תחקיר שפורסם בסוף השבוע בעיתון הגרמני "זידויטשה צייטונג" (Süddeutsche Zeitung) חושף טפח נוסף מהקשר העמום בין גרמניה "החדשה" של אחרי מלחמת העולם השנייה, לבין פרשת תפיסתו של הבכיר הנאצי אדולף אייכמן. על פי הפרסום, עורך הדין הגרמני דיטר וכטנברוך, שהצטרף לצוות ההגנה במשפט אייכמן, היה בפועל סוכן של שירות הביון הפדרלי של גרמניה המערבית: תפקידו היה להעביר למפעיליו מידע פנימי על התנהלות הסנגורים, ולוודא שהמשפט לא יחשוף את עברם הנאצי של חברים בממשל במערב גרמניה בתחילת שנות ה-60.
אדולף אייכמן, במשפט שנערך לו בישראל
אדולף אייכמן, במשפט שנערך לו בישראל
אדולף אייכמן במשפט בישראל, 1961
(צילום: לע"מ)
אחרי 1945 שילבה מערב גרמניה נאצים לשעבר בתפקידים בכירים ומשפיעים בפוליטיקה ובמערכות החינוך, הבריאות, הכלכלה והתרבות. הרשויות הגרמניות, כולל שירותי הביטחון והמודיעין, פעלו במרץ כדי לטשטש את זהותם של האנשים הללו או להסתיר אותה, בעיקר מפני ישראלים ויהודים.
כך למשל, שירות הביון הפדרלי של מערב גרמניה (BND) ידע את זהותו החדשה ואת מיקומו של אייכמן, ראש מחלקת היהודים בגסטפו שהתחבא בארגנטינה אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל מי שהביא לידיעת המוסד את הפרטים על מקום הימצאו ושמו החדש היה פריץ באואר, התובע המחוזי של מחוז הסן (ויהודי שברח מגרמניה אחרי עליית הנאצים לשלטון). באואר עשה זאת כי לא סמך על מערכת האכיפה בגרמניה המערבית, שאת שורותיה מילאו נאצים רבים.
כעת, על פי הפרסום ב"זידויטשה צייטונג", מתברר שהמודיעין הגרמני לא הפסיק לפעול בעניינו של אייכמן גם אחרי לכידתו והעמדתו לדין בירושלים. דיטר וכטנברוך היה עורך דין צעיר ממינכן, שבאופן רשמי הגיע לישראל כדי לסייע לראש צוות ההגנה, רוברט סרווציוס. לפי קו ההגנה שהם הציגו, אייכמן היה בורג קטן במערכת השמדת היהודים, ורק מילא פקודות שניתנו לו.
אלא שכאמור, וכטנברוך היה מושתל ומודיע של המודיעין הגרמני. קוד הרישום שלו היה V-7461. שמו כסוכן: Laqueur. התפקיד שלו כלל לא היה להגן על אייכמן, אלא להדליף למפעיליו את עיקרי אסטרטגיית ההגנה של הפרקליטים.
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
על פי התחקיר, לפני המשפט בירושלים "רואיין" וכטנברוך על ידי סוכן ישראלי שכונה אלמוג. האחרון לא הצליח לגלות את מניעיו האמיתיים של עורך הדין הגרמני, והעביר לממונים עליו ביקורת טובה לאחר שבילה איתו בקברט במינכן. "וכטנברוך מייצג את גרמניה החדשה", עדכן אותם. "בלי הכתמים הנאציים".
וכטנברוך הפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בהגנה המשפטית על אייכמן, ולדובר העיקרי של הצוות בפני העיתונאים. הוא אף מצוטט בספרה המפורסם של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים". בדיווח שהתפרסם בעיתונות הישראלית ציטט חיים גורי את עורך הדין הצעיר כמי שאמר לאחר נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר: "אני לעולם לא אהיה מסוגל להאמין לדבר ממה שגרמנים מהדור הזה אומרים. אני עכשיו יודע את האמת".
וכטנברוך הלך לעולמו באפריל 2025. ביוני האחרון דן בית המשפט הפדרלי בלייפציג, בבקשה של עיתונאי גרמני שביקש, בין היתר, לחשוף מסמכים הקשורים ללכידתו של אייכמן בארגנטינה. שירותי המודיעין הגרמני סירבו לבקשה בנימוק של סודיות ורצון לשמור על חשאיות של אופני הפעולה. בית המשפט דחה את בקשתו של העיתונאי.
ההשתלבות של נאצים בממשל בגרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה היא נושא שנחקר ותועד רבות. את המדינה הוביל אז קונרד אדנאואר, שנרדף, נכלא ושילם קשות על התנגדותו לנאצים. לאחר המלחמה הוא נבחר (על חודו של קול – קולו שלו) לקנצלר הראשון של גרמניה המערבית, ונחשב למי שהחזיר אותה למשפחת העמים והוביל נס כלכלי. הוא אחד הגורמים העיקריים שהובילו להתקרבות לישראל והיה לו חלק מרכזי בגיבוש הסכם השילומים. לימים, אחרי סיום תפקידו ב-1963, גם הגיע לארץ וביקר ביד ושם.
דוד בן גוריון עם הקנצלר קונראד אדנאואר
דוד בן גוריון עם הקנצלר קונראד אדנאואר
קונרד אדנאואר עם דוד בן גוריון
(צילום: GettyImages)
אבל כדי לעשות את כל הפלאים הללו, אדנאואר היה חייב לגייס צוות מסייע מתוך אוכלוסייה שבשיא המלחמה תמכו 80% ממנה במשטר הנאצי. לא הייתה לו אפשרות מעשית לסנן את כולם החוצה. דרך האמצע שבה בחר הייתה כזאת: נאצים ללא דם על הידיים יתמנו לתפקידי מפתח, יעצבו את העתיד של גרמניה ויחנכו את הדור הבא של הגרמנים.
אחד מהם היה הנס גלובקה, ד"ר למשפטים ומהארכיטקטים הראשיים של התשתית החוקתית להשמדת היהודים: הוא הגה את הרעיון להוסיף את השם "ישראל" לכל גבר יהודי ואת השם "שרה" לכל אישה יהודייה; ב-1935 הוא ניסח את הפרשנות המוסמכת לחוקי נירנברג, ונחשב ל"מומחה גזע" שלפי פרשנותו נקבע מי יהודי ומי ארי.
לאחר המלחמה הפך גלובקה לאחד האנשים הקרובים ביותר לאדנאואר. הוא היה עוזרו הקרוב, ולאחר מכן היה ראש הסגל במשרדו. "קנצלר הצללים", כינו אותו רבים. למרות כל זאת, הוא מילא תפקיד חשוב בביסוס היחסים בין גרמניה לישראל ובניסוח הסכם השילומים. אחת מהאנקדוטות הידועות ממשפט אייכמן הייתה תגובתו של הנאשם לפרוטוקול שהוצג לעיניו מדיון ב-1941. הוא הצביע על תמונה של גלובקה ואמר: "איך זה שאני עומד למשפט והוא מנהל את גרמניה?".