סבב המלחמה הנוכחי עם איראן חשף באופן ברור ומוחשי את מה שישראל אומרת כבר שנים: משטר האייתולות מהווה סכנה ברורה ומידית לא רק לישראל, אלא גם למדינות שוחרות היציבות במזרח התיכון, ובכללן שותפותיה של ישראל במסגרת "הסכמי אברהם". הדי הפיצוצים של שיגורי הטילים והכטב"מים האיראניים הפכו במלחמה הנוכחית להיות חלק ממציאות חדשה גם באיחוד האמירויות ובבחריין, נוסף על הירי שבוצע גם לשטחי כווית, קטר, עומאן וגם סעודיה – ואין מקריות בדבר. איראן בייאושה ועל רקע העמקת העוצמה הצבאית הניחתת עליה מישראל וארה"ב, מכוונת את האש גם כלפי אלו שלתפיסתה משתפים פעולה עם "השטן הגדול והקטן", וקוראים לשיטתה תיגר על התפיסה הקיצונית והמסוכנת שלה ושל ציר הטרור השיעי הרצחני שהיא מובילה מזה שנים.
בחירתן המודעת של איחוד האמירויות ושל בחריין להצטרף למסגרת הנורמליזציה האזורית של "הסכמי אברהם" בשנת 2020 לצד ישראל ובדחיפת ארה"ב, הייתה צעד אמיץ שמסמל לצד האינטרס המשותף בקידום היציבות על רקע הבחישה האיראנית ההרסנית, גם הכרה רשמית של מדינות אלו בהיותה של ישראל כוח חיובי שתורם ליציבות האזור, ונכון לשתף עמו פעולה, גם חרף ביקורת המתנגדים למהלך.
הירי האיראני שבוצע במהלך המלחמה לעבר סמלי יציבות, שגשוג וכלכלה, כמו למשל באבו דבי ובדובאי, והחלטת איראן לסגור את מצר הורמוז למעבר מכליות נפט מבקש לייצר לא רק פגיעה כלכלית ותחושת חדירות בטחונית בקרב מדינות המפרץ, אלא גם אפקט פסיכולוגי – משל הייתה הביריון השכונתי שלא כדאי להתעסק איתו. מטחי הטילים העצימים ששוגרו אמש לעבר ישראל ואיחוד האמירויות, במה שנראה כמו פעולת נקם של משמרות המהפכה על ליל החיסולים בו מצא את מותו גם מספר 2 במשטר, עלי לאריג'אני, מהווים גם הם תזכורת נוספת בדבר הצורך המידי בפעולה משותפת של ישראל ומדינות האזור לעיצוב סדר היום הרצוי ביום שאחרי המלחמה.
לנצל את התיאום ההדוק
ואולם, חשוב כבר בשלב זה לוודא שהאיום המשותף שנשקף מאיראן יתורגם לתכנית פעולה ארוכת טווח: לא להסתפק רק בהחלשתו של משטר הטרור על שלוחותיו השונות ולסיים לאחר ההכרזה על ניצחון צבאי, אלא לנצל את התיאום ההדוק וחסר התקדים בין ארה"ב לישראל גם לצורך פעולה מדינית משלימה ונדרשת בדמות הרחבת הסכמי הנורמליזציה של "הסכמי אברהם". בהתנהלות נכונה ובתבונה מדינית ניתן יהיה לכלול בכך גם את סעודיה, שסביר שעל רקע אירועי המלחמה תגביר את נחישותה להיות כוח מוביל באזור ואתם התיאום שלה עם ארה"ב, גם כחלק מהאינטרסים הכלכליים המשותפים, שמתחברים גם לחזון הפיתוח של יורש העצר מחמד בן סלמאן.
אירועי השעה הבוערים (תרתי משמע) יצרו מפגש אינטרסים לכינונה של קואליציה אזורית מעין זו, שכעת היא צו השעה לא רק לישראל, אלא גם לארה"ב שמבקשת לשמר את היציבות במזרח התיכון ומעוניינת לקבל תמונת ניצחון שתתרום לתדמיתו של הנשיא טראמפ כ"פיס מייקר" באופן שבהשאלה לעולם הנדל"ן "יחזיר לו את ההשקעה", וכן למדינות המפרץ, שהמלחמה האחרונה יצרה אצלן קריאת השכמה וצורך בחיזוק שכבות ההגנה והביטחון שלהן.
לאחר שנתיים וחצי של מלחמה מרובת חזיתות שלצד ההישגים המשמעותיים שבה גם יצרה מחירים מדיניים לא פשוטים עבור ישראל וניכור כלפי בזירה הבינ"ל, המלחמה עם איראן דווקא יכולה לייצר תפנית ביחס המוטה כלפינו, ולהחזיר פרט לעוצמה הצבאית גם את עוצמתנו המדינית והרוחנית. זו יכולה וצריכה להיות שעתה היפה של ישראל לנצל את ניסיונה הרב ולהציע את הסיוע הדרוש גם לידידות מהמפרץ בחיזוק ההגנה על העורף ובהרחבת שיתופי הפעולה הביטחוניים והכלכליים כמודל לבניית גשרים של הצלחה, לטובתה של השכונה כולה.
רועי בנימיניבסיכומו של עניין, הדומיננטיות האזורית של ציר "הסכמי אברהם" (לצד מדינות נוספות כמו מצרים וירדן), היא הזדמנות פז אסטרטגית באזור שהוכיח לאורך ההיסטוריה שאין בו ואקום ומכאן גם חשיבותו של מימד הזמן. אם תהססנה ישראל ובנות בריתה לנצל את גודל השעה, גורמים אחרים עשויים לשרטט ציר השפעה משלהם. אחת מהם עשויה היא תורכיה, שממשיכה לשאוף להתרחבות והובלה אזורית בעלת גוון אסלאמי-סוני במשנת האחים המוסלמים, תחת חזונו הנאו-עות'מאני של ארדואן.
הכותב הוא ראש מחלקה במל"ל לשעבר ומומחה לנושאי מזרח תיכון ואפריקה
