העולם כולו לחץ על ישראל להגיע לרגע הזה, אבל מאחורי הקלעים הופעל גם לחץ אחר – שקט, פנימי, ויעיל לא פחות: הלחץ של המפלגות החרדיות.
בהתחלה החרדים זרמו עם הממשלה. תמכו בהמשך הלחימה, לא הפריעו לצווי 8, ולא יצרו רעש. אבל בשלב מסוים משהו השתנה. פתאום הם התחילו לדבר על עסקה, על שחרור חטופים, על סיום הלחימה. לא מתוך שינוי מוסרי או אידיאולוגי, אלא מתוך אינטרס פשוט: כל עוד יש מלחמה – יש גם לחץ לגיוס חרדים.
כשהציבור רואה שחיילים מהציונות הדתית ומהחברה הכללית ממשיכים להילחם ולהיפצע, בעוד צעירים חרדים בני גילם נשארים בישיבות, קשה מאוד להסביר איך ממשיכים להגן על ההשתמטות. ובמפלגות החרדיות הבינו שזה רק עניין של זמן עד שהלחץ הזה יופנה אליהן. הפתרון היה ברור: לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר.
כי כשהיא תיגמר, החיילים יחזרו לשגרה, לעבודה, ללימודים, למשפחה. ואז, בשקט, אפשר יהיה לקדם את החוק שימשיך את ההסדר הישן. כך קרה שבחודשים האחרונים דווקא מהמפלגות החרדיות הגיע אחד ממוקדי הלחץ המרכזיים על נתניהו לסגור עסקה. על פניו הן דיברו על הצלת חיי אדם ועל פדיון שבויים, אבל מאחורי הקלעים הן ביקשו לשחרר את עצמן מהמצור הציבורי שהמלחמה יצרה.
כשמבינים את זה, רואים איך הפוליטיקה החרדית השתלבה בדיוק ברגע שבו נתניהו נזקק לגיבוי פנימי כדי להוביל את סיום הלחימה. הלחץ החרדי היה מהגורמים שאפשרו לו לעשות את הצעד הזה
כשמבינים את זה, רואים איך הפוליטיקה החרדית השתלבה בדיוק ברגע שבו נתניהו נזקק לגיבוי פנימי כדי להוביל את סיום הלחימה. הלחץ החרדי היה מהגורמים שאפשרו לו לעשות את הצעד הזה. בסוף, זה כמעט אירוני: המחנה שפעל במשך שנים לשמר את ההשתמטות, היה בין מי שסייעו לסיים את המלחמה. לא מתוך שינוי תפיסתי – אלא כי כל עוד יש מלחמה, צריכים אותם יותר מדי. והם העדיפו שזה ייגמר, ומהר.
