בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, בשעה 12:00 בצהריים של 7 באוגוסט 2006, פגעה רקטת קטיושה ששיגר חיזבאללה ישירות ברחבת הכניסה לקיבוץ כפר גלעדי, שם שהו לוחמי מילואים מחטיבה 226 בשטח כינוס. 12 לוחמים נהרגו באסון. ביום שישי האחרון, 20 שנה אחרי, קיימו חיילי ומפקדי חטיבה 226 וגדוד 9255 טקס לזכרם של חבריהם לנשק שנפלו באירוע, בסמוך לאנדרטת "האריה השואג" של תל חי.
(צילום: אלון וגנפלד)
בין הנוכחים בטקס היה דורון אלון (44), כיום רס"פ בגדוד ותושב חיפה. אלון התגייס בנובמבר 2000 לגדוד 202 של הצנחנים. כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה, הוא היה בארה"ב וחיכה לטלפון ולהקפצה. הוא קנה כרטיס טיסה, ותוך 24 שעות נחת בישראל. ב-6 באוגוסט הצטרף לחבריו, שנכנסו לילה קודם לכן ללבנון והוא פספס אותם. עד לחבירה עם חבריו לנשק בלחימה הוא המתין להם ברחבת הדשא שבמרכז הקיבוץ. הוא לא ידע כי כוח נוסף של לוחמים מהמפקדה של הגדוד נותרו מחוץ לקיבוץ והסתתרו מהשמש הקופחת מתחת לעצים בכניסה לקיבוץ, בסמוך לבית העלמין.
"באזור 9 בבוקר אבא שלי הוריד אותי בקריית שמונה ולקחו אותי לקיבוץ כפר גלעדי. היינו ארבעה אנשים, אני וכמה לוחמים מהגדוד, וישבנו על הדשא", שחזר אלון את הבוקר הארור. "נשארו מעט מאוד אנשים מבוגרים בקיבוץ, עד כדי כך שכשהייתה האזעקה - המקלט הציבורי היה סגור. כשהקטיושה עברה אותנו, שמענו את הבום וחשבנו שזה מאחורינו ויצאנו במזל".
מימין לשמאל, לוחמי הפלוגה ב-2006: עומר גון, אייבי אמר (מפקד הפלוגה שנפגע) ודורון אלון
(צילום: אלון וגנפלד)
"כשיצאנו מהמחסה, שלוש דקות אחרי, אני רואה את המ"מ מהשירות הסדיר פתאום מגיע אלינו בריצה כשהוא עם פנים נפולות וכל המדים שלו דם, והוא ביקש שארד לכניסה לקיבוץ. כשהגעתי לשם, חמש דקות אחרי הפגיעה, ראיתי את ממדי האסון הנורא שלא עוזב אותי. כבר היו שם המון כוחות וכלי תקשורת מכל העולם. זה היה היום הראשון שלי במילואים, אחרי שלוש שנים שירות סדיר".
הזיכרון מהאירוע הלך וליווה את אלון ואת חבריו לאורך השנים: "האמת, אני מנסה להדחיק את האירוע הזה. כמעט ולא נשארו לוחמים שלחמו ב-2006 ועדיין איתנו". הוא הודה כי "בשנים הראשונות האמנו שהקיבוץ לא הכניס את החבר'ה ובגלל זה הם מתו והיינו בתחושת כעס גדולה. הם העדיפו לשבת בדשא כמוני, אבל אני הצלחתי להיכנס והם לא. אבל היום אני והחברים כבר מבינים שלא היה מישהו רע בקיבוץ שבכוונה לא הכניס את החבר'ה, ואף אחד לא התכוון שזה מה שיקרה".
(צילום: אלון וגנפלד)
(צילום: אלון וגנפלד)
עבור אלון, טקס הזיכרון במלאות 20 שנה לנפילת חבריו היה גם הזדמנות ראשונה לסגור מעגל, והוא נכנס לראשונה בחזרה לקיבוץ כפר גלעדי אליו לא הצליח לשוב מאז האסון. "העובדה שאנשי הקיבוץ שותפים שלנו ב-20 השנים האחרונות להפקת טקס הזכרון וכל הלוגיסטיקה - זה לא מובן מאליו ואנחנו מאוד מעריכים את זה. ביום חמישי בלילה הגענו מוקדם יותר כדי להכין את הטקס וישנו בדירת אירוח בקיבוץ ועשינו שם את הלילה. אני מרגיש שנפתח לי שם משהו ויכולתי לסגור את הפרק הזה".
גם כעת, כשחלפו שני עשורים, המציאות המבצעית שוב קראה ללוחמים לשירות ממושך בצפון. מלחמת "חרבות ברזל" החזירה את לוחמי הגדוד, צעירים לצד ותיקים בני 50, 60 ו-70, אל גבול לבנון. הגדוד ביצע משימות בארבעה סבבים, כולל תמרון בכפר עיתא א-שעב, דרך "עיקול החטיפה" שבו נחטפו אלדד רגב ואהוד גולדווסר ב-2006. "אני גאה, כמו אבא שלי והאחים, להמשיך ולשרת במילואים", סיכם אלון. "לא דמיינתי שאחזור ללבנון אחרי 20 שנה כשאני כבר אבא עם ילדה. אנחנו כבר מבינים שגם הילדים שלנו יצטרכו לשרת בצבא ולהגן על המדינה. עשיתי בשלוש שנים האחרונות קרוב ל-700 ימי מילואים ואני מבין שזו המשימה שלנו ואנחנו נשוב ונקרא לדגל כשיקראו לנו. אין מישהו אחר שיעשה את זה".
