ב-13 בנובמבר 2023 אמא שלי, יפה פאר-טדליס, הלכה לעולמה, בהיותה בת 97. זה קרה כחודש לאחר טבח 7 באוקטובר. חרף היותה שורדת שואה שחוותה את התופת על בשרה, אמא התקשתה לעמוד במראות הזוועה שהתרחשו בארצה. 7 באוקטובר החזיר אותה 80 שנה לאחור.
תמיד חשתי את זכר השואה שטלטל את חייה, ללא מילים. עשרות שנים לא דיברה, לא סיפרה. הכל היה נעול בכספת אך ניכר בדרך התנהלותה. כך למשל, ביקשה שנשתדל לא להיכנס לבריכה כי... המים רטובים ונתקרר, מעולם לא זרקה זנב לחם יבש. כשאתה גדל במשפחה כזו, אתה לא מודע לכך. אתה חי כך. אבא, יעקב ז"ל, שהיה נגר, הגיע מריגה, לטביה, עלה ארצה ב-1935, בגיל 14. את משמעות השריטות של משפחת ניצולי שואה, חווה יחד איתנו.
מעט פרטים כן ידענו: שאיבדה את הוריה שצ'רנה וצבי שטאובר, ואת שני אחיה הבכורים מנחם-מנדל ואברהם-יעקב, את גיסתה ציפורה ושני אחייניה. ידענו שנשארה נערה יתומה, עם שני אחים שהכרנו - ישראל (שרול), שהלך לעולמו ואסתר (99), שתיבדל לחיים ארוכים. ישראל גויס לצבא הרוסי ולמזלו לא היה בבירקנאו. אסתר היתה שם, עם אמא, ולשתיהן טבוע מספר על היד, המספר שתמיד היה חשש לשאול את סיפורו.
השינוי החל להפציע ב-1999 כאשר סטיבן שפילברג החל בפרוייקט התיעוד שלו בקרב ניצולי השואה, והגיע גם לאמא. מול המצלמות של צוות שפילברג שמענו לראשונה את הסיפור שלה.
שמענו איך מול עיניה לקחו ממנה את אבא שלה בסלקציה, שמענו איך ישנה עם חמש בנות נוספות על אותה מיטת עץ צרה בצריף המגורים במחנה ההשמדה, איך התחלקו בפת לחם דלוח, איך צעדו קילומטרים בכל יום כשרק שק מטונף על גופן, ברגליים יחפות על השלג המקפיא וכל מי שזזה מהשורה או נשברה בדרך, "זכתה" מייד לטיפול מצד כלביהם המורעבים של האס-אס מאז ולכל מהלך חייה היו כפות רגליה קפואות וקשות כאבן. מאז - מאוד פחדה מכלבים.
התקשנו לעקל גם את האופן בו נטלו הנאצים אותה ואת משפחתה מביתם שבכפר הקטן, סטרמטורה, הצמוד לעיר סיגט - אז הונגריה, היום רומניה. ריכזו את כל היהודים בבית-הכנסת, ואחרי מספר ימים העלו אותם על רכבות שהיו מיועדות לבהמות. דחסו מאות בקרון - דבוקים זה לזה, ללא יכולת לזוז או לקפל רגל שעייפה.
לאייכמן ולד"ר מנגלה ראתה את הלובן בעיניים המרושעות. את פרצופיהם לא שכחה עד יומה האחרון
לקראת סוף הדרך הארוכה פשטה השמועה כי כבר מגיעים ומשתחררים לחופשי, השמחה החלה לפרוץ, אלא שאז נתגלתה מציאות אחרת. בירקנאו, אס-אס, הוצאות להורג, צפיפות, סירחון, קור מקפיא, משרפות, פחד, ניתוק של נערות צעירות מהוריהן, מאבק הישרדות אכזרי. לאייכמן ולד"ר מנגלה ראתה את הלובן בעיניים המרושעות. את פרצופיהם לא שכחה עד יומה האחרון.
בראשית 2006 היא החליטה שהגיעה העת לעשות צעד נוסף. "אני רוצה לנסוע לשם, לסגור מעגל", אמרה, ועשתה. 24 במאי 2006. בוקר אביבי גשום בפולין, אושוויץ-בירקנאו. 63 שנים חלפו מאז שלח קצין נאצי ארור מקל הליכה מעוקל לעבר צווארו של המורה היהודי צבי שטאובר, ומשך אותו בפרעות, מול עיניה המבועתות של בתו, יפה-שיינדל, בת ה-17. בכך קבע את גורלו - למוות.
באותו מקום בדיוק צעדה יפה-שיינדל, הפעם בתור יפה פאר-טדליס, לתוך מחנה בירקנאו. חשבנו שאמא תהסס, תבכה, תתלבט. איפה? בצעדים נחושים ובמבט שמשלב סלידה לצד גאווה, פסעה אל תוככי שדה הקטל בפולין, למחנה ההשמדה בירקנאו, נעמדה בדיוק באותו מקום על המסילה בה הופרדה מהוריה ומשני אחיה הבכורים, כדי לומר בקול רם, ושכל העולם ישמע: " אני כאן, ניצחתי". ג'דעית אמיתית.
כאן הבנו איך פעלה מכונת המוות הנאצית. איזה תכנון, איזה גודל, אילו קווים ישרים, איזה סדר, איזה קור אכזרי. בצד ימין-צריפי הנשים. "כאן הייתי", אמרה, וצעדה פנימה ללא היסוס. קשה להאמין כיצד הם חיו שם, כמו חיות הדחוסות בכלובים מעופשים.
מהצריפים צעדנו לאורך מסילת הברזל הארוכה והרמפות, אלה שעליהן בוצעה הסלקציה. פתאום היא נעצרה, ובלי משים החלה להסביר לנו ב... יידיש, למרות שהשפה הזו לא שגורה בפינו.
"כאן, בנקודה הזו, הם לקחו ממני את אבא. ממש כאן על המסילה", אמרה. מטלטל. המשכנו ללכת עד קצה המסילה. בקצה, מימין ומשמאל, מצויים תאי הגזים והמשרפות. "את ריח הבשר השרוף הרחנו בכל שטח המחנה, והבנו", אמרה. "את העשן ראינו מרחוק".
מבני המשרפות נותרו אך הם הרוסים לחלוטין. בתווך מצוי גל-עד לזיכרון ומצבות בשלל שפותיהם של הנספים. ליד זו הכתובה בעברית, עשינו לעצמנו טקס שקט משלנו.
לאחר יומיים, נסענו מבירקנאו שבפולין לכפר נעוריה סטרמטורה שברומניה, בו חיה עם משפחתה חיים שלווים ומאושרים, עד שב-1943 הועלו על-ידי הנאצים על רכבת בדרכם לאושוויץ-בירקנאו. בתום נסיעה בת שעתיים (כ-100 ק"מ) במונית רומנית נטולת קפיצים שמעולם לא ראתה מוסך מבפנים, הגענו לעיר סיגט וממנה לסטרמטורה, מלווים בבחורה לבבית ומקסימה - אילדי שמה. ילידת סיגט כבת 34 אז, שהייתה נשואה לישראלי ודיברה עברית.
התחלנו מייד עם הגעתנו לכפר במלאכת החיפוש. חיפוש אחר בית ילדותה של אמא, ממנו סולקה לאושוויץ 63 שנים לפני כן. בגשם שוטף שכלל לא שמנו לב לקיומו מרוב התרגשות, מצאנו עצמנו צועדים בכפר רומני קטן, אשר נראה שהזמן בו עמד מלכת
בעזרת אילדי התחלנו מייד עם הגעתנו לכפר במלאכת החיפוש. חיפוש אחר בית ילדותה של אמא, ממנו סולקה לאושוויץ 63 שנים לפני כן. בגשם שוטף שכלל לא שמנו לב לקיומו מרוב התרגשות, מצאנו עצמנו צועדים בכפר רומני קטן, אשר נראה שהזמן בו עמד מלכת. ביוב זורם ברחובות, צריפי עץ עלובים. עגלות רתומות לחמורים ולסוסים הם כלי התחבורה, ברחובות הטובלים בשבילי בוץ צרים ועלובים.
עד מהרה - כמעט חצי כפר צעד לצידנו, מנסה לסייע לאמא למצוא את ביתה. ראשית – הובילו אותנו לבית הדוד של אמא, שם בילתה בילדותה ונערותה את מרבית זמנה. הבית הזה היה אז בית האבן היחיד בכפר. "כיום", סיפר בחשש אחד המקומיים שליוו אותנו, "בתי גרה בבית הזה. היא קנתה אותו לפני מספר שנים". "אל תדאג", אמרה לו אמא מייד ברומנית שוטפת, "לא באתי לקחת דבר, רק לראות ולהיזכר". הוא נרגע, ומכאן - הכל זרם.
נכנסנו לבית. כשאמא ראתה את המרפסת, ה"טרסה", היא נתקפה בהיסטריה של התרגשות ופרצה בבכי מר. לפתע הבינה שהיא מכירה כאן כל פינה. כל הזיכרונות שטפו אותה באחת. עד כדי כך התרגשה - שהחלה לדבר איתנו ב... רומנית (מי מבין?). היא סיפרה למשפחה החביבה שגרה במקום מה היה בכל חדר כאשר הדוד שלה היה בעל הבית. לפני שעזבנו, הם התעקשו לתת לאמא את המזכרת היחידה שנותרה מאז, ונשמרה, מכתש ועלי מבית הדוד.
משם הם ליוו אותנו לחפש את הבית של אמא, לצריף ילדותה. היא זיהתה אותו בוודאות, למרות שאת החלונות והדלתות שבחזיתו, ציפו בקרשים. היא זכרה בית מוגבה מעל שפת הרחוב, ואכן הוא כך. דלת העץ היתה סגורה, וכשפתחנו - הערנו משנתן... שתי פרות תמימות אשר ישנו שנת ישרים בתוך הבית.
יצאנו מהבית, וממול - במרחק שישה מטרים, נפתח שער עץ, וממנו הציצה קשישה וסימנה לנו בידיה. ניגשנו אליה. אמא והאישה הביטו ארוכות זו על זו - ולפתע, בלא אזהרה מוקדמת, נפלו זו בזרועות זו
יצאנו מהבית, וממול - במרחק שישה מטרים, נפתח שער עץ, וממנו הציצה קשישה וסימנה לנו בידיה. ניגשנו אליה. אמא והאישה הביטו ארוכות זו על זו - ולפתע, בלא אזהרה מוקדמת, נפלו זו בזרועות זו. "פלגה", צעקה אמא. "שיינדלה", צעקה פלגה, והדמעות חנקו את גרוננו.
פתאום ראיתי בעיני רוחי שתי נערות צעירות, אחת בת 17 ושכנתה בת 19, מנהלות שיחת בנות עירנית על הדברים שמעניינים את בנות גילן, ונזקקתי למספר מצמוצי עיניים ו"אנטרים" למוח כדי לחזור למציאות.
ממי פארצילום: אילן ספירא אני לא יודע להסביר למה - אך דווקא הרגע הזה של מסע השורשים, היה המרגש מכולם. אולי כי סימן את כוח החיים, את הניצחון של אמא על הנאצים.
