בימים האחרונים חזרה לככב אחת הטענות האהובות ביותר על הפוליטיקה הישראלית: הצביעות. אם תמכתם במחאות קפלן, אין לכם שום זכות להתלונן על חסימות הכבישים של החרדים – ולהפך. ואם אתם מתלוננים – אתם צבועים.
פינוי הפגנת החרדים וחסימת הכביש בצומת גנות
(צילום: שאול גולן)
טענה נהדרת. פשוטה, קליטה, עוברת נהדר בטלוויזיה וברשתות, ואפילו לא דורשת לחשוב יותר מדי. יש לה בעיה אחת קטנה: היא פשוט לא נכונה. והכישלון הזה מעיד על הדרך שבה הפסקנו לחשוב.
למעשה, מדובר בשני טיעונים שונים, שנשמעים נכון אינטואיטיבית, אבל שניהם מתפרקים די מהר במפגש עם המציאות.
הראשון: היועצת המשפטית "נרמלה" את החסימות. כדי שטענה כזו תחזיק, צריך להראות שני דברים. ראשית, שחסימות כבישים היו נדירות לפני היועמ"שית. שנית, שהיא פעלה באופן מעשי לעודד אותן.
אלא ששני הדברים האלה לא מתקיימים. חסימות כבישים היו חלק מרפרטואר המחאה בישראל הרבה לפני גלי בהרב-מיארה. ימין, שמאל, חרדים, מתיישבים, יוצאי אתיופיה, נכים, חקלאים – נדמה שאין כמעט מגזר שלא גילה בשלב כזה או אחר שהדרך המהירה ביותר לגרום למדינה להקשיב היא לגרום לה לסבול בפקקים. תשאלו את שר האוצר, שנעצר בתקופת ההתנתקות בחשד לארגון חסימות כבישים. כשהוא מדבר על התקופה הזאת בגאווה, הוא לא מזכיר השראה מאיזו יועמ"שית.
אפשר בהחלט לטעון שהיו תקופות של אכיפה מחמירה יותר או פחות, או זמנים בהם זה היה פחות נפוץ. אולי בגלל שהיו פחות בעיות? ואפשר גם לנהל דיון רציני על החוק. כי בניגוד לפייק שמוצג ברשתות, אין בישראל עבירה פשוטה ואוטומטית של חסימת כביש. אם זו עבירה, איזו, ומה חומרתה תלויים בנסיבות: משך החסימה, איזה ציר נחסם, מידת הסיכון, אלימות נלווית ותנאי הרישיון. והכתובת לתלונות בעניין החוק היא הממשלה, לא היועצת המשפטית שלה.
לא האקדח המעשן
גם הציטוט המפורסם של היועצת המשפטית, "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי" הוא לא בדיוק "אקדח מעשן". היא לא אמרה שחייבים לחסום כבישים. היא לא אמרה שחסימות הן האמצעי הכי יעיל. והיא בוודאי לא אמרה שהמשטרה צריכה לעמוד בצד ולהריע.
כדאי לזכור פרט קטן ומעצבן: מי שמחליטה אם לפנות כביש, לעצור מפגינים או להכיל אירוע היא המשטרה. לא היועצת המשפטית. כדי לטעון שהיא "נרמלה" חסימות, צריך להראות שהיא שינתה את מדיניות האכיפה או הורתה למשטרה לאפשר אותן. עד היום, חוץ מציטוט לא קשור, לא הוצגה שום ראיה כזו
זו הייתה אמירה נורמטיבית, כמעט טריוויאלית: מחאה שאיש אינו מרגיש, בדרך כלל גם אינה משנה דבר. גם מחקרי מחאה מראים שהפרעה ציבורית יכולה למשוך תשומת לב ולגייס תמיכה, אבל היא יכולה גם לעורר התנגדות ולפגוע במטרה. ולא היה באמירה הזו שמץ של רמיזה שחסימת כביש היא דרך מומלצת למחות.
ובעיקר, כדאי לזכור פרט קטן ומעצבן: מי שמחליטה אם לפנות כביש, לעצור מפגינים או להכיל אירוע היא המשטרה. לא היועצת המשפטית. כדי לטעון שהיא "נרמלה" חסימות, צריך להראות שהיא שינתה את מדיניות האכיפה או הורתה למשטרה לאפשר אותן. עד היום, חוץ מציטוט לא קשור, לא הוצגה שום ראיה כזו.
הופכים מציאות מורכבת לבעיה פשוטה
ועכשיו לטענה השנייה. אם תמכתם בחסימות של קפלן והתנגדתם לחסימות של החרדים – אתם צבועים. נשמע הגיוני. אבל רק אם מניחים שכל מחאה מצטמצמת לשאלה אחת בלבד: האם נחסם כביש.
קצת מוזר, לא? שיפוט מוסרי אמור להיות רב-ממדי. צריך לשקול את המטרה, את ההקשר, את ההשלכות, את המחירים. אלא שכל זה דורש עבודה קוגניטיבית. אז אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים הכי טוב: הופכים מציאות מורכבת לבעיה פשוטה. במקום לשאול האם שתי המחאות שקולות, או שניתן לתמוך באחת ולהתנגד לשנייה מבלי להיות צבוע, אנחנו שואלים האם בשתיהן נחסם כביש. שאלה שאפשר לענות עליה מהכותרות בלבד.
אבל זה כמו לטעון שכל מלחמה אינה מוצדקת רק משום שבכולן יורים, או שכל שביתה אינה מוצדקת רק משום שבכולן לא עובדים. ובכל זאת, משום מה, במחאות מספיק לראות כביש חסום כדי להכריז שכל שאר ההבדלים מתאדים.
אלא שהם לא. מחאות שונות זו מזו במטרה, בהקשר, בערכים שהן מבקשות לקדם, באינטרס שהן מייצגות, בהשלכות של הצלחתן או כישלונן, ובשאלה האם הן מבקשות לשנות כלל ציבורי או להגן על הסדר הקיים. אפשר לחלוק על כל אחת מהנקודות הללו. אבל אי אפשר להעמיד פנים שאין הבדלים תהומיים בין מחאות. ולצמצם את כל הדיון לשאלה אם היה פקק באיילון זה טיעון ברמה של "כל הספרים אותו דבר, כי בכולם יש מילים".
בניגוד לדעה הרווחת, אפשר בהחלט להחזיק בעמדה עקבית שלפיה שתי המחאות אינן שקולות, ולכן גם היחס אליהן אינו חייב להיות זהה. אפשר גם לחשוב בדיוק ההפך. אבל זה ויכוח פוליטי, לא הוכחה לצביעות.
למעשה, הטענה לצביעות "צבועה" בעצמה. כדי להוכיח שמישהו צבוע לא מספיק להראות ששני המקרים דומים בנקודה אחת. צריך להראות שאין ביניהם שום הבדל רלוונטי שמצדיק יחס שונה. זה נטל הוכחה הרבה יותר כבד. והוא כמעט אף פעם לא מתקיים במחלוקות פוליטיות אמיתיות.
כולם משתמשים באותו אלגוריתם
כי אותו טיעון משמש את שני הצדדים, רק להפך. כל מחנה משוכנע שהחסימות שלו עקרוניות ושל הצד השני פליליות. וכשכולם משתמשים באותו אלגוריתם להגיע למסקנות הפוכות, זו סימן שאנחנו עסוקים בהגנה על זהות, לא בחשיבה.
והקלות הזאת בשליפת קלף הצביעות פוטרת כל צד מהעבודה הקשה של ההבחנה, מעבירה את נטל ההוכחה לצד השני, ועל הדרך הופכת אי הסכמה לפסק דין מוסרי. בדיוק כמו שתומכי קפלן, שמצדיקים את חסימות המחאה נגד הממשלה, ומכנים את חוסמי הכביש החרדים עבריינים או יוצאים לחסום אותם בבני ברק. אם הם לא מסוגלים להראות את ההבדלים המהותיים במחאות, גם הם צבועים.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולאולי זו בעצם הבעיה האמיתית. במקום להתמודד עם הטיעונים, אנחנו מעדיפים להאשים אנשים בצביעות. קל להכריז שהיועצת המשפטית "הכשירה" חסימות ושאנשים "צבועים". קשה יותר להראות כיצד. והכי קל להפוך ויכוח מורכב לסיסמה קליטה או לסרטון טיקטוק מלא אתוס מאשר להסביר למה שני מקרים באמת שקולים.
ואם נוותר על ההבחנות האלה, נישאר עם חברה שבה כולם צבועים, כולם רבים, וכולם תקועים בפקקים. זה אולי חומר מצוין לרשתות, לפרשנים, לפאנלים ולסרטונים דרמטיים. אבל זו דרך מאוד גרועה לחשוב כאזרחים.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
