היו גם בחילות. צפו: כך חוזרים לישראל, דרך מרינה הרצליה
(צילום: עידו ארז)
שעה קלה אחרי שטיסת החילוץ הראשונה נחתה בנמל התעופה בן-גוריון, בסביבות שמונה בבוקר, המרינה בהרצליה היא עדיין שער הכניסה והיציאה הרחב ביותר אל מדינת ישראל. מי שרוצה לצאת מכאן יכול לעשות זאת רק דרך המים, ומי שרוצה להיכנס – מומלץ שיעשה זאת גם כן בדרך הזאת.
מעבר או חלון-OUT, ירכתיים או סיפון – IN. המסע עלול להימשך 30 שעות – תלוי אם מדובר ביאכטה ממונעת או במפרשית – אבל זה כלום לעומת השבועות שייתכן וידרשו כדי להשיב את הישראלי האחרון דרך השמיים. המחירים בהתאם. יאכטות תמיד קושרו לאלפיון העליון, והן נותרו אקסקלוסיביות, בלתי-מושגות עבור רבים, גם כאשר הן לא משמשות לפעילויות קיט אלא לאיחוד משפחות.
שחזור לספינות מעפילים
במים השלווים עוגנות עשרות רבות של יאכטות. לקטנות שבהן ניתן לדחוס כעשרה אנשים. זו כמות מזערית ביחס ל-150 אלף ישראלים שמבקשים לחזור לארץ - כמעט כמו ניסיון לייבש את הים עם כפית. אבל בזכות אנשים כמו איתי כצמן יהיו בימים הקרובים 30 ישראלים פחות בקפריסין.
כצמן הוא חבר עמותת "אקו-אושן" שפועלת לשמור על סביבת רצועות החוף והים בישראל, ובימים כתיקונם הוא משתמש בספינה לצרכים מדעיים. הפעם הקברניט שלו נושא דברים בפני שלושה אנשים שבינם לבין מדע, ובטח מדע ימי, אין כל קשר. הוא מסביר להם מה לעשות אם ייתקפו בחילה, היכן נמצא האוכל ועוד מיני אלה.
בעיתות שלום, משמשת הספינה את כצמן כדי להוריד ציוד ורכבים תת-ימיים לעומקים רציניים. דברים מעניינים, בקיצור. הפעם הוא משתמש בה כדי להעמיד שחזור לספינות מעפילים. אישור בזק ממשרד התחבורה בסופה של פרוצדורה מסודרת, והרימו עוגן. אין פה משהו פיראטי, תרתי-משמע. על הסיפון מודבקת מדבקת "Bring them home now" שמקבלת לפתע כפל משמעות, עם כל ההבדלים המתבקשים בין מי שחטופים בעזה לאלו שהמלחמה תפסה בצד אחר של החופש.
"זו שעתם הגדולה של המאכערים. ביקשו ממני מקדמה, שילמתי 5,500 שקלים כדי לסיים את האירוע כולו"
בתוך שעה מהרגע שכצמן פתח את ההרשמה "להעפיל לספינה", היא כבר נסגרה. הוא שמח על כך, ומבקש שלא יפנו אליו עוד. הוא לא מעוניין לשחק אותה אלוהים, להתחיל לברור למי יש סיבות מוצדקות יותר או פחות לעלות על הסירה שלו. אחד מכל שני נוסעים יקיא במהלך הנסיעה, שבסופה כצמן ישוב על עקבותיו ויביא עימו ישראלים בחזרה הביתה. כך עוד פעמיים, הלוך ושוב, לפחות בינתיים.
בשוק פתוח, אולי פתוח מידי, שהמחירים בו מאמירים לעיתים גם ל-6,000 שקלים לכיוון, כצמן הוא מהמעטים שיכולים לעטוף את מעשיהם בציונות. מכל אחד מ-11 הנוסעים הוא גובה 3,300 שקלים, סכום המשמש לכיסוי הוצאות לדבריו, התנהלות שקל יותר לעשות כמלכ"ר (מוסד ללא כוונות רווח)."גם כשאני לוקח את המחיר הזה מבן אדם אני מרגיש לא בנוח", הוא אומר, "אבל אנחנו חייבים להחזיק את העלויות של הספינה. זו לא איזו בוננזה כספית שאני עושה – זה פשוט מחזיר הוצאות".
בזמן שכצמן משלים את ההכנות ליציאה מהמים הטריטוריאליים של ישראל, ספינה אחרת מגיעה אל החוף. במקום ישנם נציגי מכס, אך אין דיוטי פרי. את המוצרים שהזמינו בגלגול אחר, לפני צאתם מהארץ, יאספו בהזדמנות אחרת. שאלו יהיו הצרות.
12 שעות בדרך הביתה
ליסמין, אחת השבות ביאכטה, יש באמת צרות. היא לא הייתה צריכה להפוך את העולם כדי להגיע לקפריסין מיעד אחר. כמה ימים לפני שישראל תקפה באיראן, היא נעלה את הבית ויצאה לחופשה מיוחלת באי השכן. הבית שלה בראשון לציון נפגע מטיל ששיגרה איראן. בעלה והילדות, ברוך השם, התפנו לממ"ד לפני שהטיל נחת בסמוך וריסק להם את הבית. בני משפחתה בחיים, וזה הדבר היחיד שחשוב. מעבר לכך נדמה שכל דבר שיכול היה להשתבש עבורה בשבוע האחרון – השתבש. כחלק מהמסע הביתה, היאכטה נטולת ה-GPS הפליגה כנראה עמוק מדי, מה שהוביל למפגש עם נשקיהם השלופים של אנשי חיל הים. הסוף היה טוב.
12 שעות, זה הזמן שלקח ליאכטה לעשות את דרכה מלרנקה לישראל. את המסע יסמין חלקה עם שרון שלזינגר, אמא לארבעה ממודיעין וביולוגית במקצועה, ששהתה בכנס בפראג בזמן המתקפה מאיראן. מהכנס היא הגיעה ללרנקה בהבנה שזה צעד בכיוון הנכון, וראתה שהעיר הקפריסאית הפכה לאילת 2.0. מי שמדבר יוונית – מרגיש תייר.
היא הייתה אמורה לחזור לישראל במוצאי שבת, וכדי לסיים את האירוע כולו כדי שלא יעלה על ארבעה ימי עיכוב, שילמה כ-5,500 שקלים. "כל הישראלים מחפשים דרכים לצאת. הדבר הראשון שיכולתי - לקחתי", היא מספרת, "אין ארגון, הכול שמועות. הבנתי שלא כדאי לחכות והייתי בלחץ. הבעלים של היאכטה ביקש מקדמה של 2,000 שקלים והציג את כל התעודות הדרושות כהוכחת רצינות, אבל עדיין חששתי. בסופו של דבר החלטתי שמקסימום אאבד 2,000 שקלים, לפחות לא אוכל את עצמי שלא ניסיתי. זו שעתם הגדולה של המאכערים. בעלי היאכטות הפרטיות אמנם מרוויחים אך גם עושים שירות - זה שוק חופשי".
על כיסאות המסעדה הסגורה יושבת קבוצת חברים שתפליג בקרוב לביתו של אחד מהם באי לסבוס ביוון. 30 שעות בסירה קטנה, טרופת טלטלות, בסופן מפלס הים התיכון יעלה בכמה סנטימטרים של מיצי קיבה. "ניקח כדור נגד בחילות", אומר אחד מהם, "יותר גרוע מפה אין, נכון?", הוא שואל ועונה לעצמו בהנהון. במגרש החניה הסמוך מחכה מאיר, נהג מונית שמתלונן על כך שלא מאפשרים לו להיכנס לנתב"ג לאסוף את הישראלים שמתחילים לנחות. אולי שישיט לשם חסקה על הירקון.
