בגיל 95 הלכה לעולמה עליזה בגינסקי, אחת מהנשים הגיבורות שלחמו בגוש עציון עד נפילתו במאי 1948 - ונלקחו בשבי הירדני. בגינסקי היא האחרונה מארבעת המגינים היחידים ששרדו את היום האחרון של הקרבות בכפר עציון, מתוך 131 מתיישבים ואנשי הגנה שהיו במקום.
בגינסקי נפטרה בשבוע שעבר והותירה אחריה שלוש בנות, 11 נכדים ו-29 נינים. אחת מבנותיה, שגילתה את סיפורה של אמה רק לאחר שצפתה במייצג חזיון האור-קולי בכפר עציון, נפטרה לפני שלוש שנים ממחלת הסרטן. עליזה נטמנה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת ההגנה, לצד קברו של בעלה משה בגינסקי, שגם הוא לחם בגוש עציון, נפל בשבי הירדני ולימים הפך לבעלה. עליזה מוכרת כמי שסירבה לאחד משוביה לזרוק רימון לבונקר שבו התבצרו אחרוני המגינים.
היא נולדה בשנת 1930 בגרמניה, ובגיל שנתיים עלתה עם משפחתה לארץ והתגוררה בתל אביב. בנעוריה שימשה כקשרית בארגון ההגנה. בגיל 16 בלבד יצאה לקורס מורס בג'וערה שברמות משנה, שם היה מחנה ההדרכה של ההגנה, ובהמשך שירתה כאלחוטאית בקיבוץ עין צורים שאותו הקימו חברי קבוצתה בתנועת הנוער. כשפרצה מלחמת העצמאות עזבה את לימודיה ב"בצלאל" והצטרפה לחיל השדה "חי"ש ירושלים", שם נטלה חלק בלחימה בשכונות רוממה, ארזה ובהר הצופים.
לאחר נפילתה של שיירת נבי דניאל, אחת השיירות שיצאו מירושלים לעזרת גוש עציון הנצור במטרה להעביר אספקה, נשלחה עליזה לגוש כאחראית קשר. "בשבת בבוקר הייתי צריכה להתייצב בשדה דב, לקחו אותי באווירון. כשנחתנו, כל אנשי גוש עציון פחות או יותר עמדו על המסלול. הייתה חגיגה - הגיע אווירון. אמרו להם שיביאו קצין קשר וירדה עליזה הקטנה", כך סיפרה עליזה על הגעתה לגוש עציון בעדות שנגבתה ממנה למרכז מורשת גוש עציון בכפר עציון.
במהלך הקרבות שיקמה עליזה את מערך הקשר תחת אש, תחזקה מכשירים, הציבה אנטנות, והפעילה קשרי טלפון, דגלים ואיתות - תחילה מנווה עובדיה, ולאחר מכן מהמנזר הגרמני בכפר עציון. בליל הקרב האחרון, ג’ באייר תש"ח, הבינה היטב לאן פני הדברים מועדים, והיא המשיכה לשדר גם כשעמדות בגוש קרסו בקרבות. "הקשר עבד נון-סטופ. הייתי צריכה לעלות שוב ושוב על הגג לקשור את האנטנה שנקרעה מהפגזות. לא היה מי שיעשה את זה במקומי", סיפרה עליזה בעדותה.
לאחר כיבוש כפר עציון למחרת, בד' באייר, נתפסה על ידי הלגיון הירדני. אחד משוביה ניסה לכפות עליה לזרוק רימון לתוך בונקר הפצועים שבו התבצרו אחרוני המגינים, אך עליזה לא עשתה זאת. "הוא לקח רימון, הוציא את הנצרה, ואמר: 'תזרקי את זה בפנים'. עמדתי עם הרימון, עם הנצרה בחוץ - ולא זזתי. וברגע האחרון הוא לקח ממני את הרימון וזרק אותו פנימה", שיחזרה עליזה בזמנו.
בהמשך פוצצו אנשי הלגיון את המנזר הגרמני על יושביו. בסך הכול נהרגו בקרבות בכפר עציון באותו היום 127 לוחמים ואנשי המקום. לאחר מכן הובלה בגינסקי לבדה לחברון, ולשוביה שבה ושיננה שוב ושוב: "I'm a prisoner of war" - אני שבויית מלחמה. עליזה אמרה כי העבירו אותה לחדר צדדי וכי היא הייתה הראשונה שנשבתה, ובערב הגיעו יתר השבויים, כשאחד מהם היה משה - שלימים הפך כאמור לבעלה ולאבי ילדיה.
בעדותה סיכמה בגינסקי את תחושותיה במשפט: "כשאתה מתפקד, אתה לא מרגיש. אתה רובוט. אתה פשוט עושה את העבודה שלך".
סיפור גבורתה נשמר בעדות מרתקת שהעניקה לארכיון כפר עציון ומועבר כיום לדור ההמשך בבית ספר שדה כפר עציון, כמורשת חיה של תעצומות נפש, אומץ, ואחריות. לאורך השנים היא חיה בירושלים, עד שלפני כ-11 שנים עברה להתגורר בתל אביב, שם חיה עד יומה האחרון.
