החלומות שהנופלים לא זכו להגשים
"מלך החיים הטובים"
עמית פרידמן טרף את העולם כאילו ידע שזמנו קצר. המשפחה והחברים עושים הכול כדי להנציח אותו
ליאת ואסף פרידמן היו בטוחים שעגלת הקפה שהקימו לזכר בנם ("החברים של עמית", זו הכתובת בווייז) תיעלם מהנוף אחרי חודשיים-שלושה.
"היינו ריאליים", היא מודה, "זה המון עבודה, אבל למרות הקשיים והתחזיות הקודרות התעקשתי על עגלת קפה. למה? מפני שעמיתי היה ילד של חבר'ה. בימי שישי, כשחזר מהצבא, הוא אכל משהו, החליף לאזרחי והתחיל לרוץ מבית קפה אחד לשני כדי לפגוש חברים מכל המעגלים החברתיים שלו. חובה".
מכוס הקפה שבכף ידה מרצדות אליי אותיות. ליאת מסובבת את החד-פעמית כדי להראות לי את כל המשפט.
"הדפסנו על הכוסות ועל המפיות כל מיני משפטי מפתח שעמיתי נהג לומר", היא מספרת. "כאן כתוב 'הצבא החזיר אותי עייף ויקבל אותי עייף'. זאת הייתה התשובה הקבועה שלו בכל פעם שהצעתי לו לנוח.
"הוא טרף את החיים כאילו ידע שזמנו קצר. ועל הכוס הזאת כתוב 'מעצבן אותי אנשים שמפסידים חוויות בגלל שלא היה להם כוח לקום'. זה ציטוט מדויק. עמיתי היה צופיפניק בדם, מדריך קורס, וזה היה המוטו שלו לחניכים שלא באו לפעולה".
מלצר צעיר מגיש לי פחית זירו. "יש גם קפה מעולה", הוא אומר בנימוס, "אבל עמית היה חולה זירו ברמות. קחי שלוק, תיכנסי לראש שלו". על המפית כתוב "אני מרגיש את הרוח של בן-גוריון בתוכי", והמלצר מקדים תשובה לשאלה. "אין לי מושג מתי ולמה הוא אמר את זה".
"אז למה אתה לא שואל?" נוזפת בו ליאת. "עמיתי התגייס חודשיים לפני 7 באוקטובר, ובפעם השלישית שנכנס לעזה הוא היה באטרף להציל את החטופים". והיא שולפת הוכחה. מפית עם "זה הזמן, זה תורי לתת למדינה".
ויש גם מפית עם "זה היום הכי טוב בחיים שלי", מפני ש"פרידמן תמיד ראה את החצי המלא של הכוס". כך מעידים חבריו שקראו לו "פרידמן", וגם הכתירו אותו בתואר "מלך החיים הטובים".
"לשמחתי, כולנו ידענו לחיות את החיים", מספרת ליאת. "יצאנו לטיולים משפחתיים, טסנו להופעות של קולדפליי וברונו מארס. עמית אמר 'אני רוצה לעשות מספיק כסף כדי לחיות טוב ולהגשים את כל החלומות'. הוא תיכנן לטוס ללונדון אחרי השחרור ולעבוד בביטחון של אל על. הוא גדל על הנוסטלגיה שלנו, בעלי ואני עבדנו בביטחון אל על כשהיינו סטודנטים, ואח של חבר, שעובד בלונדון, סיפר לו שהוא מטייל בכל אירופה ורואה מלא כדורגל. חוויות!"
עגלת הקפה לזכר עמית הפכה, בהתנדבות מלאה, למיזם קהילתי בנווה סביון שבאור יהודה. כל שישי, מעשר בבוקר, וכל השכונה מגיעה.
אמהות של החברים של עמית וחבורה של מתנדבים, יחד עם רועי ויובל, אחיו של עמית, מתפעלים את האירוע. לאורח מבחוץ הם שמחים להסביר מה עומד מאחורי כל כוס ומפית. התפריט מציע עוגות באפייה ביתית, סנדוויצ'ונים ושוקו וכדורי שוקולד. וזירו, כמובן.
סמ"ר עמית פרידמן, לוחם חטיבת הנח"ל, נפל בגיל 19, ב-27.8.24
עמית יצא עם הכוח לפשיטה מבצעית בשכונת תל סולטן ברפיח במהלך מלחמת "חרבות ברזל". הוא זיהה חוליית מחבלים, הזהיר את חבריו, פתח באש וחתר למגע. בקרב שהתפתח לחם בגבורה עד שנהרג.
"אמא, אני סגור, אני זמר"
שאולי גרינגליק הספיק לעבור אודישן ראשון בדרך לאירוויזיון לפני שנפל. המשפחה ממשיכה לשיר יחד
רותי וצביקה גרינגליק מודעים לעשרה תינוקות שהוריהם בחרו לקרוא להם שאול, כשם שני, על שם השלישי מבין חמשת ילדיהם שכבש את "הכוכב הבא", שופטים וקהל כאחד. אבל כשרותי מחבקת את אור-שאולי, הנכד הדנדש שלה, השני במספר ("תינוק חמודי עם רוח טובה"), היא אוסרת על עצמה לערוך השוואות בין שני ה"שאוליס" שלה.
"אני לא שם, ואולי לעולם לא אגיע לשם", היא הודפת את הזכרונות שקמים עליה מכל צד דווקא כשאור-שאולי מנמם בחיקה. "יש מחשבות שאני חייבת להדחיק כדי שאוכל להיות סבתא בלי עכבות, כמו שאני אוהבת".
שעתיים לפני שאחותו של שאולי, מיכל, גם היא זמרת ויוצרת מחוננת, נכנסה לחדר הלידה, היא החליטה שזה הרגע להוציא שיר חדש לרשת. את "לוח זיכרונות" ("ואין אותך, ואין אותך ואין אותך") היא כתבה לאחיה. עקב טילי מלחמת איראן השנייה השיר עלה רק שבוע אחרי טקס ברית המילה של בנה הבכור. אולי זה יותר מצירוף מקרים, אין לדעת.
שאולי, לדברי אמו, היה זמר מלידה. "מגיל שש הוא היה שר עם אבא שלו בבית הכנסת, בימים הנוראים, ואחר כך הצטרפו גם אחיו. 300 מתפללים היו בבית הכנסת והילד עמד ושר בביטחון, בקול אלוהי. והוא היה פרפורמר ממדרגה ראשונה.
"מגיל אפס שאולי אמר שהוא יהיה זמר, ולא התלהבנו מהכיוון הזה. צביקה היה שואל אותו 'מי יביא פרנסה הביתה אם תהיה זמר?' בחור מוכשר וחכם, למה שלא ילמד? כששאולי חזר מהטיול הגדול שלו בדרום אמריקה, הדבר הראשון שאמר לי היה 'אמא, אני סגור, אני זמר'.
"לא נראה לי ש'הכוכב הבא' הייתה משאת חייו מאז ומתמיד, אבל הוא הבין שזאת דלת כניסה מהירה, ומהרגע שהחליט הוא לא ראה בעיניים. לא שהיה לו הרבה זמן. בעודו מתאמן ומתכונן לאודישן הראשון פרצה המלחמה".
אמו של שאולי, מנחת הורים במקצועה, בטוחה שהוא היה משחק אותה בענק. קוטף את המקום הראשון, גם בזכות מעריצות שסימנו אותו כנסיך החלומות, טס לאירוויזיון ומנצח.
"הכול במכה אחת", היא קורנת, "אבל אין לי מושג מה הוא היה בוחר לשיר באירופה. אולי שיר שלו, היו לו מלא פנקסים עם התחלות וסיומים, אולי משהו שמדבר גם על הארץ והמצב, שאולי לא היה עולה לבמה עם 'סתם שיר'. מצד שני, שאולי היה הבנאדם הכי זורם בעולם. כשמשהו התלבש בגרון שלו טוב ויפה, הוא שר ושר ושר".
הם ממשיכים לשיר ביחד. הקול של שאולי מהדהד באוזניהם והוא נמצא איתם ברוחו גם כשהוא לא עומד איתם, באולפן או על הבמה. כן, על הבמה - המשפחה החליטה להמשיך יחד במופע בשם "החיים ממשיכים לנגן", שיש בו נחמה. הם מרגישים ששאולי שר איתם.
סרן שאולי גרינגליק, קצין בחטיבת הנח"ל, נפל בגיל 26, 26.12.23.
שאולי נאבק כדי להצטרף למלחמת חרבות ברזל בימיה הראשונים, עד שגויס למילואים. למרות ניסיונו, שובץ כקשר מ"פ אך שמח בתפקיד. הוא נהרג יחד עם מפקדו וחברו הטוב שי שמריז בקרב בדרג' תופאח.
מנציחים ומחכים לקול שלא יחזור
אלקנה יהודה ספז אהב מאוד לבשל ורצה לשתף אנשים בתשוקה שלו לאוכל. המשפחה דואגת לכך שזה יקרה, במקום על שמו שהיא מפעילה
"תגידו, זה לא קשה?" אני שואלת את רחל ואליהו ספז, הוריו של אלקנה, שפעמיים בשבוע, בשני ורביעי, מתייצבים בתחנת הדלק שבקריית-ארבע ומחלקים בחינם אוכל חם לחיילים ואנשי כוחות הביטחון.
הם מגשימים ב"גן אלקנה" את החלום שטיפח בנם, שאהב לבשל ואהב לאכול. הוא רצה ללמוד את התחום, לפתוח מסעדה - ויש מי שמספרים שגם רצה להקים פודטראק ולפנק חיילים באהבה.
מתוך הכאב, המשפחה והמעגל הקרוב הקימו את עמותת "יד אלקנה", שלדברי אנשיה "ממשיכה את דרכו ואת רוחו של אלקנה: נתינה, אהבת אדם ואהבת הארץ".
בתחילת הדרך הכוונה הייתה להפעיל פודטראק נייד שיעבור בין בסיסים, אך לשם כך יש צורך ברכב גדול והשקעה כספית משמעותית שכרגע אין - אז הם הלכו בינתיים על "גן אלקנה", שהסועדים מגיעים אליו.
המנות אישיות עם העדפות ספציפיות של החיילים הרבים המגיעים בקביעות, הרטבים והתוספות הם כולם מעשי ידיו של אליהו.
"וכולם באים", מספר לי האב. "פותחים שולחנות, שמים מוזיקה, אוכל 'פורמידבל'. אנחנו שמחים לשמח את החיילים הגיבורים שלנו. כל העובדים שלנו הם מתנדבים, חברים של אלקנה וקרובי משפחה. חודשיים אחרי שנהרג הקמנו את עמותת 'יד אלקנה', ומאז כבר חילקנו יותר מ-25 אלף ארוחות. 25 אלף!"
ב-1992, אחרי מלחמת המפרץ הוא עזב את חנות המנעולים בפריז, מקצוע שלמד מאביו, ונחת בירושלים. "באתי לעודד את העם. לחברים בצרפת ששאלו אותי מה פתאום אני טס לישראל בעיצומה של מלחמה, אמרתי שאני לא רוצה לקרוא את ההיסטוריה, אני רוצה לחיות אותה עכשיו.
"כשחזרתי לפריז אמרתי לרחל, בת זוגי, 'בואי נעשה עלייה' והיא אמרה 'קודם חתונה'. שלושה חודשים אחרי החתונה בפריז הגענו לכרמיאל, אחר כך לירושלים והתמקמנו בקריית-ארבע. מקום קטן וחם. כל ששת ילדינו הם צברים מבטן ומלידה, ארבעה בנים ושתי בנות, ברוך השם.
"הבנים שירתו כלוחמים, הבנות בשירות לאומי. ראובן, שי, הלל, שיראל, אלקנה ותפארת. והשולחן תמיד מלא באוכל".
אלקנה, בוגר "תלמוד תורה" במערת המכפלה, לאחר מכן ישיבה תיכונית ולבסוף "עמית ירושלים", היה בן 17 כשהתחיל לעבוד במסעדה במחנה יהודה. "הוא התקדם יפה, וכשקיבל הצעה לניהול סניף חדש היה עליו לבחור בין גיוס לצה"ל לבין תחילתה של קריירה מבטיחה", מספר האב.
"אלקנה התלבט, בא להתייעץ ואמרתי לו, 'תראה, אני לא עשיתי צבא, לצערי הרב. הייתי בן 24, לא הכרתי את השפה. אבל האחים שלך, כולם עשו צבא. ראובן בכפיר, שי בגבעתי והלל בשריון. אם לא תעשה צבא, מה תספר לילדים שלך?"
אלקנה בחר. כשגילה, להפתעתו, שצה"ל נתן לו פטור, המום ומופתע החל להילחם על זכותו לעמוד לצד אחיו וחבריו ולהתגייס. הוא הריץ מכתבים וביקש ממי שהכירו אותו לכתוב המלצות. והוא הצליח - חטיבת גבעתי, גדוד שקד, לוחם.
"אני שמח שהחיילים נהנים ומבסוטים", מסכם אליהו. "אבל בתוך ה'סבבה' וה'תודות', האוזניים שלי מחפשות את הקול של אלקנה. בגינאה המשוונית, שם עבד כמאבטח אישי של הנשיא, הצרפתית שלו השתפרה. וכשאכל את הקוסקוס של אמא שלו ואת הקציצות של שבת הוא אמר לה, 'וואי, ממו, קס קסה בון'. בעברית זה: 'וואי, אמא, זה טעים נורא'".
והמשפחה מסכמת: "כל מי שרוצה לקחת חלק, לתרום או לסייע - ברוך הבא להיות שותף בהמשך הדרך, כדי שנוכל להרחיב ולחזק את הפרויקט החשוב הזה ולהמשיך להפיץ אור, אהבה ונתינה".
רס"ל (מיל') אלקנה יהודה ספז, לוחם בחטיבה 261, נפל בגיל 25, 22.1.24.
אלקנה לא היסס, וב־7 באוקטובר לבש מדים וירד דרומה. במהלך פעילות מבצעית של הגדוד באזור מחנה הפליטים אל־מע'אזי שבלב הרצועה, הוא נהרג באסון קריסת המבנים.
כשהאור של הבית כבה
שירת ים עמר "הייתה מציירת חלומות ותופרת אותם", לפי אביה, שרוצה להקים חווה טיפולית לזכר כל הגיבורות
עוד ארוכה הדרך, אבל משה עמר, שעבר הסבה מקצועית והפך ל"עובד הנצחה" של בתו התצפיתנית, כבר רואה בעיני רוחו את התוצאה. "חוות גיבורות", זה יהיה שמו של המרכז הטיפולי שיקים במסגרת מיזם עצמאי של הורים שכולים. נכון לעכשיו, הרעיון בחיתוליו.
לדבריו, "המיקום עדיין לא נקבע, ועוד לא התחלנו בגיוס כספים, אבל לחווה הזאת, שתוקם לזכר כל הנופלות, יגיעו הפוסט-טראומטיים של צה"ל. הם יטופלו בסדנאות מדיטציה ויוגה ואיזון וגם באמצעות בעלי חיים. מקום קטן עם נשמה שאליו הייתי מפנה את ימי שלי, אילולא נרצחה במיגונית. מי ששרד, במובן של נשאר בחיים, חייב לקבל סיוע על מנת להחלים, או לפחות להתאושש".
המילה "גבורה" מתאימה לשירת ים, שהצילה חברות ב-7 באוקטובר. כולם קראו לה "ימי", אבל בחוכמת הבדיעבד אביה מעדיף לנקוב בשמה המלא, שירת ים.
"השם המלא התאים לה כמו כפפה", הוא מנמק. "היא הייתה בתו של משה, זה שמי, והיא הייתה ילדה שחצתה ממדים. שירת ים שלנו, בת יחידה בין שני בנים, הייתה האור של הבית. היא הייתה השמש. מלאת צבע וחיים ותמיד מחויכת. מאז 7 באוקטובר, הבית שלנו נראה כמו הצד האפל של הירח".
שירת ים, שגדלה בשדות של כפר מעש, התחנכה בקריית-אונו והייתה פעילה בצופים, "היא גם צללה וצנחה וטסה לחו"ל לבד. גם אני התחלתי לנדוד בגיל צעיר", מעיד אביה, "והיא רצתה לחוות את זה לפני הצבא. היא מילצרה באולם אירועים וגם במסעדת 'עובד בכפר' באור-יהודה, חסכה כסף וטסה לרודוס כמו גדולה. את החוויות שמעתי מפיה על רקע מכונת התפירה".
ימי חלמה להיות מעצבת אופנה, ואביה מספר בלקוניות ש"היא תפרה לעצמה כל מיני שמלות ובגדים". אני מציעה לצרף לשיחה את אמה, קרן אור עמר, כדי לפרט ולהרחיב.
"אמא שלה לא מסוגלת לדבר עליה", אומר אביה בקול חנוק. "שירת ים הייתה מציירת חלומות ותופרת אותם".
את השמלה הלבנה שחלמה לעצב לעצמה, הוא אפילו לא מסוגל לדמיין. "מה אני מבין", הוא מצטדק, "אבל אני יודע ששירת ים רצתה להתחתן ישר אחרי הצבא. היא אמרה, 'אבא, אין לי ראש לשטויות'. כמה חודשים לפני ה-7/10 היא נפרדה ממי שהיה בן הזוג שלה".
ולרגע, רק לרגע, חוזר לו האור לעיניים. אולי כדאי להוסיף סדנת תפירה למערכת הפעילות של "חוות הגיבורות". לתפור חלומות זה מרגיע.
רב"ט שירת ים עמר שירתה בקרית איסוף יבשתית בחיל הגנת הגבולות, נפלה בגיל 19, 7.10.23.
שירת ים הגיעה למוצב נחל עוז רק יומיים לפני פרוץ המלחמה, ובאותה שבת הייתה בבסיס. הקשר האחרון שלה עם בני משפחתה היה סמוך לשבע בבוקר, בעת שהייתה במיגונית עם חברותיה. היא לא יצאה ממנה בחיים.
הקונדיטוריה תישאר בדמיון
גאיה חליפה הותירה מאחוריה את המתכון הסודי לעוגה המושלמת שלה, ומשפחה שבורה ששיחזרה לכבודה את הקעקוע שעשתה חודשים לפני הנובה
אולי זה יקרה פעם, בעתיד שמהבהב. סיגל חליפה, שיש המכירים אותה כיו"ר פורום משפחות שכולות בקריית-אונו, תעמוד מול דלת הכניסה, שעדיין לא נפתחה, ותיקח נשימה עמוקה כדי להתעשת ומיד. "הערב את חייבת לחייך ולחבק ולשמוח", היא תפקוד על עצמה, "כנגד כל הסיכויים הצלחת להגשים ולממש את החלום של גאיה, בתך".
אבל ההיגיון לא מחליק לה בגרון. בדמיונה היא כבר תפרה שמלה לערב הגדול שבו תוביל את גאיה לחופתה. זאת הייתה תמונת האושר שלה. בשום תסריט היא לא ראתה את עצמה בחברת פחזניות עם טעם של 'וואו', ולוק של יצירת אמנות שחבל לרמוס את יופיין בנגיסה.
"טעם של 'וואו'" זה במרכאות, היא מציינת באוזני התחקירן של תוכנית בוקר כלשהי, שלא הספיק לקרוא את החומר.
"ולמה כל כך חשוב לנו לשים דגש על הפרט הזה?" הוא תוהה.
"מפני שזה ציטוט מהמחמאות שגאיה קיבלה", עונה אמה. "גאיה סיימה בהצטיינות מגמת אדריכלות בזכות הפרפקציוניזם והפדנטיות, שאותם היא העתיקה לעולם האפייה.
"היא הקפידה על הנראות של המאפים. היא חלמה על קונדיטוריה מפני שהעולם שלה היה עוגת שמרים-שוקולד. זה מה שהיא הכי אהבה להכין, זה מה שהמשפחה והחברים הזמינו אצלה, היה תור והייתה רשימה. ולכל מקום שאליו הלכה גאיה היא נהגה להביא את השמרים-שוקולד הקלועה שלה, במארז מתנה".
"כישרון האפייה שלה, זה ממך?" שואל התחקירן.
"מה פתאום!" סיגל מוחה בתוקף, "גאיה היא כמו הגיבורים של 'מאסטר שף', שמספרים שהם נכנסו למטבח מחוסר ברירה. כבר בגיל 12 היא התחילה לאפות ואין לי מושג ממי היא למדה. אולי מסבתא שלה, אולי מקרין גורן, התשוקה לאפייה ממש זרמה לה בדם".
"תשוקה?" הוא מפקפק.
"כן, תשוקה. כל שנה, יומיים לפני שבועות, גאיה הייתה מפנה את כולנו מהמטבח כדי שלא נפריע לה בשרשרת עוגות הגבינה. היא התגאתה בבצק שתפח, והייתה מאושרת כשליקקנו את האצבעות. בכלל, כמעט כל שלב בקורות חייה של גאיה קשור באוכל. היא ילדת הסנדוויץ' במשפחה, בין עידו לנגה, אז אבי ואני אמרנו לה שהיא המילוי הטעים.
"ואיפה היא שירתה כחובשת קרבית? בדובדבן. כשחזרה מהטיול הגדול בדרום אמריקה, היא עבדה במסעדה ונרשמה למינהל עסקים בקריה האקדמית אונו".
"רגע, רגע", התחקירן מרים ידיו כנכנע. "אז היא חלמה להיות אדריכלית או קונדיטורית או אשת עסקים? זה מבלבל".
"אין לדעת", סיגל נסדקת. "כאשת עסקים, אולי היא תהפוך את הקונדיטוריה לרשת".
"ומתי גאיה חוזרת?"
סיגל קורסת. שעות ספורות לאחר מכן תשלח לתחקירן מייל קצר: "חמישה חודשים לפני הנובה, גאיה ביקשה מאבא שלה אישור לעשות קעקוע והוא אמר לה, 'את לא צריכה לבקש רשות, את מספיק גדולה'. היא בחרה לקעקע על הירך גרמופון עם לב פועם. ביום שבו קמנו מהשבעה נסענו, ארבעתנו, לסטודיו במודיעין של KC, שעשתה לה את הקעקוע. כל אחד מאיתנו קיעקע אותו במקום אחר. זה לא מקרי שהלב של גאיה הפסיק לפעום בפסטיבל מוזיקה".
התחקירן בדמעות. כשהעורך לוחץ עליו להשיג את המתכון הסודי לעוגה המפורסמת, הוא מזמין את סיגל לעוד זום קצרצר. "גאיה שמרה אותו כמתכון סודי", מספרת אמה, "אבל יש לי אותו, כתוב בכתב ידה. הוא היה מונח בקופסה של המתכונים שבחדר העבודה. לא הייתי צריכה לחפש אותו. ידעתי שהוא שם".
זה מצמרר גם בסצנה דמיונית שאולי לעולם לא תתרחש.
עוגת השמרים של גאיה חליפה
מצרכים:
4 כוסות קמח
1 כף גדושה שמרים יבשים
1/2 כוס סוכר
150 גרם חמאה רכה
3 ביצים
160 מ"ל חלב פושר
קורט מלח
למילוי:
חבילת שוקולד נוטלה
אופן ההכנה:
לשים יחד את כל החומרים לבצק ומוסיפים בהדרגה את החמאה.
מניחים את הבצק בקערה משומנת לפחות לשלוש שעות.
מחלקים את הבצק לשני חלקים, מרדדים ומורחים במילוי. חוצים כל רולדה לשניים באמצע וקולעים צמה.
מניחים להתפחה בתבנית משומנת או בשתי תבניות אינגליש קייק.
מורחים בביצה טרופה ומכניסים ל-40 דקות לתנור שחומם מראש לחום של 175 מעלות.
גאיה חליפה, נרצחה בגיל 23, 7.10.23.
גאיה בילתה בפסטיבל הנובה עם חברתה הטובה, רומי גונן. במתקפת המחבלים הן ברחו והתחבאו, ובן שמעוני חזר במיוחד למקום כדי לחלץ אותן. רומי נחטפה, גאיה, בן ואופיר צרפתי שהיה ברכב נרצחו ביריות.
לכבוש את הסלעים וההרים
איתי נחמיאס היה מכור לרכיבת שטח ורצה לבנות לעצמו באגי ולהתחרות בעולם. לא הייתה לו ברירה, זה היה לו ב-DNA.
סביר להניח שעולם המדע לא ימהר לאמץ את התגלית של גלית נחמיאס, וזה ממש לא מטריד אותה. "גם אהבה לרכיבה היא משהו גנטי", היא טוענת ושולפת את ההוכחה. "מעולם לא שאלתי את איתי מה הוא מוצא ברכיבת שטח, מפני שאצלנו זה עניין משפחתי. כולם רוכבים".
מי זה "כולם"?
"נתחיל בזה שעודד, אבא של איתי, הוא מכונאי. יש לו מוסך לרכבי שטח, ואיתי קיבל את זה ב-DNA. לא הייתה לו ברירה. שני אחיו הגדולים, אביב ואור, רוכבים על אופנועים וגם שלי, הקטנה שלנו, רוכבת. הוא התחיל על אופניים, אבל בגיל שבע הוא כבר דילג לטוסטוס".
בגיל שבע?
"כן, גרנו אז בקיבוץ רעים. אין כבישים, יש שדות ושבילים. אחר כך איתי השתכלל לאופנוע קצת יותר גדול, ואחר כך לטרקטורונים, ואחר כך לרכבי RZR ומהם לג'יפים. איתי רכב על דו-גלגלי, אבל בהמשך העדיף ארבעה גלגלים, והייחודיות שלו הייתה בחיבור בין אהבת הרכיבה לבין אהבת השטח.
"אנחנו גרים במושב ישע, במועצה האזורית אשכול, הוא הסתובב בשדות והכיר כל שביל. מכאן נולד החלום שלו להיות נהג מרוץ ברכבי שטח".
כמה דאגת לו?
"אני דואגת לכל ילדיי מיום שנולדו, כבר התרגלתי. אמנם גם רכיבת שטח - בשבילים, לא בכביש - כרוכה בסיכונים, אבל איתי היה נהג מאוד מיומן.
"יש נהגים שיודעים רק לשים את הידיים על ההגה ואת הרגל על הגז. איתי ידע מה המשמעות של כל רכיב, הוא הבין את המנוע, הוא הכיר את כל התקלות והסיבובים והזוויות של העיקולים, וחיבר את כל המרכיבים האלה לנהיגה בטיחותית. אם צריך קסדה אז חובשים קסדה, ואם צריך חגורה אז מקליקים. זה מעולם לא היה נתון לדיון, זה מאסט".
בהרהור שני, מוסיפה האם שהיא המשיכה לנשום כהלכה גם בזכות היתרון שמאפיין רכיבה בשטח. "היא תלויה יותר במיומנויות של הנהג, ופחות בפזיזות או בטמטום של מי שרוכב מולו. זה הקל עליי מאוד. סמכתי על איתי. במרוץ רכבי השטח שאירגנו על שמו לא התחרו על מהירות, אלא על 'עבירות'. איך מטפסים בין סלעים לבין הרים. אני בטוחה שאיתי ראה את זה כסוג של ניצחון המכונה, הרכב, על הטבע הפראי".
לדברי האם, למרות שאיתי לא ראה בזה מקצוע לעתיד, "רק הובי, הוא התעמק ברעיונות לשיפורים. בגיל 16 הוא בנה בבית סימולטור לנהיגת מרוצים, הוא חשב קדימה, המוח שלו המציא פטנטים בתחומים שונים. איתי למד פיזיקה-מתמטיקה-כימיה ואני מניחה שהוא היה מגיע רחוק מאוד בהייטק, אבל במקביל הוא חלם לקחת רכב מפורק, לבנות 'באגי' ולהתחרות איתו בשטח. והוא היה עושה את זה".
בפברואר האחרון, במרוץ רכבי השטח King of the Hammers במדבר בקליפורניה שאיתי חלם להשתתף בו, על הרכב של הנבחרת הישראלית שנקראה על שמו התנוסס דגל ישראל עם תמונתו של איתי.
גלית: "במרוץ התחרו על עבירות בתנאי שטח מופרעים. אני בטוחה שאיתי היה גאה ומאושר לראות את התחרות בין המכונה לטבע הפראי".
עכשיו, בימים אלה, הדמיון מתעתע בה אפילו יותר מתמיד. "בט"ו בשבט קק"ל שתלו את 'יער חרבות ברזל', ממש קרוב לאתר הנובה. זה אחד האזורים שאיתי אהב לרכב בהם. אני מדמיינת אותו רוכב בין שבילי היער - עצוב לראות כמה שהוא יפה, אבל במציאות זה יער של מצבות ושלטים עם שמות ופרצופים יפים, שלא מזמן היו כאן בינינו".
סמ"ר איתי נחמיאס, לוחם ביחידה הרב-ממדית, נפל בגיל 20, 7.10.23.
איתי אותר לאחר גיוסו ליחידה הרב-ממדית החדשה, יחידת קומנדו עם יכולות משולבות. ב-7 באוקטובר, חברי כיתת הכוננות של מושב ישע ביקשו את עזרתו - ואיתי ששהה בבית לא היסס. הוא נהרג בקרב במושב מבטחים.
להגיע ל-NBA, לא רק כאוהד
עמית הוד זיו עזב את הכדורסל כדי להתגייס לקרבי, ותיכנן לחזור למגרש באזרחות. עכשיו אחיו ואחותו נותרו לצפות במשחקים, שומרים על החלום שלו חי בלב
נעם, הייטקיסטית שעובדת מסביב לשעון, לא תמיד מוצאת זמן פנוי לטלוויזיה. שידורי הספורט הם לא בהכרח בראש סדר העדיפויות שלה, אבל כשיש משחק NBA בשעה סבירה, משהו גורם לה לעצור. ולשבת. ולצפות.
זה לא כמו פעם, כשהייתה מביטה מהצד באחיה עמית, כדורסלן בדם שחי ונשם את המגרש וחלם לטוס אחרי הצבא להריע מקרוב ל"לוס-אנג'לס לייקרס". היום, כשיש משחק כזה, היא פשוט מצטרפת לספה בסלון אל יאיר, אחיה הצעיר.
הכדורסל תמיד היה השפה המשותפת של עמית ויאיר. וממרומי שני המטרים שלו, יאיר ממשיך לעקוב אחרי הליגה באדיקות. נעם והוא יודעים שעמית הרחיק לכת בחלומו הפרטי: הוא לא רצה רק לצפות מהכיסא, אלא לשחק בליגה של הגדולים ביותר. כשהם צופים בשידור, הם רואים אותו שם - עולה לפרקט, נלחם על כל כדור.
עמית היה פצצת אנרגיה בגיל שש, כשאמא גלית הציבה סל בחצר האחורית של ביתם בראש-העין. היא חיפשה תעסוקה לבנה האמצעי, וכשנכנס לשגרת אימונים הוא סחף אחריו גם את יאיר. אבא גיא אפילו הפתיע את שני בניו בטיסה ספונטנית למילאנו, לגמר היורוליג שבו ניצחה מכבי ת"א.
עמית, 1.85 מ', היה הקפטן של עירוני ראש-העין, ובנוער של מכבי פ"ת שיחק כרכז. קראו לו "מכונה", ועמית - כביטוי מדויק למי שהיה ולמה שבאמת הרגיש - קיעקע על שריר זרועו הימנית ארבע מילים, "נו פיין - נו גיין", שהפכו למוטו של חייו. הוא האמין בכל ליבו שהכאב מחשל ושללא כאב אין הצלחה.
"הכינוי 'מכונה' לא העליב אותו", מספרת נעם, "מפני שעמית הוכיח שהוא כמו מכונה עם לב. פעם, בזמן משחק מעולה, כשהמאמן סימן לעמית לעלות, עמית אמר לו, 'אנחנו גם ככה מנצחים, תן לילדים האחרים לשחק'. כזה הוא היה".
למרות שהגיע למיונים לנבחרת ישראל, עמית בחר לוותר על מעמד של ספורטאי פעיל לטובת שירות קרבי משמעותי. "הכדורסל יחכה לי", הסביר תמיד. הוא צדק - הכדור לא עזב אותו מעולם. אפילו במושב שתולה שבגליל המערבי, שם פיטרל עם הצוות, הוא תועד מקפץ על קצות האצבעות עם כדור ביד.
השאיפה שלו הייתה לחזור למשחק המקצועני מיד עם השחרור. "לאמא", מספרת נעם, "הוא הבטיח שאחרי שיגשים את חלום הכדורסל, הוא יחזור ארצה ויגור בצפון, בבית קטן עם דשא ירוק, כלב ונדנדה".
לפעמים, תוך כדי צפייה משותפת, יאיר מבחין שנעם בכלל לא מרוכזת במסך. "למה את מסתכלת למעלה?" הוא שואל.
נעם מחייכת אליו. "בגלל עמית, שכחת? בסטטוס שלו באינסטגרם, הוא כתב: 'לא תמצא קשת בענן אם תביט למטה', אז אני מחפשת - גם את הקשת, וגם אותו".
סמל עמית הוד זיו, לוחם בגדוד 71, נפל בגיל 19, 22.12.23.
עמית הצטיין כנהג טנק, ויומיים לפני נפילתו אושר לו לצאת לקורס מפקדי טנקים. בזמן פעילות מבצעית בצפון, חיזבאללה שיגר מטח כבד של טילים וכטב"מים לאזור, ועמית נהרג מפגיעה ישירה בזמן שרץ לטנק.
לצייר את העולם על הגוף
איתי יהודה היה אמן בחסד עליון, שלא נתן לאף אחד לכבות לו את החלום - לפתוח סטודיו לקעקועים ו"לצאת כל בוקר לעבודה בשמחה"
לא במקרה מדגישה רינת יהודה, אמו של סמ"ר איתי יהודה ז"ל, את העובדה שהיא נטולת קעקועים. "אנחנו משפחה מסורתית, זה לא מקובל לפי הדת, אצלנו אין דברים כאלה", היא אומרת ואחר כך עוברת לזמן עבר. "בבית שלנו לא היו קעקועים. עכשיו - יש לכולם, חוץ ממני. אפילו אחד אין לי".
סמ"ר איתי יהודה התהדר בקעקוע אחד. ציפור על זרועו הימנית. "ציפור גדולה", היא לא נשמעת נלהבת. "איתי, שהיה לוחם בגבעתי, כמו עומר, אחיו הגדול, עשה את הקעקוע הזה בפעם הראשונה שיצא לרגילה".
הוא ביקש רשות להתקעקע?
"לא. איתי ידע שממני הוא לא ישמע 'כן', אז הוא עשה לי הפתעה. יום אחד חזרתי מהעבודה ואיתי קרא לי לראות. חטפתי הלם. קיבלתי חום. איך הציפור הזאת הגיעה ליד שלך? למה אתה משחית את הגוף שלך? ואיתי, מבסוט מעצמו ומהציפור, ענה 'הגוף שלי ברשותי'.
"רבנו על זה, כעסתי עליו מאוד. נכון, הגוף שלך ברשותך ואתה כבר ילד גדול, אבל מה איתי? ומה עם הקשר המיוחד שבינינו? הרי ביום הולדתי ה-32 קיבלתי במתנה תינוק חייכן. אותך".
הדחף של איתי לעולם הקעקועים נבע, לדברי האם, מכישרון הציור שלו. "הוא למד בכיתת אמנות, תמיד הייתה לו מחברת בהישג יד, הוא צייר את סבתא עליזה, הציורים שלו קישטו את מסדרונות התיכון. אני מבקשת ממך לכתוב שאיתי היה אמן בחסד עליון. זה מה שאמרו עליו. צייר ברמה גבוהה".
דווקא משום כך היא ומשפחתו הקרובה התנגדו לעתיד שאיתי צייר לעצמו - להשתחרר מצה"ל, להתחיל לעבוד אצל אליאב אוזן ("המקעקע המפורסם מ'האח הגדול'"), להתמקצע, ועם הזמן לפתוח סטודיו משלו.
"ויכוחים ומריבות", משחזרת אמו. "אמרתי לאיתי, 'יש לך בגרות מצוינת אז לך ללמוד באוניברסיטה, אולי תהיה אדריכל. מקעקע זה לא מקצוע, זה מקסימום תחביב. מה, גם בתור גבר בן 50 תתפרנס מקעקועים?' איתי הקשיב לי ושמע אותי, אבל הייתה לו תשובה קבועה. 'אני רוצה לצאת כל בוקר לעבודה בשמחה ועם חיוך'.
"כשהתקרב מועד השחרור שלו ממש נלחצתי, מפני שאיתי החליט לפתוח סטודיו לקעקועים בחדר של עדי, אחותו. הוא אמר לי, 'בבוקר את תלכי לעבודה וכל 'מגולחי הראש', ככה הוא קרא להם, יבואו אלינו'. סליחה, זה לא הבית שלי?"
הציורים המרהיבים של איתי יהודה, שהוצגו בתערוכות (בבניין עיריית ראשון-לציון ובבית "יד לבנים"), הפכו לקעקועים שאומצו על ידי בני משפחתו וחבריו. "ככה הם מנציחים את איתי", היא מסכמת.
ואת?
"אני בחיים לא אעשה קעקוע, אבל אני שמחה לראות שאיתי ממשיך לחיות דרך הציורים שלו, שנצרבו על גופם של אנשים רבים".
סמ"ר איתי יהודה, לוחם בחטיבת גבעתי, נפל בגיל 21, 31.10.23.
איתי ומחלקתו נלחמו בכפר עזה ביום המתקפה, ולאחר מכן החלו בהכנות לכניסה לעזה. בסוף אותו החודש, מחבל שיגר טיל נ"ט לעבר נמ"ר בצפון הרצועה. איתי נהרג לצד עשרה מחבריו ששהו בכלי.
לקרוע את הבמה
עוז דניאל לא רק ניגן בגיטרה, "בדם שלו זרמו צלילים", מעידה אמו. החברים שלו ממשיכים את המנגינה
זה התחיל בתפילה. "מגיל צעיר, הרבה לפני שהתחתנתי, חלמתי על תאומים", מספרת מירב דניאל, "אנחנו שומרי מסורת, ואהבתי לשמוע את 'אשת חיל' שבעלי שר לי בערב שבת. אהבתי במיוחד את הפסוק 'עוז והדר לבושה'.
"התפללתי לקדוש ברוך הוא שיזכה אותי בתאומים, להם אקרא עוז והדר. אבל לא שיתפתי אף אחד בחלום הזה, אפילו לא את אמיר, בעלי. זה היה החלום שלי, וכשהאולטרסאונד שיקף שני שקי היריון, ידעתי שאלה יהיו שמותיהם. לשמחתי, בעלי שיתף פעולה".
היא זכתה ב"לידה טבעית, חווייתית ומדהימה". עוז הגיח לעולם 12 דקות אחרי הדר, שהוכתרה כאחותו הגדולה. בגיל הרך, הם משכו מבטים בגלל הדמיון החיצוני ביניהם. עם השנים, הדמיון החיצוני פחת ובאופי הם היו שונים זה מזו לחלוטין.
זה המשיך בכיתה ג'. "חשפנו את שניהם לחוג מוזיקה. שניהם בחרו בגיטרה. בסוף השנה הראשונה הדר החליטה לפרוש ועוז, בניגוד אליה, החליט להמשיך ויותר מזה, לתת בראש. בהתחלה דווקא לא ניבאתי לו עתיד מזהיר כמוזיקאי מפני שהוא לא פרט על המיתרים, הוא לחץ עליהם בעוז. חשבתי שבנגינה שלו אין מספיק רגש", אמו מכה על חטא.
עוז, לדבריה, לא נבהל מהביקורת. "הוא היה טוטאלי ונחוש. כשהציב לעצמו מטרה הוא עשה את המקסימום של המקסימום כדי להשיג אותה. הוא למד במגמת מוזיקה בתיכון 'גלילי' בכפר-סבא, ומשנה לשנה השתבח. הוא לא היה גיטריסט חובב, אלא גיטריסט נשמה שניגן בכל רמ"ח אבריו. הוא ניגן בהרכב המוביל של מגמת המוזיקה והצטרף, עם הגיטרה החשמלית, להרכבים נוספים.
"הוא ניגן בכל הסגנונות, אבל הז'אנר האהוב עליו היה רוק. כמה שיותר כבד. הוא העריץ את סלאש, הגיטריסט של 'גאנז אנד רוזס'. לרמה שלו הוא שאף להגיע".
את חלום חייו עוז תימצת בארבע מילים. "לפוצץ במות בארץ ובעולם". והוא הלך בשביל ששירטט לעצמו. "מגמת מוזיקה, עשר יחידות במוזיקה, ברסיטל הוא קיבל 100 עגול. הבוחנים הוקסמו ממנו. הוא תיכנן ללמוד ב'רימון' ישר אחרי השחרור, ומשם להתחיל את המסע שלו כמוזיקאי בארץ ובהמשך בעולם. הוא לא ראה שום אופציה לשום עיסוק אחר. כאילו שבדם שלו זרמו צלילים".
ארבע הגיטרות שבחדרו, שלוש חשמליות ואחת אקוסטית, היו אהבת חייו. עוז ניגן את עצמו לדעת עד שפקע אחרון המיתרים. מאז, אמו לא מדברת על הנצחה, אלא על הנכחה, "מפני שאנחנו תמיד חשים את עוז איתנו, בכל יום ובכל שעה ודקה.
"בתיכון שלו מתקיים ערב להנכחתו, והרכבים שונים מנגנים קטעי סולו שעוז אהב לנגן, כמו 'דונט קריי' של 'גאנז אנד רוזס'. בנוסף, חברים שלו התאחדו לפרויקט ששמו 'המנגינה של עוז'. הם צילמו קליפ מדהים ושילבו בו את הגיטרה של עוז. אני שומעת אותה בוקעת מהמסך. זה ביוטיוב".
חיפשתי. נכנסתי. נגנבתי. איזה מלך.
היה.
סמ"ר עוז דניאל, לוחם בגדוד 77, נפל בגיל 19, 7.10.23.
עוז היה חלק מצוות טנק מספר 3, אחד מסמלי המלחמה, שהוצב ליד קיבוץ ניר עוז. בזמן הלחימה הטנק נפגע והושבת, וכל הצוות נלקח בשבי. עוז נהרג במקום כאשר ניסה להיאבק במחבלים, וגופתו נחטפה לעזה.
להציל את הנשרים
נתנאל הרשקוביץ הי"ד, שהיה חשב ומנהל אגף הכספים ברשות הטבע והגנים, היה "רואה חשבון לא קלאסי".
לירון אשתו, מספרת: "נתנאל לא ראה את עצמו יושב במשרד אפרורי ומנהל כספים. הוא תמיד חיפש מקום עבודה עם ערך מוסף שבו יוכל לתת מעצמו ומערכיו.
"כשהגיש מועמדות לתפקיד מנהל אגף הכספים של רשות הטבע והגנים, נתנאל הרגיש חיבור מיוחד לתפקיד והסביר 'זה מה שהלב שלי בחר'. הוא נבחר מבין מועמדים רבים, ובשנתיים האחרונות לחייו חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי להכיר את האנשים שבשטח, וללוות מקרוב את הפרויקטים שמשוועים לדחיפה.
"עמיתיו לעבודה ידעו שהוא אחד שמזיז עניינים, ושהוא זה שיצליח להוציא לפועל את מה שנתקע".
שלושת ילדיהם - נעם, איתמר ואוֹרי - גדלו על מסורת של אהבת הארץ. דור שלישי לחובבי טיולים. ימי השישי שלהם הוקדשו לא פעם לטיולים משפחתיים, לשמורות טבע ומקומות מיוחדים בארץ. תמיד היה ברכב של אבא את כל הציוד לטיול ספונטני.
מעבר לכיף הגדול שהיו בטיולים עם אבא ואמא, תמיד היה סיפור על העבר והמורשת של המקום שבו מטיילים. נתנאל האמין שאת ארץ ישראל מכירים דרך הרגליים, וחינך גם את ילדיו לאהבה המיוחדת שלו למולדת.
הטיול האחרון שלהם, בקיץ תשפ"ד, לשמורת הצבים שבחוף פלמחים, היה מרתק. אבא לקח את אמא והילדים לצפות בבקיעה הנדירה של צבי הים. יש כאלו שלא מצליחים להגיע לים, הסביר המדריך, ושלושת ילדי הרשקוביץ נרתמו למשימה. הם ליוו את הצבים עד לקו המים ושם נופפו להם לשלום.
הנשרים, מספרת לירון, היו "הטיול המיוחד הבא" שנתנאל תיכנן למשפחה. כשנתנאל חזר לביתם, בירושלים, אחרי ביקור ב"חי-בר" שבכרמל, הוא תיאר בהתלהבות ובפירוט את ביצי הנשרים שראה במדגרה. עבור דור הנשרים הבא הוא רכש בחו"ל משדרים משוכללים, המשמשים למעקב ולהצלה.
הנשרים קסמו לנתנאל, בגלל גודלם, יופיים, תפקידם בטבע (הנשרים עטים על בעלי חיים שהורעלו, ובכך קוטעים את שרשרת ההדבקה), וגם מפני שהנשר הישראלי מצוי בסכנת הכחדה. מ-120 קיני נשרים, בגולן ובנגב, נותרו רק 40.
את הטיול לעבר קן הנשרים נתנאל לא הספיק להוציא לפועל, אבל ארבעה שבועות אחרי נפילתו, אירגנה רשות הטבע והגנים ביקור מיוחד עבור משפחת הרשקוביץ - לירון, הילדים וסבא מאיר, אביו של נתנאל.
בשעת בוקר מוקדמת הם הגיעו לתחנת ההאכלה של הנשרים, אי שם במדבר. עובדי הרשות פיזרו בה פגרים במטרה לפתות את הנשרים להתקרב. הנשר שנחת זוהה על פי הטבעת והמשדר, הווטרינר ערך לו בדיקה גופנית ובדיקת דם, והנשרים שלא נזקקו לשום טיפול שוחררו לדרכם, לשמיים ולמרחב, עד למפגש הבא.
למרות הנסיעה הארוכה והשעה המוקדמת, לירון התעקשה לנסוע. היא רצתה ליצור עבורה ועבור הילדים זיכרון אחרון של טיול עם אבא. אמנם הם היו בלעדיו בגוף, אבל רוחו הגדולה הייתה איתם שם כל הזמן.
הם עזרו להגשים משהו מהחלום של נתנאל, שרצה לקחת חלק בשימור, ולהנחיל לילדיו הקטנים את אהבת הטבע והארץ בכל הזדמנות.
רס"ן נתנאל הרשקוביץ, סגן מפקד פלוגה ביחידת סיוע מנהלתי, נפל בגיל 37, 10.10.24.
נתנאל יצא לסבב המילואים השלישי שלו בשנה הראשונה של המלחמה, ובמהלך כיתור ג'באליה, מטען צד התפוצץ על האמר שבו נסע יחד עם שניים מחבריו. כל השלושה מצאו את מותם בתקרית.
מטיילות במקומו
יהב מעיין תיכנן יותר מטיול שחרור אחד, ורצה לחרוש את העולם. אחרי מותו, אמו ואחותו עושות זאת בשבילו
כמתנת גיוס היא קנתה ליהב, בנה, תיק טיולים בצבע בורדו עם הרבה תאים - רמז למה שצפוי לו אחרי השחרור. התוכנית הייתה תאילנד בשלישייה - אמא גלי ושני ילדיה, יהב וגאיה, או כפי שהם כינו את עצמם -"השילוש המקודש".
"ככה היינו", מספרת גלי דגני, אשת ניהול במקצועה. "יהב היה בן תשע כשהתגרשתי מאביו ניר, וגאיה הייתה בת חמש. שלושתנו גדלנו ביחד, עם כל סוגי האקסטרים שיש לעולם להציע: סוסים, סנפלינג, גלישה, רייזרים, מה לא עשינו. טיילנו המון בארץ ובחו"ל, לונדון, היער השחור, כל פעילויות השטח הקיימות. החלום של יהב היה לטייל ולראות עולם".
גלי כבר התחילה לתכנן את טיול השחרור של שלושתם. "יהב חיכה בקוצר רוח, ממש בקוצר, לרגע שבו יישב מתחת לעץ הקוקוס, מול הנוף. חיכיתי לכספים של קרן השתלמות שהיו אמורים להשתחרר בספטמבר ובנינו על תאילנד בקיץ, חודש וחצי, אולי יותר. כמה שנרצה. חלמנו להיזרק באיזה חוף ולהתמכר לשקיעות.
"ואחרי תאילנד בשלישייה, יהב תיכנן לטוס למזרח עם חבריו מהצבא ועם חברי ילדות ממודיעין, שעוד לא פשטו מדים".
איך הגבת?
"אמרתי ליהב שלא ידאג, אני אצטרף אליו גם בטיול למזרח עם החבר'ה מהצבא".
אבל יהב לא הספיק להשתמש בתיק הטיולים עם התאים. "חשבתי שזה התיק שיתאים למטייל צעיר שלא אוהב לסחוב יותר מדי ציוד על הגב".
התיק הזה, שעדיין עומד בחדרו של יהב, כממתין לשובו, מעלה באוזניה את קולו של מ' המסתערב, כך כינה את עצמו מילואימניק שהפך, בחסות "חרבות ברזל", לכוכב רשת.
"יהב התאהב בקול שלו כששמע את 'יחפים'. הזמנתי את מ' המסתערב לאזכרה של השלושים ליהב. הוא בא ושר לנו את 'אתה שם מטייל' שנכתב לזכרו של אורי דנינו, שנחטף מהנובה ונרצח בשבי חמאס, אבל המילים של השיר, 'רק מקווה שאתה שם מחייך', מתייחסות גם ליהב, במקום שבו הוא מטייל".
מאז שהשילוש המקודש נגדע, היא וגאיה מטיילות "בשביל יהב ובמקומו. לפני שנה טסנו לרומניה, ונסענו במזחלות שלג כשאנחנו עטופות בדגלי ההנצחה של יהב. עכשיו אני בתהליכי מיון ל'מרוץ למיליון'. נרשמתי כדי לטייל עם יהב בכמה שיותר יעדים. אם אתקבל, אצא לתחרות עם בן זוגי. יהב יהיה איתי ויעזור לי בכל האתגרים".
סמל יהב מעיין, לוחם בחטיבת הנח"ל, נפל בגיל 19, 11.1.25.
יהב היה באותה שבת חלק מכוח שנסע מבית חאנון אל ג'באליה - למרות שלא היה אמור להצטרף לנסיעה הזו. כ-100 מטרים ממפקדת המח"ט שממנה יצאו, שבעה מטענים התפוצצו על הכוח ויהב נהרג.
הגאונה ממכון ויצמן
אושר שמחה ברזילי בנתה לעצמה מסלול מוקפד כדי להפוך למנתחת מוח, והותירה מאחוריה תיעוד מפורט וכואב של 19 שנותיה
כשנולדה, הוריה קראו לה אושר "בגלל האושר שהביאה למשפחה", מספרת האם תיקי. "ככה זה בפרק ב'. ליאור הגיע עם בן ובת, אני הגעתי עם בן ובת, ואושר הייתה בתנו המשותפת הראשונה. כל ארבעת אחיה כירכרו סביב התינוקת היפהפייה שהגיעה הביתה, מי יאכיל אותה ומי יטפל בה, והיא זו שאיחדה את כולם מאחים-למחצה למשפחה אחת.
"את השם השני שמופיע בתעודת הזהות שלה, שמחה, נתנו לה על שם סבתא שמחה שנפטרה, חמותי. לימים, כשליאור ואני הבאנו לעולם בת נוספת, האושר הוכפל. קראנו לה חן-חנה, על שם הסבתא השנייה".
כבר בגיל הגן התבלטה אושר בכישרון הציור ("ציורים שלה נתלו במוזיאון של מזכרת בתיה") ואובחנה כילדה מחוננת. "בתיכון היא למדה בכיתה מדעית, חמש יחידות, וסיימה בהצטיינות יתרה", מספרת אמה, "ובמקביל היא למדה מדעי המוח במכון ויצמן. משם בא לה החלום להפוך למנתחת מוח".
נוירוכירורגית.
"זאת ההגדרה, אבל אושר דיברה על 'להיות מנתחת מוח'. היא חלמה ללמוד רפואה ומגיל צעיר קרעה את עצמה כדי לעמוד בתנאי הקבלה. במשך ארבע שנים היא התנדבה בניידת טיפול נמרץ של מד"א, כתבה את ספר ההדרכה של מד"א וגם הכשירה חניכים.
"היא ניגנה בפסנתר וגיטרה ויוקלילי, היא ציירה ואיפרה, הכול בעת ובעונה אחת, וגם טיילה. היא תיעדה 12 יעדים שעשתה בארבע שנים. הכל היא תיעדה ושמרה".
למה?
"אני באמת לא יודעת", מודה אמה. "בכל פעם שעברנו דירה היא כתבה על הארגזים שלה 'אושר ברזילי, נא לא לגעת', אז לא נגענו. רק אחרי שפתחנו את הארגזים גיליתי שהיא שמרה כל תיעוד מחייה - מחברות ומבחנים מכיתה א' - אושר השאירה לנו מוזיאון בן 19 שנה שכולל גם סרטונים שלה בצניחה ממטוס, בגלישה, בבאנג'ים מצוקים, בצלילה, ברכיבה על סוסים. לא היה משהו שהיא לא טעמה.
"כל החברות שלה אמרו 'הלוואי שנהיה כמו אושר היפהפייה, חצי מרוקאית-חצי תימנייה, וכמו אושר הגאונה".
ב-7 באוקטובר, החלום על ניתוחי מוח הוחלף בכתבות על "המוח של אושר", הסמב"צית במוצב נחל עוז, שנדרשה לתפעל אותו בכוחות עצמה. לדברי אמה, "אושר הייתה היחידה עם טלפון והיא שלחה הודעות והזעיקה כוחות והעירה רבש"צים, וגם איפשרה לחיילות להיפרד מההורים שלהן. היא באמת עשתה כל מה שיכלה".
חברותיה של אושר ממשיכות להגיע לבית הוריה בכל שישי. כמו פעם. "כשאושר חזרה מהצבא היא הביאה את כל החברות לאכול שניצל, והן ממשיכות לבוא. ומי שיש לה חבר חדש מביאה אותו אליי, לחוות דעת.
"120 ימים אחרי 7 באוקטובר השם של אושר נמחק בוואטסאפ, זה הנוהל, קיבלנו הודעה 'אושר עזב את הקבוצה'. אז החברות של אושר הכניסו אותי לקבוצה שלהן, ביוזמתן. לראות את החברות שלה מטיילות בלעדיה היה קשה, אז נסעתי במקומה ועשיתי את מה שהיא לא זכתה לעשות".
סמלת אושר שמחה ברזילי, סמב"צית באוגדת עזה, נפלה בגיל 19, 7.10.23.
אושר תפסה פיקוד במהלך חדירת המחבלים למוצב נחל עוז, כיוונה את הכוחות בבסיס ואת אלו שיצאו להגן על היישובים, וסירבה לעזוב את חברותיה בחמ"ל. תיפקדה למופת לאורך זמן עד שנפלה.
