רבים טועים לחשוב שחוסר היעילות של מערכת המשפט בישראל הוא פרי של ריבוי ההליכים בעידן המודרני. זה לא המצב. בספרו "בית קדרות" תיאר צ'ארלס דיקנס את המשפט האזרחי באנגליה במאה ה-19: "עוד לא נוצר ערפל סמיך ועדיין לא נוצרו בוץ ורפש עמוקים מכדי להלום את הגישוש המגושם וההתנהלות המסורבלת של בית משפט הצדק הזה".
השבוע החלה בישראל "שנת המשפט החדשה" (כלומר, סיום הפגרה), וזו הזדמנות ראויה לפתוח מחדש את הסוגייה. פחות מקילומטר מפריד בין בית המשפט העליון לבין בית המשפט לתעבורה בגבעת שאול בירושלים. כל נאשם בחצייה באור אדום יכול כיום לעיין, מסלון ביתו, בכתבי בית הדין ובפרוטוקולים דרך מערכת "נט המשפט" שהושקה לפני 13 שנים. ואולם, המבקר בעליון נדהם לגלות שהקידמה לא הצליחה לחצות מאז את מאות המטרים הללו ושבעל דין לא יכול לעיין, באופן דומה, בפרוטוקולים וכתבי בית דין מהערכאה הבכירה. הפער הזה ממחיש את ההבדל בין יכולות השפיטה לבין יכולות הניהול של ראשי המערכת.
לפני כמה שנים הוחלט לעשות מעשה ולהשקיע בחקיקה שתייעל את המערכת. הנהלת בתי המשפט מאסה כנראה בהטרחת השופטים בכתבי טענות ארוכים ומפורטים, והתקינה כללים חדשים שקצבו לבעלי הדין את מספר העמודים שמותר להם לכתוב, את גודל האותיות במסמכים, את המרחק של המילים משולי כל עמוד ואפילו את סוג הגופן שבו יש להשתמש (ראו להלן).
אולי בהשפעת עידן הטוויטר, בחרו שם לאמץ את מגבלת התווים במסמכים משפטיים, מתוך הנחה שכשיש פחות מילים - גם ההליכים יתקצרו. נקבע שניתן לצמצם כל פרשה, מורכבת ככל שתהיה, לעמודים ספורים. מסיבה עלומה לא הוטלה מגבלה דומה על אורך פסקי הדין שיכולים השופטים לכתוב באותם הליכים ממש. הרושם שעלה היה שיש במערכת מי שרואים בניהול משפטים מטרד שיש לסלק ולא הליך לעשיית צדק בין צדדים.
כמו בחלם, כשיוצרים מנגנון מורכב ומסובך – יש להמציא תפקידים חדשים שיסרבלו אותו עוד יותר. כך למשל בא לעולם בשנים האחרונות "המזכיר המשפטי". תפקידו הדיקנסי בעליל הוא לעמוד בפרץ התביעות ולהשיב למתדיינים האומללים את כתבי בית הדין שהגישו בנימוקים מנימוקים שונים, למשל שמספר השורות, המרווח ביניהן או גודל האות אינם אלה שנקבעו.
בשם היעילות פרסם מנהל בתי המשפט הודעה מיוחדת שלפיה כל מסמך משפטי שיוגש יהיה כתוב בגופן "David" או "רעננה" או "Calibri" בגודל 12 בלבד ובצבע שחור. הסיבה להקפדה זו נהירה לכל מי שצדק ויעילות עומדים מול עיניו: ברור לכל שאם כתב תביעה הוגש בגופן "פרנק-ריהל", שבו מודפסים העיתונים היומיים, ולא חס ושלום בגופן "דוד", עלול השופט לטעות ולחשוב שהוא קורא כתבה בעיתון ולא תביעה משפטית. התוצאה היא שמסמך משפטי סורר כזה מוחזר לשולחו בבושת פנים. בשם היעילות, כמובן.
נראה שנשכחו דבריו של השופט צבי ברנזון על הדבקות הכמעט-דתית בדקדוקי העניות הפרוצדורליים של מערכת המשפט. שנים לפני שמונה לעליון הוא שימש כעו"ד–בריסטר באנגליה, והכיר את תחלואיה של השיטה שתיאר דיקנס. בהתאם הוא כתב באחד מפסקי דינו: "הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן". עם זאת, כבר אז היה שופט עליון אחר שהשיב לו, בחצי-קריצה, ש"אמנם אין הפרוצדורה מיטת סדום אך גם מזרן סתם אין היא...".
מערכת המשפט צריכה, בדחיפות, חברת ניהול ופרויקטור. ומעל לכל - דרוש לה מעוף. סכסוכים רבים מסתיימים בזכות פסיכולוגיה יותר מאשר בשל בקיאות משפטית. הסיבה לניהול משפטים אזרחיים רבים היא צורך בפריקת תסכול יותר מרצון בהכרעה. לשם כך דרוש ריענון של שורות השופטים. לצד שופטים רבים נפלאים, מוכשרים ורחבי לב, יש לנפות את המעטים שבחזם פועם ליבו של איש פח ואינם יכולים למצוא מסילות ללבבות בעלי הדין.
עו"ד אריאל עטריאין גם כל הצדקה לכך שהליכים משפטיים אזרחיים שבהם נשמעות עדויות במשך שעות או ימים ספורים – יימשכו שנים ארוכות. דיקנס היטיב לתאר סיטואציה כזו: "התובע או הנתבע הקטן, שהובטח לו סוסנוע חדש לכשייושב עניין ג'ארנדייס וג'ארנדייס, בגר בינתיים, קנה לו סוס אמיתי ודהר לו אל העולם האחר. קטינות נאות שבית המשפט מינה להן אפוטרופוסים, דהו והיו לאימהות וסבתות". לעיתים נדמה שדבר לא השתנה.
אין פתרונות קסם. שופטים עושים כל שביכולתם לנהל דיונים במהירות, אולם ברור שהדרך הנוכחית נכשלה. הגיעה העת לנער את מערכת המשפט ולהעביר את הניהול שלה מאנשי משפט לאנשי מעשה, ממשפטנים דגולים לחברות ניהול שזהו תחום התמחותן. אם הדבר לא ייעשה במהירות, דיקנס ייחשב לא רק לסופר נפלא אלא גם לנביא.
- אריאל עטרי הוא עו"ד פלילי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
