לפני כמה חודשים התקשר רס"ל ר' לחברו הטוב, יואב שריקר. מצבו כבר הידרדר, והיה ברור לכולם שהמאבק במחלת הסרטן מתקרב לסיומו. רס"ל ר' ניסה לשכנע אותו לעצור לרגע את המרוץ הבלתי פוסק שניהל גם בזמן המחלה. "אמרתי לו שיש לו כסף, שהוא יכול לטוס, לעשות משהו בשביל עצמו", הוא משחזר. "אבל הוא אמר לי: 'מה שאני רוצה זה להשאיר משהו'. זה היה שריקר".
בחודש שעבר הלך לעולמו שריקר, לוחם יהל"ם, לאחר יותר משנתיים וחצי של מאבק בסרטן אלים. הוא היה בן 22 בלבד, אבל גם אחרי שקיבל את הבשורה הקשה, הוא סירב להגדיר את עצמו כחולה. הוא שבר שני שיאים ישראליים, רץ את חצי המרתון הכבד בארץ עם וסט במשקל 35 ק"ג וגם מרתון עם משקל, התחרה בשחייה במי קרח והקדיש את זמנו להקמת מיזמים בתחום הבריאות. במקביל עבד על "סערה מטבולית" - פרויקט שנועד לרכז את כל הידע שצבר כחולה, כדי להקל על מי שיגיעו אחריו.
עבור חבריו לצוות ביהל"ם, שלחמו איתו ב-7 באוקטובר ובהמשך ברצועת עזה, כל אלה היו רק המשך ישיר לאדם שהכירו במסלול.
"אחרים התייאשו, הוא המשיך"
שריקר לא הגיע למסלול כלוחם שסומן מראש כהבטחה הגדולה. "אני קיבלתי את הצוות אחרי סוף הטירונות, וכשקיבלתי אותו אמרו לי: 'הבחור הזה תוך חודש כבר לא יהיה בצוות'", מספר מפקד הצוות שלו, סרן ב', כיום מפקד פלוגה ביחידה. "בשיחה הראשונה שלי איתו אמרתי שיש לו הזדמנות להוכיח את עצמו. הוא פשוט לקח את זה בשתי ידיים".
לדבריו, כבר מהרגע הראשון בלטה אצל שריקר תכונה אחת. "גם כשהוא היה אומר על סיטואציה שהיא 'מטורללת לחלוטין', הוא מיד היה שואל מה האחריות שלו בתוך האירוע. הוא לא חיפש אשמים, אלא רק מה הוא יכול לעשות טוב יותר". גם כשנפצע בקרסול במהלך אחד השבועות הקשים במסלול, הוא לא ביקש הנחות. "הוא בכלל לא דיווח בהתחלה כי לא רצה שנחשוב שהוא מתחמק", מספר סרן ב'.
"מה שאני רוצה זה להשאיר משהו". יואב שריקר ז"ל לאחר קבלת סיכה בסוף מסלול
(צילום: פרטי)
לדבריו, "כשהבנו שהוא לא יכול לצאת לאימון, במקום לנוח הוא נשאר במחנה ועבד כל הלילה. הוא בנה לעצמו תוכנית עבודה, הציב יעדים ופשוט המשיך להשתפר". בדיעבד, מספר מפקדו, התברר שלא הסתפק במה שנדרש ממנו. "אחרי קורס המ"כים הוא הגיע בזמנו הפנוי להתאמן לבד בלוחמה בשטח בנוי. הוא פשוט החליט שהוא יהיה הכי טוב".
מפקד הצוות, סרן ב': "כשהבנו שהוא לא יכול לצאת לאימון, במקום לנוח הוא נשאר במחנה ועבד כל הלילה. הוא בנה לעצמו תוכנית עבודה, הציב יעדים ופשוט המשיך להשתפר". בדיעבד, מספר מפקדו, התברר שלא הסתפק במה שנדרש ממנו. "אחרי קורס המ"כים הוא הגיע בזמנו הפנוי להתאמן לבד בלוחמה בשטח בנוי. הוא פשוט החליט שהוא יהיה הכי טוב"
גם חבריו זוכרים אדם שלא התעניין ברושם שהוא עושה. "הוא לא בלט בהתחלה", מספר רס"ל י'. "היה קל להיבלע במחלקה גדולה, והוא באמת היה מופנם. אבל תמיד היה ממוקד במשימה. לא עניין אותו להיות הכי חברותי או הכי חזק. עניין אותו להשתפר". חבר נוסף לצוות, רס"ל (במיל') י', תיאר איך שריקר "היה עושה - פשוט עושה. הוא לא היה גאון או קוסם, אבל אם הייתה לו מטרה - הוא היה עובד עד שהיה מצליח. אחרים היו מתייאשים, הוא פשוט המשיך".
רס"ל (במיל') ת' מספר שגם לפני המלחמה שריקר היה מוותר לא פעם על יציאות הביתה. "הוא היה יוצא מהבסיס כמו כולם, ואז פשוט מסתובב וחוזר. מבחינתו, בבסיס היה לו שקט לעבוד ולהתקדם. הוא היה אומר: 'יש לי פה חדר, מזגן ומחשב. זה כל מה שאני צריך'". הוא מתאר כי הוא זוכר ממנו גם את השקט שלו. "הוא אהב שחמט, וזה היה בדיוק הוא. בשיחות צוות הוא כמעט לא היה מדבר. היה יושב בצד, כותב הכול. רק בסוף היה אומר שניים-שלושה משפטים - ואלה תמיד היו המשפטים שכולם זכרו".
"לא עניין אותו להיות הכי חברותי או הכי חזק. עניין אותו להשתפר". יואב במסע אלונקות
(צילום: פרטי)
ב-7 באוקטובר היה הצוות בשלב המתקדם של ההכשרה. חבריו מספרים כי שריקר השתתף איתם בלחימה בעוטף ובהמשך בתמרון הקרקעי ברצועת עזה. "הוא בכלל לא רצה לצאת הביתה", נזכר רס"ל ר'. "הוא אמר שזה יוציא אותו מהלופ. מבחינתו, כל עוד יש משימה - נשארים".
סרן ב' נזכר גם איך במסכם מסלול, בשבוע האחרון של ההכשרה, הביא איתו שריקר מנשא עמוס בציוד נוסף - מעבר למשקל שכל לוחם סחב על עצמו. "הוא סחב במנשא שתייה מתוקה ואוכל שחילק לחבריו לפי זמנים שתכנן מראש. פתאום באמצע השבוע הכי קשה הוא היה מוציא שוטים של תות-בננה ונותן לכולם", נזכר סרן ב'. "ככה הוא היה. הכול היה מחושב, אבל תמיד גם בשביל האחרים".
הגשים גם חלומות בלתי אפשריים
שבוע בלבד אחרי שסיים את המסלול, בזמן שחבריו המשיכו כלוחמים, אובחן עם סרטן אגרסיבי בלשון. חבריו מספרים שהבשורה הקשה לא שינתה את הדרך שבה הסתכל על החיים. "במקום להגיד 'למה זה קרה לי', הוא פשוט שאל מה עושים עכשיו", מספר רס"ל (במיל') י'. "החלום הזה נגמר? אז עוברים לחלום הבא".
החלומות האלה נשמעו לעיתים בלתי אפשריים. יום אחרי הקרנות הוא יצא לריצת 60 קילומטר. בהמשך שבר שני שיאים ישראליים, רץ את חצי המרתון הכבד בישראל עם 35 ק"ג על גבו וגם את המרתון עם משקל, והתחרה באליפות אירופה בשחייה במי קרח. במקביל המשיך ללמוד, לחקור ולהקים מיזמים. "הוא פשוט לא נתן למה שאנשים יחשבו לעצור אותו", אומר רס"ל י'. "לא עניין אותו אם יחשבו שהוא מוזר. עניינה אותו רק המטרה".
"תמיד בשביל האחרים". יואב שריקר ז"ל עם חבריו ליחידה
(צילום: פרטי)
"אמרתי לו פעם שאני בא להתאמן איתו", מספר סרן ב'. "הוא אמר לי רק: 'תביא וסט משקל'. חשבתי שיהיה אימון רגוע, בכל זאת מדובר בבחור אחרי ניתוחים. תוך כמה דקות הרגשתי שאני שוב חייל במסלול". לדבריו, האימונים המשותפים נמשכו כמעט שנה. "הוא לימד אותי המון, גם פיזית וגם מנטלית. אני סחבתי שנים כאבי גב, ובזכות העבודה איתו אני כבר לא סובל מהם".
אבל הפרויקט החשוב ביותר מבחינתו לא היה ספורט. שריקר הקדיש את רוב זמנו ל"סערה מטבולית" - מסמך שנולד מתוך ההתמודדות האישית שלו עם המחלה, ובו ביקש להשאיר מעין "הוראות לבא בתור": כל הידע, הניסיון והתובנות שצבר, כדי שחולים אחרים לא יצטרכו להתחיל מאפס. במקביל פעל לקדם מיזמים בתחום הספורט והבריאות, ובהם גם יוזמות שעסקו בגילוי מוקדם של סרטן.
סגן ב': "יש לו כל כך הרבה חלומות שלא הספיק להגשים, ועכשיו זה התפקיד שלנו להמשיך אותם. ברור שאף אחד לא יעשה את זה כמוהו. אנשים כמוהו הם גיבורי התרבות שלנו. יש פה צעירים שעשו דברים מטורפים - וחשוב שכל המדינה תראה את זה. אלה האנשים שאנחנו צריכים להריע להם"
"הוא אמר לי במפורש: 'אין לי הרבה זמן, ויש לי משימה'", מספר סרן ב'. "'אני רוצה לוודא שאף אחד לא יגיע למצב שלי בלי כל הידע הזה'". גם כשהיה מאושפז בבית החולים, מספרים חבריו, הוא המשיך לעבוד. "היינו מתקשרים אליו ואומרים 'עזוב הכול, בוא ניפגש'", נזכר רס"ל (במיל') ת'. "והוא היה אומר שהוא עובד". רס"ל ר' מוסיף: "רציתי שייסע, שייהנה קצת, שינצל את הזמן. אבל מבחינתו, מה שהיה חשוב זה מה שיישאר אחריו".
"חשוב שהמדינה תראה"
בשבועות האחרונים לחייו כבר היה ברור לחבריו שהמחלה מתקדמת, אבל גם אז, הם מספרים, הוא המשיך לתכנן קדימה. הוא השאיר מסמכים מסודרים על הפרויקטים שלו, דאג להעביר ידע לאנשים שיוכלו להמשיך אותם, וגם כשכוחותיו הלכו ואזלו - המשיך להציב לעצמו יעדים.
מפגש אחרון של הצוות בבית החולים
(צילום: פרטי)
"יש תחושת החמצה", אומר סגן ב'. "יש לו כל כך הרבה חלומות שלא הספיק להגשים, ועכשיו זה התפקיד שלנו להמשיך אותם. ברור שאף אחד לא יעשה את זה כמוהו". רס"ל י' מקווה שהסיפור שלו יגיע גם לדור הצעיר. "אנשים כמוהו הם גיבורי התרבות שלנו. יש פה צעירים שעשו דברים מטורפים - וחשוב שכל המדינה תראה את זה. אלה האנשים שאנחנו צריכים להריע להם".
גם היום, שבועות אחרי שנפרדו ממנו, החברים מתקשים לדבר על הפסד למחלה. "בהספד שלי אמרתי שאנחנו לא מסתכלים על אדם שהפסיד לסרטן", מדגיש רס"ל (במיל') ת'. "אנחנו מסתכלים על אדם שניצח. מהרגע שהוא קיבל את הבשורה הוא בחר להיות אקטיבי, לשבור שיאים, להקים מיזמים ולחיות עד הסוף". סרן ב' מדגיש כי שריקר לא הכחיש את המציאות: "הוא הבין בדיוק כמה זמן נשאר לו, ופשוט החליט מה הוא עושה עם הזמן הזה". רס"ל ר' מסכם במשפט שלדבריו מלווה אותו מאז: "יואב ניצח את מה שאי-אפשר לנצח".
