מאז הוקמו לפני כמעט מאה שנה, האחים המוסלמים לא הסתירו את מטרתם: עיצוב מדינה אסלאמית רחבה הנשענת על השריעה, מלחמה במערב וביהודים, וביסוס עצמם כנציגיו האותנטיים של האסלאם. לצד זרועות אלימות ותנועות בת כמו חמאס, כוחם המרכזי של האחים טמון דווקא בפעולה "רכה": עמותות, מוסדות חינוך, מסגרות דת, צדקה, פעילות פוליטית ושיח זכויות. כך הם מייצרים רדיקליזציה, אנטישמיות והשפעה תודעתית, תוך טשטוש הגבול בין פעילות אזרחית לגיטימית לבין חתרנות.
מדינות רבות באזור כבר הוציאו את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק, מתוך חשש ליציבות המשטרים ולסדר הציבורי. בישראל, שנפגעה מחמאס יותר מכל מדינה אחרת, עדיין קיימת נטייה לראות באיום האח"סי בעיה ביטחונית נקודתית: עמותה חשודה כאן, הסתה במסגד שם, קשר לחמאס במקום אחר. אך זו טעות אסטרטגית. האחים המוסלמים הם תנועה רשתית, מבוזרת וחמקמקה, היודעת להתאים עצמה לכל מערכת חוקית ומדינית, לפעול על גבול החוק, ולצבור השפעה ארוכת טווח עד להבשלת התנאים לשינוי עומק. לכן, הגדרה של התנועה כארגון טרור אינה מספקת לבדה. היא נחוצה במקרים מסוימים, אך עליה להיות חלק מחבילת מדיניות רחבה יותר. הנה 4 המלצות לטיפול שורש מקיף בתופעה:
ראשית, יש לעגן מונח משפטי חדש לאיומים רכים, למשל "חתרנות חוקתית": פעילות מאורגנת, שיטתית ולא בהכרח אלימה, המנצלת כלים דמוקרטיים כדי לחתור תחת עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי. מושג כזה יאפשר למדינה לפעול נגד רדיקליזציה, הסתה ותשתיות אידיאולוגיות גם כאשר קשה להוכיח טרור במובנו הצר. באותה מידה, הוא ייצור הבחנה חיונית בין מוסלמים בכלל לבין האחים המוסלמים בפרט, בין דת לבין אידיאולוגיה פוליטית, ובין השתתפות אזרחית לגיטימית לבין חתרנות.
שנית, יש לטפח חלופה ממלכתית-מוסלמית בישראל. עבור חלקים בציבור הערבי בישראל, מרחב הייצוג החברתי והפוליטי מצומצם, והחלופות הקיימות נעות בין השתלבות בהובלת התנועה האסלאמית לבין בדלנות לאומנית, קומוניסטית או דתית. הכרזה כוללת בלי חלופה עלולה ליצור ואקום ולדחוק אזרחים לגורמים קיצוניים יותר. לכן ישראל צריכה לפעול, במקביל לערטץ ההכרזה, לבניית מערך אזרחי-מוסלמי ממלכתי: עמותות, מוסדות חינוך, מסגרות דת, מנהיגות מקומית, תוכניות צעירים וארגוני חברה אזרחית, שייהנו מתקציבים, נגישות והשפעה, ויציעו אלטרנטיבה ישראלית, מוסלמית, משתלבת ומתונה למערכי הדעווה של האח"ס.
שלישית, נדרשת אכיפה אמיתית. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הוצא מחוץ לחוק לפני עשור, אך בכיריו ממשיכים לפעול ולהסית בלי מפריע. חוק ללא אכיפה הוא סיסמה. יש לקבוע ענישה ברורה על הסתה, תמיכה בטרור, אנטישמיות וחתירה תחת המדינה, לצד הכשרות וייצור "אוריינות אסלאמיסטית" למשטרה, לפרקליטות, לבתי המשפט, למשרד החינוך, לרשויות המקומיות ולגופי הביטחון, שיכירו את עומק האיום. ללא הכרה של האיום על בוריו, המאבק ייתפס בטעות כניסיון לסתום פיות במקום כהגנה על הדמוקרטיה, זכויות האדם, זכויות הנשים וזהותה היהודית של ישראל.
רביעית, יש לבנות מערכה משפטית-כלכלית נגד תשתיות האח"ס. רשם העמותות, רשות המסים, הרשות לאיסור הלבנת הון, המטה ללוחמה כלכלית בטרור, משרד החינוך, משרד הפנים והמערכת הבנקאית צריכים לוודא שכל גוף הנהנה מכספי ציבור, תרומות זרות, הטבות מס או הכרה מוסדית עומד בסטנדרטים מחמירים של שקיפות והיעדר זיקה לטרור, אנטישמיות או חתרנות חוקתית. יש לחייב גילוי מקורות מימון, קשרים בין עמותות, העברות לחו"ל וזיקות לגופים המזוהים עם האחים המוסלמים, חמאס, קטר או תורכיה - לאסור קבלת כספים משתי המדינות הללו, ובמקרים מתאימים להקפיא תקציבים ציבוריים, לשלול אישורי ניהול תקין, למנוע מכרזים ולסגור עמותות. במקביל, נדרש מאגר ידע בין-משרדי שימפה קשרים בין עמותות, מוסדות חינוך, גורמי דת, חברות ושחקנים פוליטיים, כדי לזהות לא עבירה בודדת אלא מערכת השפעה שלמה.
אהד מרליןישראל בהחלט צריכה להצטרף למגמה האזורית והעולמית לדזיגנציה של תשתיות אח"סיות ויפה שעה אחת קודם. אך יחד עם זאת עליה לעשות זאת בחוכמה. הדרך הנכונה היא חבילה כוללת: המשגה משפטית, חלופה ממלכתית-מוסלמית, אכיפה ואוריינות, מערכה כלכלית ושיתוף פעולה אזורי.
הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית האזורית ב"מיינד ישראל"
