טיול של "לפרוש או לא לפרוש". "זהו, לצאת לפנסיה?" - זו השאלה איתה יצאתי לטיול הקטן, לאחר שהגעתי לגיל הקבוע בחוק כגיל הפרישה. "טוסי עם החלומות שלך, תקבלי שם תשובה", שיננתי והבטחתי לעצמי.
למעשה, השאלה ניקרה בי מזה זמן לא קצר, אבל באופן טבעי הדחקתי את מה שלא נוח היה לי לחשוב עליו ולהתעמת איתו. לפני כשלושה חודשים, נגמר הזמן להדחקות ולהתלבטות. בשנייה אחת נעמד מחוג השנים שלי על המספר של גיל הפרישה, ומחוג, כמו מחוג, לא משקר.
כשבודקים מילונאית, הרי שהמילים הנרדפות למילה פרישה הן עזיבה באמצע, הסתלקות, היפרדות. מכאן, הגיל בו אדם יוצא לפנסיה הוא הגיל בו הוא גם מקבל לגיטימציה חוקית לפרוש ולהסתלק מכל המחייב אותו מבחינת תעסוקה. מכיוון, שעבורי (כמו עוד רבים), תעסוקה ועבודה זה לא רק זמן, אלא מהות, היה לי ברור, שהתשובה איתה אחזור תקבע את מהות חיי לעתיד הקרוב.
יום לפני הנסיעה שוחחתי עם אחת מחברותיי, אשת קריירה בתחום החינוך. ההבדל בין הולדתנו עומד על כשבוע. לפני כחצי שנה היא פרשה. "כבר אחזור אליך, אני בשיעור פילאטיס", אמרה כשהתקשרתי. "את לא מבינה כמה כייף", פתחה כשהחזירה צלצול. "כמה שחששתי מרגע הפרישה, לרגע אני לא מתחרטת". כמוה חושבות ואומרות חלק לא מבוטל מחברותיי, בקבוצת הגיל המדובר, שמכלכלות את ימיהן בהרצאות, טיולים, בתי קפה, התנדבות ושמירה (בהנאה גדולה) על הנכדות והנכדים. לעומתן, יש חלק, אמנם קטן יותר, של אלו שבחרו להמשיך לעבוד, וגם הן נשמעות שלמות לחלוטין עם החלטתן. "אני מרגישה רלוונטית ובעלת השפעה", אמרה לי ידידה קרובה, מנהלת בכירה בחברה גדולה, שחגגה לאחרונה 70!.
עם שתי הזוויות האלו הגעתי לטיסה. רגע לאחר ההמראה שלפתי דף, שהכינותי מראש, עם שתי עמודות: :כדאי לפרוש: בעמודה אחת, :לא לפרוש: בעמודה האחרת. לאחר חשבון נפש, שערכתי עם עצמי של :מה הספקתי ומה לא:, בעמודה אחת מילאתי את כל מה שכלול במילה חופש, באחרת, את כל מה שאצטרך לוותר עליו אם אני לא מקבלת את "דין התנועה", "המלצת החוק". בהקשר זה גם ברור, שלא הכל תלוי בי. החיים, בוודאי בגיל הזה, לא אחת משולים לכלל פארטו של 80:20, 80% מהבעיות נמצאות ב-20% מהגורמים. כל החלטה שאקבל, תלויה גם במעסיק, ובשיקולים אישיים, חברתיים, משפחתיים, וכמובן כלכליים.
"תעשי רק מה שאת אוהבת"
נחתתי לארבעה ימים מופלאים (מעט מדי). ביחד עם בן הזוג גמעתי נופים ירוקים וכחולים, עטפה אותי תחושה של חופש, של "תעשי רק מה שאת אוהבת" בלי חשבון ובלי לחץ, הקדשנו זמן לשיחות בנושא, הקדשתי אני חלק מהימים והלילות ללבד שלי, בדרך להחלטה.
בטיסה חזרה לארץ, שלפתי שוב את הדף. השלמתי נימוקים והכרעה: אני נשארת, ככל שזה תלוי בי. מפתיע? לא את מי שמכיר אותי היטב, ותודה למעסיק שמאפשר לי להמשיך.
לא מחקר אחד ולא שניים כבר הוכיחו שתחושה של חוסר רלוונטיות וחוסר השפעה על המציאות ועל החברה, נוטלים מאדם את הערך לחייו. עבורי, עבודה, היא איכות חיים בהיותה נותנת תחושת ערך ורלוונטיות
למה? גם כי אני ממש לא מייחסת חשיבות לספרות שרירותיות, אלא להחלטה שקולה, שמגיעה לאחר בדיקה מהותית של המציאות, מתוך שיקולים הגיוניים ורגשיים כאחד, והתחשבות בצו הלב. אני באמת לא מרגישה רווייה מהעבודה, ולעבוד גם לא אומר לוותר על תענוגות. כדוגמה, בשנה האחרונה התלוויתי לטרק של בני הגיל השלישי בנפאל. עשינו את זה לא "כמו גדולים", אלא "כמו צעירים" מאיתנו הרבה בשנים.
לקחתי בחשבון גם את הלונג'ביטי המתפתח, התחום הרפואי החדשני, העוסק בתהליכים ובאמצעים באמצעותם ניתן לשלוט על הגיל הביולוגי, במטרה להאריך את החיים אבל בה במידה את איכותם. לא מחקר אחד ולא שניים כבר הוכיחו שתחושה של חוסר רלוונטיות וחוסר השפעה על המציאות ועל החברה, נוטלים מאדם את הערך לחייו. עבורי, עבודה, היא איכות חיים בהיותה נותנת תחושת ערך ורלוונטיות. אגב, לאחרונה הועלתה הצעה באוצר, לבחון העלאה הדרגתית של גיל הפרישה ל-70, ואולי גם ביטול גיל פרישת חובה. ואחרון, כאם לשלוש בנות, חשבתי שיש לי סוג של חובה להוכיח להם את חשיבות הבחירה החופשית שלנו, כנשים.
סיכומו של דבר: נהניתי מארבעה ימים קסומים של שבירת שיגרה, וחזרתי אליה ולעבודה. זה היה טיול קצר שיכול היה להיות טיול של אחרי הפנסיה, ואכן, מבחינת הגיל הוא כזה, אבל חזרתי ממנו בלי לצאת לפנסיה. לעת עתה.
