תחושת ייאוש ואובדן אמון במדינה, המצב הביטחוני, יוקר המחיה והרצון להעניק לילדים עתיד בטוח יותר הם רק חלק מהסיבות המרכזיות שהציגו הישראלים שהיגרו לחו"ל, במחקר החדש והמדאיג שפרסמה אתמול (שני) אוניברסיטת תל אביב. המחקר חשף שיותר מ-90 אלף ישראלים עזבו את הארץ ב-2025 לתקופה של שלושה חודשים לפחות. הממצאים האחרונים משקפים מגמה הולכת וגוברת - עוד ועוד ישראלים עוזבים את ישראל.
ynet שוחח ביממה האחרונה עם כמה מהישראלים המהגרים - ואלה מבהירים כי אין להם על מה להתנצל. אנה סיצ'אקס (42), שהיגרה לפורטוגל עם בת הזוג מורן, שתי הבנות גלי ותומי ושני הכלבים במרץ 2025, מתארת כמה סיבות לעזיבתה - מהתנכלויות שנובעות בעקבות נטייתה המינית, 7 באוקטובר והכמיהה לחיים שלווים ומלאי תחושת ביטחון.
"בתור שתי נשים, על אף שבחרנו לחיות בפרדס חנה שנחשבת למקום פתוח וליברלי, סבלנו במשך תקופה ארוכה מהתנכלויות של שכנים הומופובים שירדו לחיינו והרסו את העסק שלנו - פנסיון ביתי לכלבים, עם תלונות שווא והצקות", שיתפה. "השיא היה כששכן הגיע עם לפיד והצית את דגל הגאווה והחצר הקדמית של הבית. זה קרה שעה קלה אחרי נאום השנאה של פינדרוס שבו אמר שלהט"בים מסוכנים למדינת ישראל יותר מחמאס וחיזבאללה".
לדבריה, "במזל זה לא נגמר באסון אבל זו הייתה חוויה מפחידה מאוד, ולצערי המשטרה בחרה שלא לטפל במקרה על אף שהיו עדים והוכחות וידעו בדיוק מי עשה את זה, והמועצה לא הסכימה לגנות את האירוע. זה שבר את האמון שלנו במדינה ובמערכת. תחושה חזקה שאין מי שיגן עלינו, אין צדק והפושעים האלימים הם אלה שמקבלים חיבוק ואישור. זו הייתה נקודת שבר אישית עבורנו שעל אף שמאוד ניסינו - לא באמת הצלחנו להתאושש ממנה".
ואז הגיע 7 באוקטובר, ואנה מתארת כיצד תהליכים שליליים נוספים צברו תאוצה: "7 באוקטובר הביא איתו המון פחד, כאב ושנאה שהביאו לאלימות, גזענות והכי גרוע אדישות וחוסר אמפתיה. לא סוג האווירה שרצינו לגדל בה את הילדות שלנו. אם לפני הטבח עוד הייתה לנו תקווה לעתיד טוב יותר, להפרדת דת ומדינה, לחיים משותפים עם ערביי ישראל, לשלום עם הפלסטינים, אז אחריו הרגשנו שרוב האנשים סביבנו פשוט לא מעוניינים בזה יותר. לראות את האדישות המוחלטת לילדים שנפגעו בעזה הייתה בלתי נסבלת עבורנו. הפכנו למיעוט שבמיעוט ואיבדנו את התקווה לחלוטין".
אנה סיפרה כי עם המעבר הגיעה תחושה טובה יותר: "יש לנו חיים שלווים. הגשמנו את החלום והקמנו מלון בוטיק לכלבים וחתולים עם שטח עצום כמו שבחיים לא היינו יכולות לעשות בישראל. הרשויות כאן מפרגנות ותומכות בתהליך וכולם אבל ממש כולם נחמדים ועוזרים תמיד. זה פשוט עולם אחר. הילדות שלנו מאושרות. יש לנו הרבה יותר זמן ואנרגיה להשקיע בהן ואנחנו אמהות טובות יותר בזכות המעבר. הן גדלות באווירה של טוב לב, רוגע, עזרה הדדית וביטחון אישי. בישראל פשוט אין את זה. וגם, הכול ירוק בכל מקום ואפשר לפתוח את הבוקר בשחייה באגם. זו איכות חיים אחרת".
7 באוקטובר הביא איתו המון פחד, כאב ושנאה שהביאו לאלימות, גזענות והכי גרוע אדישות וחוסר אמפתיה. לא סוג האווירה שרצינו לגדל בה את הילדות שלנו
למרות האידיליה שהיא מתארת, ישנם גם קשיים: "הגירה זה תהליך ממש מורכב. הגעגועים למשפחה וחברים זה פשוט שורף בלב. השפה - פורטוגזית, זו שפה קשה ואנחנו עובדות יום-יום בללמוד אותה. המקום הזה כאמא שפתאום כבר לא 'כל יכולה' ולא יודעת ומבינה בכל דבר. לייצר חברויות חדשות וקהילה תומכת בגיל 42 זה לא קל. ובכלל, זה תהליך של פירוק הזהות ובנייה מחדש. זה קשה. אבל בשבילנו שווה את זה לחלוטין".
כשנשאלה אם ישנה אפשרות שתשוב לישראל, אנה השיבה כי אינה יכולה לדמיין שום תרחיש שבו יש להן רצון כזה. "לא עשינו רילוקיישן - בחרנו להגר", אמרה. "אנחנו שלמות עם ההחלטה ואני מקווה שבעוד עשור כשמישהו ישאל את הילדה שלי 'מאיפה את?' היא תענה שהיא פורטוגלית. לנו זה כבר מאוחר אבל לילדות שלי אני מאחלת להיטמע כאן בתרבות ובקהילה ולהרגיש שייכות אמיתית למדינה המופלאה הזו".
"לשתינו הבחירות חשובות מאד והיינו רוצות להגיע להצביע", אמרה. "לא יודעת אם זה יקרה כי אני מתמודדת עם מצב רפואי מאד מורכב כרגע ולא ברור אם זה יתאפשר. חבל שמדינת ישראל לא מאפשרת לאזרחיה, כמו רוב מדינות העולם, להצביע בשגרירויות. אם זה היה אפשרי ברור שהיינו הראשונות להתייצב".
"יש משהו במדינה שבה נולדת שרק שם תרגיש בבית"
גם שרון דינר (35) היגרה לפני כחודש לפראג עם בעלה ובתם בת השנתיים. "זו הרפתקה שאני ובעלי רצינו לחוות - חיים במדינה אחרת", הסבירה. "אבל גם המצב הביטחוני והקושי הכלכלי בישראל. מאז שנולדה לנו ילדה, הנוכחות של מצב מלחמה במדינה מאוד מעיק, במיוחד עליי, ואני לא מעוניינת לגדל את הילדה שלי בסיטואציה ביטחונית קשה. הכול נהיה יקר מאוד וצריך לחשוב פעמיים לפני כל הוצאה משמעותית".
"עכשיו יותר טוב לי וזה בא לידי ביטוי בכמה מישורים", תיארה את החיים מחוץ לישראל. "הילדה מקבלת חינוך בינלאומי, רוכשת שפה חדשה, ויש סך הכול 10 ילדים בגן שלה עם שלוש מטפלות. יחס נורמלי, שמאפשר לצוות לראות את הילדים ולדאוג להם. בתל אביב הילדה הייתה בגן עם עוד 23 ילדים וארבע מטפלות, מדהימות ככל שיהיו, אבל זה לא מאפשר לראות את הילדים ולתת להם יחס אישי".
שרון דינר שהיגרה לפראג: "זו הרפתקה שרצינו לחוות"
"בתקופה האחרונה נהיה מוגזם". הדר צור
גם יוקר המחיה היא אחת מהסיבות שהיא מציינת: "המחיר שפוי לעומת מה ששילמנו בישראל. כנ"ל לגבי הדיור. כאן אני מאפשרת לעצמי בית יותר גדול ומשופץ, עם מתקנים יותר טובים, מוצרי חשמל חדשים וריהוט חדש בבניין טוב במרכז העיר, ב-3,000 שקל פחות ממה ששילמתי בתל אביב על דירה קטנה יותר משמעותית וישנה מאוד. המחירים בסופר מאוד זולים ונוחים וכל קניה מסתכמת ב-400 שקל גג כולל כל המוצרים".
"התרבות של האירופאים פה נעימה, הרחובות שקטים ונקיים, התחבורה הציבורית מסודרת ובתדירות מטורפת ואפשר להגיע מכל מקום לכל מקום במהירות ובנוחות, ואנחנו לא צריכים להחזיק רכב".
דינר גם מתארת כיצד המרחק מהמשפחה הוא אחד מהקשיים שהיא חווה. "זה לא פשוט, אך מנסים לאסוף לנו חברים שימלאו את החסר. ובסוף לא משנה כמה נוח פה, צ'כיה היא לא הבית שלי. יש משהו במדינה שבה נולדת שרק שם תרגיש בבית. אבל כרגע אני לא רואה את עצמי חוזרת לישראל, אך אין לדעת מה יהיה בעוד כמה שנים. בצ'כיה אין הגירה בלתי חוקית והיא מאוד בטוחה עם אחוזי פשיעה נמוכים. אם זה ישתנה, אולי נשקול לחזור. לא ארצה לחיות במדינה שבה אני חוששת לדבר בעברית". לגבי הבחירות ב-27 באוקטובר אמרה: "כרגע אין לנו תוכניות להגיע להצביע בבחירות. מחירי הטיסות ממש עלו, וזה לא בגבול הסביר".
קשה להסביר איך זה לחיות בלי הפחד הזה שיושב כל הזמן בראש... אבל אני לא יכולה להגיד שאני אף פעם לא חוזרת
הדר צור (50) היגרה לפני כחודש עם בתה בת ה-13 גם כן לצ'כיה, ונעזרה כמו דינר בדודו זכאי, בעלים של חברת A-Z GRP שמסייעת לישראלים בהגירה למדינה. לדבריה, היא ובתה לא היו מסוגלות להישאר תחת המצב הביטחוני בישראל: "תמיד רציתי להגר לצ'כיה כי סבא שלי משם, והייתי פה הרבה מאוד פעמים והתאהבתי במקום הזה. אבל מה שהכריע זה המצב במדינה. הבת שלי די סבלה מפחדים בשנתיים האחרונות, אז החלטנו לעשות את המעבר. אם לא היה קורה משהו כמו 7 באוקטובר והמלחמות האחרונות ויותר מדי טילים ואזעקות אז אולי לא היינו עוברות, אבל בתקופה האחרונה זה נהיה מוגזם".
צור עדיין מתרגלת לשקט של פראג ולתחושת הביטחון: "קשה להסביר איך זה לחיות בלי הפחד הזה שיושב כל הזמן בראש. לא רק מלחמה, אלא חס וחלילה פיגוע. את הולכת ברחוב וצריכה להסתכל באלף עיניים מי הולך סביבך, שמישהו יוציא סכין ופתאום יתחיל במסע דקירות. זה משהו שחיינו איתו ברגיל ופה אין את זה, וצריך להתרגל לטוב ולשקט הזה. כל פעם אני לא מאמינה ואומרת לעצמי 'מה, זה באמת ככה?'".
בנוסף מתארת צור קשיים כמו געגועים למשפחה ולכלבים שהשאירו בארץ, לצד קשיי התאקלמות, אך היא נחושה להמשיך את חייה בשקט של פראג: "אי אפשר לדעת מה יהיה. אני לא יכולה להגיד שאני אף פעם לא חוזרת. בגלל שההורים שלי מבוגרים אני תמיד אומרת לעצמי שאולי אצטרך פתאום לחזור. כל עוד הכול בסדר עם המשפחה שלי, אז אנחנו פה".
לפי המחקר של אוניברסיטת תל אביב, מספר הישראלים שעזבו את הארץ ב-2025 לתקופה של שלושה חודשים רצופים ויותר הוא 90,922, מספר נמוך ממספר הישראלים שעזבו ב-2024 (91,499), וגבוה במעט מזה של 2023 (86,509) וכ-268 אלף ישראלים עזבו את הארץ בשלוש השנים האחרונות.
