תיעוד: חיילים רוסים פותחים באש פיזור הפגנה בעיר הכבושה חרסון אוקראינה
(צילום: רויטרס)
בכל מקום אצלנו יש תורים. כמעט לכל חנות, לבתי המרקחת ובייחוד לכספומטים (בסך הכל שלושה כאלה עובדים בכל העיר). בלי כסף מזומן אי אפשר להסתדר, כי את רוב מוצרי המזון קונים בשוק. עד לא מזמן היינו שומעים באופן קבוע את הבומים ושיגורי הרקטות.
אנחנו נמצאים תחת כיבוש רוסי החל מה-25 בפברואר. מזה עשרה ימים שלא היה ירי גראדים, אבל את התותחנים שלנו אנחנו שומעים היטב. אחרי כל הפגזה שלנו, הכוחות האוקראינים, על הכפר צ'רנובאייבקה ששם היה שדה תעופה שהרוסים כבשו, עבר רכב גופות שלהם. צבא אוקראינה הכה היום במפלצות הרוסיות כל כך חזק שהם ברחו והטנקים העלו עשן. אחרי שעה עברה על פניי אותה משאית וגם הצלחתי להבחין שהגופות מונחות בתוכה על מדפים ולא בתפזורת כמו קודם.
אני קוראת לעיתים רחוקות קטעים מהתורה. עוד לא הגעתי אליה מבחינה רוחנית, אבל המילים האלה - 'בפינה האפלה ביותר של היקום יש בה ניצוץ אור של הקדוש ברוך הוא' - מעוררות בי השראה. באותה המידה בחרסון האהובה, שבה פורחים ורדים אפילו בדצמבר, בימים האפלים של הכיבוש, יש רגעים בהירים.
בשיחות עם קרובים וחברים, השאלות 'מה שלומך? מה אתה עושה?' הוחלפו בשאלות 'האם הלילה עבר בשקט? האם יש לך מוצרי מזון ותרופות?', ויש כאלה שאני שואלת אותם בזהירות: 'האם בעלך יצר קשר? האם הכל בסדר בחזית?'. כולנו הפסקנו לאהוב את הדממה. כשאין קולות של תותחים או שלא שומעים מעוף של רקטה, זה איכשהו מטריד במיוחד, כי חרסון כולה מחכה לשחרור.
ועכשיו על הדברים הטובים. תושבי חרסון מעולם לא היו כל כך אמפתיים. עכשיו כולם אומרים בקול באוקראינית 'אנחנו בעד אוקראינה!
הביא לדפוס: אדוארד דוקס
