שלום השר סמוטריץ'. אתה לא מכיר אותי. אתה לא מכיר את הקול שלי, את הבית שלי, את הלב שלי. אבל ברגע שפרסמת את תמונתו של בני – יונה בצלאל בריף הי"ד – החיים שלנו התנגשו בדרך שמעולם לא ביקשתי ומעולם לא רציתי.
זה היה בשעה 15:39, ערב חג השבועות. זמן שבו העולם מתכונן למתן תורה, זמן לשמוע את עשרת הדיברות ולקרוא את סיפורה של רות, גיורת שבחרה להצטרף לעם ישראל.
זהו גם זמן שבו משפחות שכולות מכינות את עצמן לסערת הזיכרון, האובדן והיגון שהחגים וכל שבת מביאים עמם.
בהתחלה, המילים שלך הגיעו אליי. כתבת על תורה, על ארץ, על ציונות, על החוט המקודש הקושר שמים וארץ. כתבת שהתורה חייבת ללכת איתנו לכל מקום – בשדות, ברחובות, בשדה הקרב.
כמי שבחרה לעלות ארצה ולגדל שישה ילדים במולדתנו היקרה, החיבורים ששרטטת נגעו גם לליבי. לרגע, הרגשתי שאתה מבין משהו אמיתי. לרגע הרגשתי שאתה מדבר ממקום של עומק, אמפתיה וביחד.
איבדת אותי
ואז – בנשימה אחת – איבדת אותי.
כי השתמשת בתמונה של הבן שלי. בפנים הקדושות שלו. ברגע הפרטי שלו של לימוד גמרא בג'יפ בין משימות לציד מחבלים. רגע שהיה שייך לו, לנו, לצוות שלו בדובדבן, ולאנשים שאהבו אותו, החזיקו אותו והתפללו עבורו במשך 417 ימים כשהיה בטיפול נמרץ בבית החולים שיבא.
למיטב ידיעתי, אף אחד מלשכתך לא שאל אותנו. אף אחד לא בדק. אף אחד לא עצר מספיק זמן כדי לתהות האם התמונה הזו – פיסה זו מנשמתו של יונה – היא שלך לשימוש, וכיצד הופעת התמונה הזו, ללא הודעה מוקדמת, מודבקת על דף הפייסבוק שלך, תשפיע עליי, על משפחתי, על החברים של יונה, והכי חשוב, על זכרו של יונה.
למען ההגינות, אנחנו בחרנו לשתף את התמונה הזו כשיונה נלחם על חייו לפני יום הכיפורים 2024.
מרים פרץ, שהייתה מבקרת תדירה בחדר טיפול הנמרץ של יונה, ושיתפה בשיחות איתו ואיתנו, הגיעה שוב ממש לפני יום הכיפורים. היא אמרה לנו שהיא תבקש מבני הקהילה בבית הכנסת שלה להתפלל לרפואת יונה במהלך קריאת ספר יונה בתפילת מנחה. החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה ושלחנו את התמונה הזו ממש בידיים רועדות. מתחננים בפני העולם להתפלל עבור יונה. מרים פרץ החזיקה את ידינו ואמרה לנו לתת לעם לשאת אותו בליבו. זה היה רגע של תקווה, של פחד, של חיים התלויים על חוט השערה.
בשעה 15:39 בערב שבועות, הפכת את הפוסט שלך לפומבי ועימו גם את תמונתו של יונה היקר שלנו. שעות ספורות לפני שנשב לשולחן עם פרחים ויין ואוכל, ועם הכיסא שלעולם לא יתמלא שוב. הכיסא שזועק חזק יותר מכל מילים. הכיסא שמסמל לנצח את המחיר שאנו משלמים כדי לחיות בישראל.
בעוד שאני בטוחה שלא היו לך כוונות רעות או רצון לפגוע בי או בכל אחד אחר, הפוסט שלך ניפץ את כל האיזון השביר שהצלחתי לבנות באותו יום כדי לשרוד חג נוסף לצידו של שולחן ללא יונה היקר שלי. זה שבר משהו בתוכי שכבר היה סדוק ורועד
בעוד שאני בטוחה שלא היו לך כוונות רעות או רצון לפגוע בי או בכל אחד אחר, הפוסט שלך ניפץ את כל האיזון השביר שהצלחתי לבנות באותו יום כדי לשרוד חג נוסף לצידו של שולחן ללא יונה היקר שלי. זה שבר משהו בתוכי שכבר היה סדוק ורועד.
אז תן לי לומר זאת בצורה ברורה, בלי פוליטיקה, בלי ספינים, בלי שום דבר מלבד אמת: לפני שאתה משתמש בתמונתו של חייל שנפל, תשאל את המשפחה. תשאל אם הם יכולים לשאת זאת. תשאל אם העיתוי לא ירסק אותם. תשאל אם פניו של ילדם הם שלך.
אילו היית שואל, אילו היית מספר את סיפורו של יונה ברגישות, עם הקשר, עם ברכתנו – המכתב הזה היה מכתב של תודה.
אבל במקום זאת, אני חייבת לדבר על מילים. כי למילים יש חשיבות. כתבת "לצערנו".
לא "לצערנו"
יונה לא חי, שירת, היווה השראה ומת "לצערנו". יונה – וכל אחד מחיילנו שנפלו – חיו ומתו כענקים, כאורות, כנשמות קדושות, כלוחמי רוח ובשר. הקרבתם אינה אירוע "מצער". היא פצע החקוק בליבו של עם ישראל. היא קדושה שבוערת.
לתאר את מותם במילה כמו "לצערנו" זה לא רק לא מספיק – זו אי-הבנה של מי שהם היו. זו אי-הבנה של מה שהם נתנו. וזו אי-הבנה של הזיכרונות שאני, כאם שכולה, נאחזת בהם אנושות ומנסה באצילות לשתף עם אחרים.
אינני מאמינה שהתכוונת להרע. אבל נזק נעשה. וזו הסיבה שאני כותבת לך כעת.
בבקשה – למד את סיפורו של יונה. שב איתו. תן לו להיכנס לתוכך. תן לו לשנות את הדרך שבה אתה מדבר, את הדרך שבה אתה מפרסם פוסטים, את הדרך שבה אתה נושא את זכרם של הנופלים.
וכשתסיים את סיפורו של יונה, למד את סיפוריהם של 956 הגיבורים האחרים שעזבו את בתי המדרש שלהם, את בתיהם, את הוריהם, את בני ובנות זוגם, את ילדיהם – כדי להגן על הארץ הזו בגופם ובנפשם.
היעדרו הוא בלתי נסבל
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. כל אחד מהם ראוי ליראת כבוד, לדיוק ולרכות. כל אחד מהם ראוי להיזכר לא כסמל, לא ככלי, אלא כבן אנוש שחייו היו יפים והיעדרו הוא בלתי נסבל.
ולכן, אני אומרת לך זאת בצורה ברורה:
אני נושאת את יונה בכל שנייה של כל יום – בנשימתי, בעצמותיי, בכיסא הריק בכל שבת ובכל חג. זכרו אינו כלי פוליטי. הוא אינו רקע לפוסט בפייסבוק. הוא הלב הפועם של משפחה מרוסקת שעדיין עומדת על רגליה.
כל מה שאנו מבקשים – כל מה שנבקש אי פעם – הוא שאלו שמזכירים את שמו, שמשתפים את דמותו ומעלים על נס את הקרבתו, יעשו זאת באותו כובד משקל, באותה רגישות, באותה אחריות רועדת שעימה אנו חיים בכל רגע מחיינו.
שאו אותו – ואת כולם – בכובד הראש הראוי להם. שאו אותם כאילו היו שלכם. שאו אותם באמת, בענווה ובחרדת קודש.
כי אנחנו עושים זאת. כי אנחנו חייבים. כי אין לנו ברירה אחרת.
הייזל בריף היא אמו של יונה בצלאל בריף ז"ל, שנפצע ב-7 באוקטובר כשהגן על קיבוץ כפר עזה ונפטר 417 ימים לאחר מכן בבית החולים שיבא
