אחרי שנתיים בשבי חמאס, האחים דוד קוניו ואריאל קוניו, אזרחי ארגנטינה שנחטפו ב-7 באוקטובר, מספרים יחד על התקופה שבה הוחזקו בנפרד, על הרעב, הפחד וההתעללות, ועל הרגע שבו הבינו שמשפחתם שרדה. בריאיון לרשת TN הארגנטינאית, שהופק יחד עם Fuente Latina, הם מתארים מציאות של סיוט מתמשך - וכזה שלדבריהם עדיין לא הסתיים.
״זו היה פשוט סיוט״, אמר דוד קוניו על 738 הימים שבהם הוחזק בעזה. ״כשאתה שם, אתה לא יודע מה קורה בחוץ. רק אחרי השחרור אתה מתחיל להבין את גודל האסון״. במהלך השבי לא הייתה בין האחים כל תקשורת. ״חשבנו שהשני מת״, הם אומרים. אריאל הוחזק במבנים מעל הקרקע - בתים ועסקים - והועבר ממקום למקום בעיקר בלילות, מוסתר מתחת לשמיכות בתוך כלי רכב. דוד הוחזק רוב התקופה במנהרות חמאס.
״לא ראיתי את השמש 689 ימים״, הוא מספר. ״זו עיר תת-קרקעית. יש שם הכול - חדרים, אוכל, נשק״. לדבריו, הם נאלצו ללכת שעות ארוכות במנהרות צרות, לעיתים 13 שעות ברציפות, בלי אוכל ובלי מים.
הפרידה מהמשפחה: ״היום הכי גרוע בחיים שלי״
דוד נחטף יחד עם אשתו שרון ובנותיו התאומות, אמה ויולי. ביום ה-49 לשבי, הוא הופרד מהן – מבלי לקבל כל מידע על מצבן. ״זה היה היום הכי גרוע בחיים שלי״, הוא אומר. ״חשבתי שאני הולך למות״.
במשך שנתיים הוא לא ידע דבר על גורל משפחתו. ההודעה האחרונה שקיבל הייתה מאחיו התאום בבוקר המתקפה הרצחנית, שתיארה את הבית שנשרף ואת בני המשפחה שנחנקים בממ"ד. ״אחרי זה -כלום״, הוא מספר. ״לא ידעתי מי חי ומי לא״.
גם אריאל, שנחטף מהקיבוץ עם בת זוגתו ארבל יהוד, מתאר חרדה מתמשכת לגורל המשפחה, שחלק גדול ממנה התגורר בקיבוץ. ״המחבלים היו בכל הבתים, אצל האחים שלי, אצל סבתא שלי״.
השניים מתארים תנאי שבי קשים במיוחד. ״היו תקופות של צלחת אורז אחת לחמישה אנשים, פעם ביום״, מספר דוד. ״שינה היא לא באמת שינה. אתה חי במתח תמידי״. לצד הרעב, הם סיפרו גם על אלימות פיזית ונפשית. ״היו מכות, איומים עם סכינים ונשק״, אומר אריאל. דוד מתאר טרור פסיכולוגי ממושך: ״אמרו לי שאשתי עזבה אותי, שהמשפחה שלי מתה. לכל החטופים אמרו משהו על המשפחות שלהם – רק לי לא. זה שובר אותך״.
״כשעובר הזמן, אתה מפסיק להאמין שתצא״
לשאלה אם חשבו שיאבדו את חייהם בשבי, שניהם משיבים בלי היסוס. ״כל הזמן״, אומר דוד. ״כשעובר הזמן, אתה כבר לא מאמין שתשתחרר. אתה מאבד אמונה״. אריאל מוסיף: ״לא שמעתי עברית שנתיים. רק ערבית. אפילו המחשבות מתחילות להיות בערבית. וחשבתי שדוד מת״.
מאז השחרור, השניים מתמודדים עם המידע שנחשף בפניהם בדיעבד, ועם תהליך שיקום נפשי. ״אנחנו עוברים טיפולים, מנסים להבין איך לחיות עם זה״. אומר דוד. אריאל מוסיף: ״אני מנסה לא לחיות בעבר, אלא לחשוב על העתיד. להתחתן, להקים משפחה, לחיות״.
בסיום הריאיון הם התייחסו גם לשאלה המדינית. ״עם חמאס לא יכול להיות שלום״, אומר דוד. ״הם אמרו לנו שהם יעשו את זה שוב, שהם יהרגו את כולם״. לצד הדברים, הם העבירו מסר ברור: ״עדיין יש חטופים בעזה. רן גואילי צריך לחזור הביתה, זה לא יכול להיגמר ככה״.
