באתר בנייה נטוש בשדרות, בין קירות בטון חשופים וגרמי מדרגות שעדיין לא חוברו למעקה, נעים בשקט מתוח 24 לוחמים מצוידים מכף רגל עד ראש. הם עוברים מחדר לחדר, עולים קומה אחר קומה, מזהים את המחבלים, פותחים זוויות, מסתערים. זו לא פשיטה של יחידה מובחרת - אלא כיתת הכוננות של העיר, שמתאמנת כאילו האיום הבא כבר כאן. יותר משנתיים אחרי טבח 7 באוקטובר, המסקנה בשדרות ברורה: לא מחכים יותר לאף אחד. כיתת הכוננות העירונית, שמונה כעת יותר מ-100 לוחמים ושינתה את שמה ל״מחלקת ההגנה״, החלה בימים אלה הכשרה ייחודית של לוחמה בטרור (לוט״ר), בדגש על לחימה בשטח בנוי - בדיוק הזירה שבה התרחשו רגעי האימה של אותה שבת שחורה.
חדירת המחבלים לשדרות, 7/10/23
(צילום: דניאל פלמדיאלה)
מי שמוביל את ההכשרה הם לוחמים מיחידת המילואים של לוט״ר, מהיחידות המקצועיות והמנוסות בישראל בתחום ההתמודדות עם טרור. בראש המערך עומד סא״ל (במיל׳) מארק שולמן (43), לשעבר סגן מפקד יחידת לוט״ר וכיום מפקד מערך המילואים של היחידה. היום הוא מנכ״ל חברת ״חוות לוט״ר״ שנשכרה כדי להכשיר את הכיתה. ״מה שקרה ב-7 באוקטובר חשף אמת כואבת״, הוא אומר. ״המענה הראשוני ניתן בידי אנשים אמיצים, אבל ברוב המקרים, בלי מיומנות מספקת, לפעמים רמת היכולת הייתה כמעט אפסית - וזה בדיוק מה שהניע אותנו לקחת את הנושא הזה ולחזק אותו״.
לדבריו, אירועי אותו יום הבהירו שכיתת כוננות איננה ״תוספת״ לביטחון - אלא קו ההגנה הראשון. ״בסוף, לא משנה איזה תרחיש אתה מדמיין - חדירת חוליית מחבלים, מפגע בודד, מסע הרג, טנדר שפורץ שערים - אתה רוצה שהם יידעו לתת מענה נכון, מדויק ובזמן הקצר ביותר. קודם כול מיומנות אישית, אחר כך עבודה כצוות, וכשצריך - ניהול כמה זירות במקביל. יש מקומות בעוטף שבהם כיתות הכוננות הצילו את המרחבים שלהם מכיוון שהם היו מאורגנים, התאמנו וברגע האמת זה בא לידי ביטוי״.
״תפיסת הביטחון מתחילה באזרח. המטרה היא שכל גורמי הביטחון בעיר יפעלו יחד כרשת. יש לנו את יחידת ׳מגן שדרות׳ שפרוסה 24/7 על אופנועים וניידות, שנועדה לענות על מרחב הזמן עד שמחלקת ההגנה תוקפץ. בכל רגע נתון יש עשרות לוחמים ממנה בכוננות, ואם צריך אנחנו גם יודעים להקפיץ את השאר. יש גם את קהילת החמושים, את השיטור העירוני שגדל פי 2, וכוחות מהאוגדה אם נצטרך. גם אני, עובד עירייה, נושא M-16"
אבל בשדרות מבינים שהמציאות החדשה רחבה עוד יותר מכיתת הכוננות עצמה. לפי נתוני העירייה, כיום יש בעיר כ-5,500 אזרחים חמושים - לעומת כמה מאות בלבד לפני פרוץ מתקפת הפתע של חמאס. בעיר של כ-40 אלף תושבים, החישוב הוא שאחד מכל שבעה נושא נשק. בעירייה החליטו לא להתעלם מהמספר הזה, אלא למסד אותו. ראש העירייה אלון דוידי הכריז על הקמת ״קהילת חמושים״ - שכל תושב נושא נשק יקבל תוספת תחמושת מסובסדת, כובע זיהוי, הדרכה על דיני שימוש בנשק ויוכנס למיפוי עירוני מסודר. ״יצרנו קהילת חמושים אזרחית מאורגנת ומאומנת, שכבר יש בה 500-400 תושבים. לא כאוס - ברגע שבו המערכת תקרוס הם יידעו לקפוץ ולפעול בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הסדירים״, הוא אומר.
סא״ל במיל׳ ארז גז הוא מנהל אגף הביטחון בעירייה - שהוקם בעקבות הטבח בעיר שבה נרצחו 53 אזרחים ואנשי כוחות ביטחון. ״המטרה היא שאם קורה אירוע ליד אזרח - אני בונה עליו שיגיב ראשון. תפיסת הביטחון מתחילה באזרח״, הוא מסביר את שינוי הגישה, שלפיו אם מתרחש מקרה - הרצון הוא שהתושב החמוש יידע לתת מענה ראשון. ״המטרה היא שכל גורמי הביטחון בעיר יפעלו יחד כרשת. יש לנו את יחידת ׳מגן שדרות׳ שהקמנו, שפרוסה 24/7 על אופנועים וניידות, שנועדה לענות על מרחב הזמן עד שמחלקת ההגנה תוקפץ. זה עניין של דקות. בכל רגע נתון יש עשרות לוחמים ממחלקת ההגנה שנמצאים בכוננות, אם צריך אנחנו גם יודעים להקפיץ את השאר. יש את קהילת החמושים, את ׳מגן שדרות׳, השיטור העירוני גדל פי שניים, ויש גם כוחות מהאוגדה אם נצטרך. גם אני, עובד עירייה, נושא M-16 ומוכן לכל אירוע״.
ספר על כיתת הכוננות ועל השינויים שהיא עברה.
״קודם כל זו כבר לא כיתה, אלא מחלקת הגנה שיש בה יותר מ-100 לוחמים. מדובר בגוף התנדבותי שמאורגן על ידי צה״ל תחת פיקודם של רבש״צים (רכז ביטחון שוטף צבאי). היא בנויה מלוחמים, אנשי מילואים שבעברם שירתו בתור לוחמים. כולם מתמיינים, עוברים סינון ומיון, ונדרשים לעמוד בסרגל כשירות שגם הוא בנוי על לקחי 7 באוקטובר, ועליהם להיות בכושר גופני מספק. הם מקבלים את כל הציוד הבסיסי מהצבא - אבל אנחנו רוצים שיהיה להם את הציוד הכי איכותי אז אנחנו משפרים אותו - השלמה לווסטים ולנשק, ציוד לחימה מהמיטב הקיים בשוק, מדים טקטיים, כוונות אלקטרו-אופטיות, רחפנים, רכבים ממוגנים, אמצעי תצפית מתקדמים״.
מעבר לציוד, גז מדבר גם על האימונים שהם מספקים, בהם הכשרת הלוט״ר. ״אנחנו יוצרים להם חבילות אימונים. יצרנו קשר עם חוות הלוט״ר כי הם עושים השלמה לנושא הלוחמה האורבנית. שטח אורבני הוא מורכב מאוד ללחימה וצריך ללמוד אותו. הם לומדים איך לנוע במבנה, איך לעלות בקומות, איך להגיע מפתחים שונים".
חזרה לאימון הלוט״ר: א׳, מפקד כיתת הכוננות, לוקח הפסקה קצרה בין התרגילים. ״אני בכיתה כשנה וחצי, מפקד הכיתה כשמונה חודשים. ב-7 באוקטובר הייתי בבית עם המשפחה. הבנו שיש אירוע, לא הבנו את הגודל שלו״. א׳ הוא בן 25, יליד שדרות, נשוי ואב לשניים, בקרוב שלושה. הוא מספר שהצטרף למחלקת ההגנה העירונית בעקבות הטבח והרצון להגן על הבית.
״השתחררתי מהשירות הצבאי זמן קצר לפני המלחמה. גויסתי מיד למילואים, וכשהתאפשר - הצטרפתי לכיתת הכוננות, ברגע הראשון שיכולתי, מתוך הבנה שהעיר שלנו צריכה הגנה מיטבית״, הוא מספר. מאז, לדבריו, הכול השתנה. ״כחלק מהפקת הלקחים גדלנו בסד״כ, באמצעים, באמל״ח. האימונים היום הם ברמה הכי גבוהה שקיימת. אנחנו כאן כדי לתת מענה ראשוני, ולכן חייבים לדעת להילחם גם בשטח עירוני מורכב מאוד. חשוב לי שיידעו שיש כאן כוח גדול, מיומן, שמוכן להילחם גם בעצמו לאורך זמן וגם בשיתוף פעולה מלא עם הצבא״.
ראש העיר דוידי: ״כיתת הכוננות הפכה למעשה למעין פלוגת כוננות. כעיר, אנחנו למדנו שאנחנו צריכים להתכונן לכל תרחיש שרק ניתן לדמיין אותו. תכלס, ב-7 באוקטובר ראינו שצה״ל לא הבין מה המשמעות של הגנה על עיר מפני פלישה. אני סומך על כולם ועובד עם כולם, אבל אני לא מחכה. אני רוצה לאתגר את המערכת״
ויצמן, סגן מפקד צוות במחלקת ההגנה העירונית, בן 50, נשוי ואב לחמישה, וסב לשניים, מתאר את אותו יום מזווית אחרת. ״היינו בבית, עם משפחה שהתארחה. כשהתחילו הקרבות היינו בהכחשה. לא הבנו כמה מחבלים יש פה. אמרתי לבן שלי, ׳בוא נלך להתפלל׳. כשיצאנו, השכנים צעקו לנו, ׳מחבלים, מחבלים, תחזרו הביתה׳״. הוא שלח את בנו חזרה ורץ לבית אחיו כשבידו האקדח האישי. ״שמעתי צרורות ירי. אנשים צעקו לי מהחלון ׳תחזור הביתה׳. אני מגיע אליו ורואה אותו תופס מחסה מאחורי רכב צבאי מחורר. היה לנו קרב ממש מעבר לגדר הבית. ראינו את המחבלים. הייתה תחושת תסכול אדירה - קרב מולי ואין לי איך להגן על הבית. חוסר אונים״.
בפינוי לאילת, הוא מספר, כבר היו ברורים לו כמה דברים. ״אמרתי לעצמי שצריך להגן על העיר בכל מחיר, שלא יהיה מצב כזה שלא יהיה לי איך לתת מענה, ושבחיים לא נעזוב את העיר. אני בגיל של פטור מגיוס והתגייסתי מחדש. אנחנו כאן כדי שאירוע כזה לא יקרה שוב״. על הכשרת הלוט״ר שהוא והכיתה עוברים הוא מסביר בפשטות: ״אם תהיה מלחמה, היא תהיה ברחובות צפופים, בתוך בניינים. לשם אנחנו מתכוננים. הבתים הראשונים של שדרות במרחק קילומטר אחד מבית חאנון. אנחנו לא יודעים מה יוליד יום. אחרי מה שעברנו חייבים להיות מוכנים. הילדים עדיין לא התאוששו מזה״.
סא״ל שולמן עצמו פרש מצה״ל בסוף 2024, לאחר שנה של לחימה כקצין סדיר בלוט״ר. במהלך שירותו הוביל וליווה את היחידה בסדיר ובמילואים, גם בימים הקשים של הלחימה בעוטף. ״יש לנו אנשים שנלחמו כאן ונפלו כאן״, הוא אומר. ״המפקד הקודם של היחידה, אלי גינסברג ז״ל, נהרג בבארי, ועוד ארבעה לוחמים. זה יוצר זיקה עמוקה. שדרות היא לא עוד נקודה על המפה״.
לדבריו, ההכשרה של כיתת הכוננות בעיר היא רק ההתחלה. ״בעוד כמה שנים, רוב כיתות הכוננות ומחלקות ההגנה בישראל יעברו הכשרות כאלה. הפעלת כיתת כוננות היא תורה בפני עצמה. כשהיא מתורגלת לעבודה בצמד, בכיתה או כמסגרת מלאה - ההתמודדות בזמן אמת נראית אחרת לגמרי״.
ראש העיר דוידי מסביר: ״כיתת הכוננות הפכה למעשה למעין פלוגת כוננות. כעיר, אנחנו למדנו שאנחנו צריכים להתכונן לכל תרחיש שרק ניתן לדמיין אותו. תכלס, ב-7 באוקטובר ראינו שצה״ל לא הבין מה המשמעות של הגנה על עיר מפני פלישה״. דוידי מתעקש להבהיר שהפעולות לא נובעות מחוסר אמון במדינה או בצבא, אלא בתור ״מענה משלים״. הוא אומר: ״אני סומך על כולם ועובד עם כולם, אבל אני לא מחכה לאף אחד. אני רוצה לאתגר את המערכת״.
האם המשמעות היא שמבחינתך חמאס עדיין לא נמחק?
״אנחנו מתאמנים למקרה שמשהו יקרוס. עדיין, הדבר הכי חשוב שראש הממשלה והממשלה צריכים לעשות הוא לקיים את ההבטחה ואת החלטת הקבינט שהודיע על שליטה ביטחונית בעזה ופירוק חמאס. אם אנחנו לא נשמיד את חמאס, אנחנו נחזה בסוג כזה או אחר של מתקפה בעוצמה כזאת או אחרת. אנחנו צריכים להמשיך לאחוז בקו הצהוב ומי שיעזוב אותו הוא פשוט מטורף ולא הבין שום דבר. החלטות על השמדת חמאס או מלחמה נגד חמאס, או לעמוד בקו צהוב או לא - הן לא בסמכותי ולא בסמכות העירייה. אבל בינתיים, את כל מה שכן נמצא בסמכותי, אני עושה״.
ההתנהגות בשטח מראה שבשדרות כבר לא בונים על מזל, ובינתיים הלוחמים ממשיכים לנוע באתר הבנייה ולתרחש תרגילי קיצון. ״קהילת החמושים״ ממשיכה להגדיל עצמה ולקבל תחמושת מהעירייה, ויחידות ביטחון עירוניות ממשיכות להתהוות. ״מענה משלים״ או ״מענה ראשוני״? הטרמינולוגיה כנראה לא באמת חשובה.
