אין שום חשש לדמוקרטיה הישראלית. היא חיה ובועטת. למעשה, מעטות המדינות בעולם שמקיימות חיים פוליטיים כה דמוקרטיים כמו ישראל. אבל זו בדיוק הבעיה, שכן דמוקרטיה אינה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי שנועד לשפר את חיי התושבים החיים בה. כל התושבים, ללא הבדל דת, גזע או מין. הכוונה היא לא רק להעניק להם זכות בחירה בקלפי, אלא לספק להם זכויות אנוש שוות בכל תחומי החיים. זו מטרתו של הליברליזם, לא מטרתה של הדמוקרטיה. דמוקרטיה וליברליזם הם שני דברים שונים שלא בהכרח שלובים זה בזה.
זו הסיבה שחשוב תמיד לשאוף לדמוקרטיה ליברלית ולא לדמוקרטיה בלבד. דמוקרטיה כשלעצמה אינה עוסקת כלל בעקרונות ליברליים. למעשה, דמוקרטיה יכולה אף להיות מנוגדת לעקרון הליברלי של זכויות שוות. כל שצריך הוא שהרוב יחליט שהוא מתנגד לזכויות מסוימות של מיעוט מסוים. לא מדובר בתסריט תיאורטי, זה הרי בדיוק מה שמתרחש לנגד עינינו בימים אלה בישראל, בדיוק משום שהפוליטיקה שלנו כה דמוקרטית, אבל התרבות שלנו כה אנטי-ליברלית. ישראל של היום היא דוגמה מובהקת לכך שדמוקרטיה יכולה להחליט באופן דמוקרטי לחדול מלהיות דמוקרטיה. אין בכך שום פרדוקס.
מדוע כך פני הדברים? ומה ניתן לעשות בנדון? אין ספק שחינוך ליברלי חשוב מאין כמותו בהקשר זה. אבל חינוך לוקח זמן, עשורים רבים, דורות. יתרה מזו, חינוך לבדו לא יספיק גם אם נתחיל היום לחולל את השינויים הדרושים במערכת החינוך הישראלית, שינויים כה רבים שקצרה כאן היריעה מלפרטם.
הבעיה העמוקה יותר היא שמדינת ישראל חסרה מסורת פוליטית. דת אינה מצע או מסורת פוליטית. ודאי לא מסורת פוליטית ליברלית, אף לא דמוקרטית. למעשה, דת - ודאי דת מונותאיסטית כמו היהדות - מנוגדת מעצם הגדרתה הן לדמוקרטיה והן לליברליזם. האמונה באל כסמכות המוסרית העליונה פירושה ששום ממסד אנושי אינו יכול לבוא במקומה, ודאי לא להיות עליון לה. עם אלוהים אין פשרות או חלוקת סמכויות.
הדמוקרטיות המערביות הגדולות למדו זאת על בשרן ונאבקו מאות שנים לפני שהפכו לדמוקרטיות אמיתיות. במשך מאות שנים לפני שמישהו באירופה שקל ברצינות את רעיון הדמוקרטיה כבר נאבקו המלכים בכנסייה הקתולית בשאלה מי ישלוט במי - הסמכות האזרחית בכנסייה, או היא בסמכות האזרחית. מאבק האינווסטיטורה, שהחל לפני קרוב לאלף שנים, היה רק פרק אחד מפורסם בהיסטוריה ארוכה זו. אבל המאבק הפוליטי שהוביל לגיבוש הדמוקרטיה המודרנית היה ארוך, מסובך וקשה יותר.
אזכיר בחטף שלוש דוגמאות. ההיסטוריה של אנגליה היא סיפור ארוך של כרסום במעמדם של המלכים לטובת הפרלמנט. פרקים חשובים במיוחד בהיסטוריה זו היו המגנה כרטה לפני יותר מ-800 שנים, מלחמות האזרחים והמהפכה המהוללת של המאה ה-17, וחוק הרפורמה של 1832.
גם דרכה של צרפת להיות דמוקרטיה מודרנית הייתה ארוכה וכואבת. לאחר המהפכה המפורסמת של 1789 היו עוד מהפכות ב-1830, ב-1848 (פעמיים), הפיכה שלטונית ב-1851, הקומונה הפריזאית ב-1871, ורק לאחר מכן, עם כינונה של הרפובליקה השלישית, חוותה צרפת בפעם הראשונה שלטון דמוקרטי יציב.
ארה"ב, אולי המדינה בעלת התרבות הדמוקרטית היסודית ביותר בעולם, חוותה מלחמת עצמאות, ולאחר כמעט מאה שנים גם מלחמת אזרחים עקובה מדם, וכעבור עוד מאה שנים קיבלה חקיקה חשובה של זכויות אזרח שהגיעה רק לאחר מאבקים קשים. כיום, יותר ממחצית המאה לאחר כל זאת, היא עדיין נאבקת בשדים הגזעיים והחברתיים-כלכליים שלה.
ד"ר נתנאל וולוךמדינות אלה ואחרות נאבקו מאות שנים לפני שהפכו לדמוקרטיות. בהיסטוריה של הקידמה אין קיצורי דרך וגם תקשורת האינטרנט לא יכולה לקצר בהרבה את היווצרותה של מסורת פוליטית אמיתית מהסוג שכל אדם הגדל בחברה מסוימת רוכש מהתרבות שסביבו מיום היוולדו. גם כינון של חוק יסוד כזה או אחר, אפילו של חוקה, לא יספיק כדי לחולל שינוי כזה.
המסקנה מכל זה היא קשה ופסימית. האם כמו מדינות אלה תיאלץ ישראל לחוות מאבקים פוליטיים לאורך מאות שנים, אולי אף מלחמת אזרחים, בטרם תהפוך לדמוקרטית וליברלית במובן היסודי של המילה? לא ניתן לנבא זאת. אבל הסתכלות נכוחה במתרחש לא יכולה לשלול מסקנה קשה זו על הסף. אולי, רק אולי, אם נסכין להבין סכנה גדולה זו, נוכל להימנע ממנה וליצור כאן חברה דמוקרטית וליברלית אמיתית בטרם יהיה מאוחר מדי.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
