הילדים מז'יטומיר מתמקמים בבית החדש
(צילום: חגי דקל)
אחרי ימים של הימלטות מהעיר ז'יטומיר שהופגזה קשות בידי הרוסים, ביום ראשון בערב הגיעו הילדים וצוות בית הילדים "עלומים" לחוף מבטחים. הפנים המודאגות והעיניים הדומעות התחלפו בחיוך, גדול וסוף סוף הילדים האלה יכולים להתנהג כמו ילדים, לשחק ולצחוק ולא לברוח מאזעקות, פיצוצים והרס.
שלושה ימים קודם לכן הם ארזו בחופזה אחרי הפיצוץ הראשון שהכה בעיר, ועשו את דרכם בשני אוטובוסים להרי הקרפטים במערב אוקראינה. כשהכוחות הרוסיים הגיעו גם לשם, צוות בית הילדים הבין שלמרות הקושי לצאת מהמדינה כשלילדים רבים אין את המסמכים המתאימים, עליהם לחצות את הגבול לכיוון רומניה. בסיוע של בית חב"ד, משרד החוץ, הקרן לידידות והסוכנות היהודית המבצע צלח. הם יצאו מסכנה כשהגיעו לרומניה, העבירו שם את השבת ובראשון בבוקר עלו על מטוס לישראל. מאז הם שוהים במרכז שדה נס הרים ויישארו שם בחודש הקרוב.
לגילי מימון, מנהלת המרכז של קק"ל, היו 48 שעות להכין יחד עם הצוות שלה את המקום לקבלת כ-150 בני קהילת ז'יטומיר באוקראינה, בהם ילדים, הורים וצוות בית הילדים. המרכז החינוכי שבדרך כלל מקבל בתי ספר, מכינות וקבוצות שונות, עמד בפני אתגר חדש - לענות על כל הצרכים של ילדים שברחו מאש המלחמה, חלקם ללא הורים וחלקם בעלי מוגבלויות, הרחק מהבית ועם סימן שאלה גדול לגבי עתידם. צוות המקום קישט את השער בשלט "ברוכים הבאים" בעברית ואוקראינית, תלה דגלים בצבעי כחול וצהוב והחל לאסוף עבור הילדים כלי רחצה, טיטולים, צעצועים, כלי יצירה, אופניים, בגדים, אוכל ופינוקים. אחרי הפרסום ב-ynet וב"ידיעות אחרונות", ישראלים רבים התגייסולמען הילדים.
"קיבלתי את הטלפון מקק"ל ומאותו רגע לקחנו על עצמנו את המשימה הזו. היינו צריכים לבטל קבוצות ובתי ספר שנקבעו להגיע לכאן בחודש הקרוב, ואנשים כעסו אבל כששמעו שזה עבור הקבוצה מאוקראינה, כולם קיבלו את זה בהבנה ואהבה", סיפרה מימון. מהרגע שקיבלה אותנו במרכז השדה ועד שעזבנו, הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל. "אנחנו מקבלים כל הזמן עוד ועוד תרומות, אנשים באים לפה עם שקים של בגדים, עם ארגזים ענקיים עם צעצועים, שולחן פינג פונג, שולחן סנוקר, כל פעם אנחנו מופתעים עוד מכמה רחוק אנשים הלכו. זה מחמם את הלב", סיפרה בהתרגשות. שער הכניסה למרכז השדה מתמלא אחת לשעה בתרומות, אנשים מגיעים מערים רחוקות ולמרות שבכניסה נתלה שלט שאין צורך בתרומות נוספות, אנשים ממשיכים להניח עוד ועוד חבילות. בנוסף, הגיעו מתנדבים ללוות את הילדים שנמצאים במרכז ללא הוריהם ואנשים רבים הציעו את שירותם בהתנדבות - טיפולים, הפעלות וכל מה שישמח את הילדים.
בזמן שצוות חב"ד מנסה לשמור על שגרת הילדים עם לוח זמנים של שיעורי עברית, תורה, חשבון ומקצועות נוספים, פונים אליהם גם ישראלים רבים ששואלים האם ניתן לאמץ את הילדים. במקום היו אנשי מקצוע ממשרד הרווחה שדנו עם הנהלת בית הילדים על עתיד הילדים ולאן ילכו בתום החודש שבו הם נמצאים יחד במרכז השדה. "עדיין קיימת אי ודאות גדולה סביב ההמשך, אנחנו לא יכולים לדעת מה קורה אחרי החודש הזה", אומרת חני רובין מצוות בית הילדים ומסבירה שמדובר במצב מורכב. "הילדים האלה הם לא ילדי בית יתומים שמחפשים אימוץ. לרוב הילדים יש אמא או אבא באוקראינה שפשוט לא יכולים לגדל אותם. אם יהיו כאלה שירצו לעשות עלייה וזה יהיה מקובל על ההורים שלהם, אז הרווחה תצטרך להיות מעורבת ואולי למצוא להם משפחת אומנה, אבל זה הכל חייב להיות באישור ההורים. אנחנו לא רוצים להרחיק את הילדים מההורים, גם אם הם לא יכולים לגור איתם. יש גם כאלה שרוצים לחזור לאוקראינה להיות קרובים לאמא", אמרה.
מרכז השדה בנס הרים, מזכיר לה את מקום הקהילה שלהם באוקראינה. "בינתיים אנחנו קהילת ז'יטומיר בנס הרים ואני מקווה שיהיה לנו כמה שיותר טוב. קשה לנו להיות רחוקים מהבית אבל באנו למקום שהוא שלנו, ישראל זה הבית שלנו", אומרת חני. "הילדים נהנים ושמחים כאן, עבור רובם זו פעם ראשונה בישראל. מבחינתם להגיע לארץ זה היה וואו גדול, זו הייתה הפתעה, הם הגשימו את המשאלה שלהם". וכשהיא לא מצליחה לעצור את הדמעות היא מוסיפה "אנחנו לא מעכלים את המסע שעברנו ועכשיו כשאנחנו מקבלים את כל האהבה הזו ורואים את ההתגייסות פה של כל כך הרבה אנשים, זה פשוט עושה לי לבכות - זה עם ישראל, זה לא מפתיע אותי".
בעוד חודש מהיום, הם מקווים שיהיו להם יותר תשובות עבור הילדים וגם עבור עצמם: האם יוכלו לשוב לז'יטומיר? איך יראו הבתים שלהם, כמה מהילדים יחליטו שהם רוצים להישאר בישראל, ואיך יראה בית הילדים ביום שאחרי המלחמה.
