מסתבר שלשר הביטחון ישראל כ״ץ ולי יש דבר משותף: החיים של שנינו כנראה היו קלים יותר אילולא נתקלו ברינו צרור. שירתתי בגל״צ בתקופת הקורונה, וככתב בריאות צעיר, אם היה לי פחד אחד, זה היה לעלות לשידור אצלו. בכל פעם חששתי מהירידה לפרטים הקטנים ומהתעקשות לתפוס אותך דווקא בפינות שאתה לא מוכן לגביהן. פעם אחת גם הגיעה נזיפה בשידור חי כשלא ידעתי לענות על אחת השאלות, כזו שהייתה כל כך בוטה שהיא הובילה להודעות ממאזינים. כן, אין ספק שהחיים שלי היו הרבה יותר קלים ללא כל אלה.
כשחשבתי על המקרים האלה ברקע ההחלטה על סגירת התחנה, גם נזכרתי בכל שעות השידורים שחוויתי מהצד השני, כמאזין ואחרי זה כעורך. לאותן שעות שבהן הליינאפ היה שונה. עם כמה שרציתי, ולפעמים ממש רציתי, שלא לאהוב את התוכנית, לא יכולתי. לא שחסרה לי ביקורת, ובכל זאת.
מה הקשר בין החוויה האישית שלי לבין עתיד התחנה? אין. הייתי רוצה להשלות את עצמי שיש לכך משמעות ואפילו לספר על איך גם במקרה שלי התחנה נתנה לי הזדמנות להשתלב בעולם התקשורת בלי שום קשרים וללא שום קשר לרקע שלי. אבל הסיפורים הבודדים במקרה הזה לא משנים, וגם ככה הנרטיב הזה מקובע כל כך חזק שאף סיפור לא משכנע. גם התמונה הגדולה שמצטיירת מאותם סיפורים אישיים שצפים עכשיו בהתגייסות של אנשי התחנה ומראים את ההפך הגמור ממה שמנסים לצייר לא משנה, כי לא העובדות הן מה שמוביל את השיח. חברי הוועדה שהפיקה את מופע העלאת התחנה לגרדום לא מנסים להסתיר את זה, ורק מתעקשים בעצמם להציג את בורותם על אופן התנהלות התחנה בריאיונות ובתגובות לתקשורת.
לפני שבועיים נתקלתי ברינו במקרה בדיוק כשהוא היה בדרך חזרה משידור התוכנית שלו בתחנה. רק שהוא בכלל לא זיהה אותי ברגע הראשון, ובכלל המפגש היה פחות מרגש ויותר מביך ממה שהייתי רוצה שהוא יהיה. מסתבר שכל מה שהיה בשנים האלה לא היה אישי. יותר מזה, לכל גל״צניק הייתה משאלת לב סמויה, אצל מי יותר ואצל מי פחות, שיסגרו את גל״צ באיזה שהוא שלב. לא נעים להודות בזה, אבל זו האמת. וזה לא בהכרח דבר רע, זה אנושי, כשזו המסגרת שמכתיבה את קצב החיים שלך, ויכולה לפעמים להיות אינטנסיבית ודורסנית. במובן הזה, כ״ץ לא שונה מחיילי גל״צ.
אבל אם יש שיעור שלומדים בשירות בתחנה, זה שביקורת לא הורגת אותך. גם אם היא לא נעימה. אם תסכים להקשיב לה, יכול להיות שאולי אפילו תשתפר
אבל אם יש שיעור שלומדים בשירות בתחנה, זה שביקורת לא הורגת אותך. גם אם היא לא נעימה. אם תסכים להקשיב לה, יכול להיות שאולי אפילו תשתפר. וכשמסמנים כעת את רינו צרור, בזמן שבוועדה כבר מדברים על פי הפרוטוקולים על שימוש בפטיש 5 קילו, הכוונה היא לא לרינו הסמל הפוליטי, אלא לרינו שמהווה סמל של אי נוחות.
במובן הזה, כדאי לכ״ץ להמתין מעט עם הפסקת המיונים לקורס העיתונאים ולהצטרף לשורות הקד״צ הבא לכמה ימים. מי יודע, אולי הוא יגלה בדרך שהתחנה יותר מגוונת ממה שהוא חשב, יספר לוועדה שאין שידורים ביום כיפור ויותר חשוב - ילמד לקבל ביקורת בלי להפוך את הגחמה לאידיאולוגיה הרסנית. אם זה יקרה, אפילו יכול להיות שהתרומה למדינה תהיה יותר גבוהה מעוד עשרה חיילים עם פרופיל 45 בשירות קרבי.
