סיומה של המלחמה וביקורו של דונלד טראמפ בישראל חשפו את עומק השבר במחנה השמאל ובאופוזיציה. דווקא שני המנהיגים הללו - בנימין נתניהו וטראמפ - הצליחו לנכס לעצמם את המילה “שלום”, זו שבעבר הייתה מזוהה כמעט באופן בלעדי עם מחנה השמאל הליברלי. מחיאות הכפיים שטראמפ, ולעיתים גם נתניהו, קיבלו מספסלי האופוזיציה, יצרו פרדוקס זהותי חריף: אם “שלום” כבר איננו ערך מובחן של השמאל, מה נותר לו?
יאיר לפיד, ראש האופוזיציה, הוסיף בלבול כשנשא נאום רך, מחבק ומחמיא - כזה שיכול היה להיכתב במשרד ראש הממשלה נתניהו. נדמה היה כי הוא מבקש למצוא חן יותר משהוא מבקש להציע אלטרנטיבה. נתניהו מחא לו כפיים וטראמפ חד המחשבה הבחין בכך והשיב ללפיד במחמאה נוסח טראמפ: “בסך הכול בחור טוב, ראש האופוזיציה”. ברגע אחד, לפיד התקפל בכיסאו - והפך לסמל של מחנה שאיבד את קולו. הירידה שלו בסקרים רק מעמיקה את התחושה שהוא מתקרב לחיקו החם של נתניהו, לקראת “היום שאחרי” ולקראת מזרח-תיכון חדש שבו האופוזיציה נראית מיותרת.
1 צפייה בגלריה
נאום דונלד טראמפ בכנסת ישראל
(צילום: JALAA MAREY/Pool via REUTERS, Chip Somodevilla / POOL / AFP)
נתניהו, מצדו, הצליח להחזיר לליכוד את היד הליברלית - זו המבקשת לקדם שלום לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה. בכך הוא טווה נרטיב חדש של “ליברליזם מתגונן” - מושג שביטויו הפוליטי מתאפשר, כך נדמה, רק מתוך ממשלות ימין. טראמפ היטיב לנסח זאת במשפט פשוט: “עת מלחמה ועת שלום”. עכשיו, בעידן שלאחר המלחמה, נתניהו מציב עצמו כמנהיג שמסוגל להביא שלום מבלי לוותר על ביטחון.
ההישג התודעתי הזה של נתניהו הוא כפול: הוא ניכס את השפה הליברלית של השלום והפיוס, ובו בזמן שמר על זהותו הלאומית-ימנית. מול המהלך הזה, מחנה השמאל נותר ללא תעודת זהות פוליטית ברורה. הוא נקרע בין הרצון להצטרף לקונצנזוס הלאומי סביב השבת החטופים והפיוס האזורי, לבין הפחד מהזדהות עם ראש הממשלה שהוא כה מתנגד לו.
היום שאחרי החזרת החטופים ופסגת שארם מציב אתגר קיומי לאופוזיציה: להגדיר מחדש מהו “שמאל ישראלי”
היום שאחרי החזרת החטופים ופסגת שארם מציב אתגר קיומי לאופוזיציה: להגדיר מחדש מהו “שמאל ישראלי” בעידן שבו הימין מדבר שלום והמרכז מתמוסס. אם כל מה שנותר לו הוא “רק לא ביבי” - הוא יגלה שזו אינה עוד סיסמה אידיאולוגית, אלא הודאה באובדן דרך.
פרופ' אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט ציבורי, האקדמית ת"א-יפו
