השבוע עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק להקמת ועדת חקירה פוליטית לאירועי טבח 7 באוקטובר. אחד הטיעונים המרכזיים שנשמעים בדברי ההסבר ובשיח הציבורי הוא שלא ניתן להפעיל את המנגנון הקיים בחוק ועדות חקירה, שבו נשיא בית המשפט העליון ממנה את חברי הוועדה, משום שיש לבחון גם את מעורבותה האפשרית של מערכת המשפט באירועים שהובילו לטבח.
אין חולק שמערכת המשפט אינה חסינה מביקורת, ואף ניתן וראוי לבחון את פעולתה והחלטותיה. אולם מכאן ועד הטענה שנשיא בית המשפט העליון אינו יכול להקים ועדת חקירה ממלכתית המרחק רב. מדובר בטיעון חסר אחיזה משפטית ומציאותית, שתכליתו אחת: סלילת הדרך לוועדת חקירה פוליטית שתמונה בידי הדרג הנחקר עצמו, ותתקשה להגיע לחקר האמת.
ארבעה הבדלים מהותיים בין הרשות המבצעת והרשות השופטת ממחישים מדוע הטיעון הזה אינו מחזיק מים.
הבדל ראשון: פומביות והנמקה מול חשאיות ומסך סודיות
הטענה בדבר תרומת מערכת המשפט למחדל מתבססת לרוב על פסיקות בג"ץ בתחומי ביטחון ומלחמה בטרור. אלא שכל פסקי הדין, הדיונים והנימוקים פומביים, גלויים ונגישים לציבור. אין צורך בוועדת חקירה, בשמיעת עדים וראיות כדי לדעת מה קבע בית המשפט, על בסיס אילו טענות, ואילו שיקולים הובאו בחשבון. כל החומר מונח על השולחן.
לעומת זאת, החלטות ממשלה וגופי הביטחון מתקבלות כדין ובצדק בחשאיות מלאה. פרוטוקולים, חוות דעת והערכות מודיעין חסויים, לפי החוק, לעיתים עשרות שנים. רק ועדת חקירה ממלכתית, בעלת סמכויות תפיסה וגביית עדויות בשבועה, יכולה לחדור לחדרי הקבינט, לדיוני המטכ"ל, לשיח שבין ראשי מערכת הביטחון לדרג המדיני, ולברר מה באמת נאמר והוחלט ביחס לרצועת עזה בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר ובלילה שקדם לטבח.
הבדל שני: בית המשפט קובע את גבולות החוק, לא את מדיניות הביטחון
בניגוד לטענות הנשמעות בשיח הציבורי, בג"ץ אינו מכתיב מדיניות ביטחונית. תפקידו להכריע בשאלות של חוקיות. בית המשפט מגדיר מה אסור לפי הדין הישראלי והבינלאומי, אך אינו קובע מה ראוי, חכם או אפקטיבי לעשות מול איום ביטחוני. אכן, בג"ץ עסק בחוקיות של הריסת בתי מחבלים, בחוקיות של סיכולים ממוקדים של פעילי טרור, בסוגי נשקים מותרים ואסורים לפי הדין הבינלאומי, בתוואי גדר ההפרדה הביטחונית ועוד.
בג"ץ לא קבע את מדיניות ההתנתקות מעזה, לא אישר העברת כסף מקטאר לחמאס, לא החליט על היקף הכוחות בגבול הרצועה, לא פירש התרעות מודיעיניות בליל ה-6 באוקטובר, לא קיבל התרעות למלחמה, לא סבר כי "חמאס הוא נכס", לא קבע את מידת הכיסוי המודיעיני בעזה, ולא עיצב את תפיסת המכשול
אך בג"ץ לא קבע את מדיניות ההתנתקות מעזה, לא אישר העברת כסף מקטאר לחמאס, לא החליט על היקף הכוחות בגבול הרצועה, לא פירש התרעות מודיעיניות בליל ה-6 באוקטובר, לא קיבל התרעות למלחמה, לא סבר כי "חמאס הוא נכס", לא קבע את מידת הכיסוי המודיעיני בעזה, ולא עיצב את תפיסת המכשול וההתמודדות עם איום המנהרות. אלה החלטות מובהקות של הדרג המדיני והביטחוני, והן בדיוק מושא הבדיקה של ועדת חקירה. כך למשל, רק ועדת חקירה יכולה לברר מה בדיוק הייתה עמדת גורמי הביטחון ביחס לכסף הקטארי ומה הייתה תגובתו של רה"מ לדברים שנאמרו לו, אך מנגד אין כל צורך בוועדת חקירה וגביית עדויות כדי לדעת מה פסק בג"ץ ביחס לחוקיות הסיכולים הממוקדים.
הבדל שלישי: לוועדת חקירה פוליטית אין כלים לביקורת משפטית-מקצועית
גם אם מבקשים לבחון את פסיקות בג"ץ, ועדת חקירה אינה הכלי לכך. פרשנות של משפט בינלאומי, של אמנות ז'נבה או של דיני לחימה, היא עניין מקצועי משפטי. ועדת חקירה אינה מוסמכת ואינה כשירה לקבוע אם פסק דין נכון משפטית. כך למשל, לא יהיה בידי חבריה כלים, יכולת וידע לבחון האם פרשנות כזו או אחרת של אמנת ג'נבה על ידי בג"ץ היא נכונה.
ועדות חקירה בוחנות תהליכי קבלת החלטות, התעלמות מאזהרות, כשלי תיאום, ריבוי סמכויות, אי קיום החלטות, רשלנות ואחריות אישית. הן אינן יושבות כערכאת ערעור על בית המשפט העליון. אם הממשלה מבקשת לבחון סוגיות משפטיות עקרוניות בדיני המלחמה, באפשרותה להקים ועדת מומחים ואפילו לזמן לשם כך מומחים בינלאומיים. אין לכך קשר לוועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר.
הבדל רביעי: הריחוק הסיבתי של ההחלטות השיפוטיות מטבח 7 באוקטובר
הקשר הישיר בין פסיקות בג"ץ לבין טבח 7 באוקטובר הוא רחוק וקלוש. ועדת חקירה אינה כלי לניתוח היסטורי של עשרות שנות מדיניות. תפקידה לבחון מחדל מתוחם בזמן ובנסיבות. כך פעלו ועדת אגרנט וועדת וינוגרד, שהתמקדו במידע, בהיערכות ובהחלטות בסמוך לאירועי הכשל הנבדק.
הנשיאה דורית ביניש לא נבחרה לתפקידה על בסיס הסיסמא "חזקה מול החמאס"; הנשיא אשר גרוניס לא קבע את מדיניות בקשר לאיום המנהרות מרצועת עזה; הנשיאה מרים נאור לא הורתה על העברת כסף מזומן מקטאר לחמאס והנשיאה אסתר חיות לא קיבלה כל בוקר מהמזכיר הצבאי, שאין לה, דוח התרעות מודיעינית, ולא בחנה את הסימנים המעידים בליל ה-6 באוקטובר.
ד"ר מתן גוטמןצילום: שלומי יוסףמי שאחראי למדיניות הביטחון הוא הדרג המבצע. כדי לברר מה התרחש מאחורי דלתיים סגורות בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר ועד הלילה שבין ה-6 ל-7 לאוקטובר, נדרשת ועדת חקירה ממלכתית אובייקטיבית, עצמאית ובלתי תלויה שתוציא לאור את מה שהציבור לא יודע או שיש לגביו מחלוקות עובדתיות. כל ניסיון לערער על כך באמצעות טיעונים שגויים על מערכת המשפט אינו אלא ניסיון לברוח מהאמת ומאחריות.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, ומומחה למשפט ציבורי אוניברסיטת רייכמן ופרשן משפטי ב-ynet.
