלמותו של רון ארד באוקטובר 1986, ייתכן שישראל לא פעלה בנחישות בתחילה, אבל היא בהחלט מכפרת על כך בעשייה רבה בעשורים האחרונים. למרבה הצער, ייתכן מאוד שבקרוב ייקבע כי חלק גדול מהעשייה הזו הייתה בחזקת דפיקה על הדלת הלא נכונה.
אם אכן ישראל חטפה את אותו קצין בדימוס, סביר מאוד כי הדבר קשור לגורלו של רון ארד, כלומר שהוא מחזיק בידיו את המפתח לפענוח התעלומה. בשביל פחות מזה לא היה שווה לחטוף אותו, על כל הסיכונים הכרוכים בכך
"לא היה אדם בהיסטוריה של המין האנושי שהוקדשו כל כך הרבה מאמצים כדי לאתר אותו. הרבה יותר מאשר במקרה של ראול ולנברג, למשל, אם אתם מחפשים דוגמה להשוואה. לא הייתה אבן שלא הפכנו, מקור שלא גייסנו, שוחד שלא שילמנו ופיסת מידע שלא בדקנו. הכל נגמר במפח נפש אחד גדול. אפס מידע. אפס התקדמות בדרך לפתרון התעלומה הטרגית הזאת", שיתף אחד ממפקדי המבצע.
בשעות ההמתנה הרבות שהיה צריך לשרוף במהלך מבצע "חום הגוף" לאיתורו של הנווט רון ארד, נהג אותו מפקד לשחק טריוויה עם עמיתיו. הוא תמיד ניצח. ידע כללי היה הצד החזק שלו. הוא גם נהג לספר להם על פרשיות היעלמות מפורסמות: ראול ולנברג, אנטואן דה סנט אקזופרי, ולהבדיל יוזף מנגלה, אוסמה בן‑לאדן ואחרים. "אני מקווה שנצליח לפתור את הפרשה שלנו בזמן קצר יותר", נהג לסכם באנחה את השיחות האלה.
אם אכן ישראל חטפה את אותו קצין בדימוס, סביר מאוד כי הדבר קשור לגורלו של רון ארד, כלומר שהוא מחזיק בידיו את המפתח לפענוח התעלומה. בשביל פחות מזה לא היה שווה לחטוף אותו, על כל הסיכונים הכרוכים בכך. אבל לחטיפה שלו יש משמעות נוספת, דרמטית לא פחות. מי שחוטף אותו מאמין כי הוא מחזיק בפתרון. אם הוא מחזיק בהפתרון, אזי הפתרון נמצא בכפר נבי-שית בבקעת הלבנון, שם נעלם רון ארד במאי 1988.
בישראל חשבו שהוא נחטף משם על ידי חיזבאללה או איראן, וקבעו כך את כיוון החיפושים. מי שרוצה לדבר עם שוכר, מחפש אותו בכפר. זה אומר ששם, אז או בערך אז, לפי הסברה הזו, קופד פתיל חייו. אבל זה בעיקר אומר שיותר משלושה עשורים דפקה ישראל על הדלת הלא נכונה. לפעמים דפקה, לפעמים החליטה לשבור את הדלת.
שרשרת של טעויות, הזנחה, הערכות שגויות, אי-הבנת הצד השני וסתם מזל שחור משחור הפכו את היעלמותו של רון ארד לתעלומה הגדולה והמתסכלת ביותר שהמודיעין הישראלי עסק בה מעודו. השורה התחתונה ידועה: רון ארד נעלם לבלי שוב, ואין לישראל הוכחה חד‑משמעית באשר לגורלו. אבל המאמצים האדירים לפתור את החידה חרגו בעוצמתם ובהשלכותיהם מאות מונים מחשיבות גורלו של אדם אחד, ובמידה רבה יעצבו מרגע ההיעלמות את ההיסטוריה של המלחמה החשאית של ישראל מול איראן וחיזבאללה.
ב-2006 הביאה פרשת רון ארד לפרוץ מלחמה עם חיזבאללה. שנה לאחר מכן, מבצע "עין הנמר", מבצע חשאי חובק עולם של המוסד בניסיון לפתור את התעלומה, הביא אחריו שובל של הרס, דמים ומשחקי מחבואים שישראל נאלצת לשחק עד היום.
אם ישראלי חטף את שוכר, המוסד הוא זה שיבצע פעילות מעין זו. הצלחת המבצע הנוכחי עלולה להוביל להכרה בכישלון גדול הרבה יותר. המבצע הסתיים בשלילה נוספת, חדה יותר, של הכיוון המרכזי והמוביל שאליו כיוונה קהילת המודיעין הישראלית את עצמה מאז 1992: ההנחה שגובתה באין-ספור מבצעים, האזנות, יירוט תשדורות, פיצוח צפנים, גיוס סוכנים, מתווכים ונוכלים ועוד - וקובעת כי רון ארד נחטף על ידי איראן או שליחים מטעמה מהמקום האחרון שבו היה ידוע כי הוא נמצא בחיים במאי 1988. לפי אותה הנחה הוא הועבר בשלב מסוים לאיראן, אחר כך הוחזר ללבנון ושם מת בסביבות 1997.
מה שהמוסד הביא מהמבצעים בשנים האחרונות, כולם צעדים בדרך לשבירת הקונספציה, מראה כי ייתכן מאוד שכל מגדל המודיעין העצום הזה, שהושקעו בו אין-ספור שנות אדם, תקציבי עתק, פאר היכולות והאנשים של הביון הישראלי - יקרוס כמגדל קלפים ויתברר כמה שמכונה בעולם המרגלים "רעש". כלומר, בליל של פרטים שנראה כמו הישג, אבל בסוף מתברר כמידע כוזב
מכיוון שהנחת המוצא הייתה זו, יצאה ישראל לאין-ספור מבצעים כדי לתקף אותה. כשהגיעו ממצאים סותרים - דיראני לא יודע מה קרה לארד - זה הוסבר כשקרנות מקצועית. כשהאיראנים אמרו לגורמים בינלאומיים בכירים שרון ארד לא בידיהם, ולכן לא משנה מהי התמורה שתוצע עבורו, אין על מה לדבר, בישראל חשבו שזו טקטיקה של משא ומתן כדי להעלות מחיר.
זו הייתה - ואצל רבים עדיין - הקונספציה סביב "חום הגוף". קולות בודדים שנשמעו לאורך השנים בניסיון לערער עליה סולקו, טואטאו והושתקו. הבולטת מביניהם הייתה הדרך השונה להביט על המקרה הזה (ולא רק עליו) שנקט סא"ל אבי כאלו, שכיהן כראש מחלקת שבויים ונעדרים באמ"ן. כאלו, שעסק בנושא "חום הגוף" עוד בשנים קודמות, הגיע למסקנה שלא איראן ואפילו לא חיזבאללה, לא חטיפה ולא חטוף, לא משא ומתן קשוח, אלא חוסר יכולת לסחור במה שאין לך - וכי את הפתרון צריך לחפש קרוב, פחות מתוחכם, יותר יצרי ולמרבה הצער - יותר טרגי.
מה שהמוסד הביא מהמבצעים בשנים האחרונות, כולם צעדים בדרך לשבירת הקונספציה, מראה כי ייתכן מאוד שכל מגדל המודיעין העצום הזה, שהושקעו בו אין-ספור שנות אדם, תקציבי עתק, פאר היכולות והאנשים של הביון הישראלי - יקרוס כמגדל קלפים ויתברר כמה שמכונה בעולם המרגלים "רעש". כלומר, בליל של פרטים שנראה כמו הישג, אבל בסוף מתברר כמידע כוזב.
בפרקים האחרונים של התעלומה המתסכלת, הגדולה והמדממת ביותר בתולדות המודיעין הישראלי נחתם שלב ב' של עסקת החליפין ב-2001 עם החיזבאללה. נסראללה התחייב לשחרר את סמיר קונטאר, ובישראל יצאו מתוך הנחה, מוצדקת, שהוא באמת ינסה לפתור את עניין רון ארד. פחות התייחסו למצב שבו לא יצליח, אבל עדיין ייוותר מחויב לשחרורו.
נסראללה לא הצליח להביא את הגופה של ארד, אף שכנראה באמת ניסה, אבל כדי לעמוד במילתו לשחרר את קונטאר, הרוצח המתועב מהפיגוע בנהריה, הורה נסראללה על חטיפת חיילים ישראלים – אהוד גולדווסר ואלדד רגב – בפעולה שהובילה ב-2006 לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.
בנקודה הזו עלה במוחו של ראש המוסד דאז, מאיר דגן, רעיון שיביא אחת ולתמיד לפתרון תעלומת רון ארד. הרעיון שבבסיס המבצע היה כיצד יגיע המוסד ללוע הארי של המודיעין האיראני וחיזבאללה, ויביא משם את המידע שחסר כדי לפתור את תעלומת רון ארד. דגן ביקש לדעת, אחת ולתמיד, מה קרה לארד מאז נעלם מהמקום שבו ידוע בוודאות כי הוחזק לאחרונה, בכפר נבי-שית בלבנון.
כדי לעשות את הדרך הזו, נדרש המוסד לעזרתו של השב"כ. יצחק אילן ז"ל, מראשי הארגון וכנראה אחד החוקרים הטובים ביותר שקמו לו אי-פעם, הופקד יחד עם סגנו על המשימה. לפני המבצע הם סרקו את כל חומרי המבצעים הקודמים, ובמוסד מספרים כי בסופה של הסריקה אמרו "חד-משמעית" שאם המוסד אכן יצליח לסדר להם גישה ללוע הארי של המודיעין האיראני - הם בטוחים שהתעלומה תיפתר.
בשב"כ זוכרים את זה לגמרי אחרת. "אני הבנתי עוד לפני המבצע", אמר לי אילן כמה חודשים לפני מותו, "שהפתרון בכלל לא נמצא שם". ראש השב"כ יובל דיסקין, שנתן אמון גדול באילן, התנגד למבצע. בניגוד לדגן, הוא סבר כי כל הידיעות המתקפות את "ההנחה האיראנית" שהתקבלו במערכת המודיעין הישראלית היו כוזבות - וכי ארד מצא את מותו, כנראה מידיו של אחד משוביו, זמן קצר לאחר שנלקח מנבי-שית ב-1988.
אבל דגן החליט ללכת על המבצע הזה, ואמר שגם אם התוצאה תהיה שלילית, כלומר שהמבצע לא יביא מידע כלשהו, אזי התועלת תונח שם - אפשר יהיה לשלול באופן מוחלט את המעורבות האיראנית. במאמץ גדול ותוך סיכונים אדירים, הצליחו לוחמי הארגון להגיע למקום שאליו רצו. הדברים אכן התבררו כנתיב השלילי - ולא נמצא דבר. שום רמז שיסייע ולו במעט לפתרון. גם הפרשה הזו הולידה מתוכה שובל של מוות וצל כבד.
אם להתבסס על הפרסומים, מבצע דומה נערך ב-2021, אז נחטף בסוריה גנרל איראני בדימוס, שגם היה קשור לתחקיר פנימי שנערך שם אודות הפרשה שני עשורים קודם לכן. נפתלי בנט, אז ראש הממשלה, דיבר על המבצע הזה בכנסת, מנסה לרמוז לאיראן שהיא גם תקבל את הגנרל שלה בחזרה, וגם שהוא מתושאל אך ורק על עניין רון ארד. הגנרל אכן נמצא כמה שבועות מאוחר יותר בדרום אפריקה, שם השאירו אותו שוביו עם כסף, אוכל ומספר הטלפון של שגרירות איראן.
תוצאות המבצע הזה חידדו בזמנו את הדעה שכל מערך המודיעין שנבנה מתחילת שנות ה-90 ואילך, שלפיו רון ארד באיראן, וכל המבצעים, הפעולות, החיסולים והמלחמות שנבעו מהמערך הזה, נשענו כולם על כרעי תרנגולת. ייתכן שהמבצע האחרון של המוסד הניב עוד אינדיקציות (לא סופיות עדיין) כי סוף המסלול של "חום הגוף", סוף חייו של רון ארד, נמצא קרוב יותר, אולי אף קרוב מאוד, לאותו לילה נורא במאי 1988 בכפר נבי-שית בבקעת הלבנון.
וכעת, מישהו מנבי-שית נעלם, אחד שהיה שם ברגע הנכון ובמקום הנכון. האם הוא האיש שרצח את רון ארד? ואם כן - כיצד תנהג בו מדינת ישראל?
