עיניהם של מרבית הישראלים מופנות בימים אלו למזרח ולצפון, אבל ממערב אלינו יש המוני זוגות עיניים שמסתכלות עלינו, ובוחנות מקרוב. עבור היוונים, ביצועי ישראל חשובים לא רק בגלל רומנטיקה גיאופוליטית, אלא בגלל טורקיה - והמלחמה באיראן רק חידדה את זה. במציאות בה דורסנות כבר לא נענית בהכלה ע"י ציר ארה"ב-ישראל, צריך לשאול לא רק איך ישראל רואה את יוון, אלא גם איך יוון רואה את האזור, והמלחמה מול איראן מספקת עבורם מבחן חשוב במיוחד.
צריך להניח ראשית עובדת יסוד: זו לא המלחמה של היוונים. סקר עדכני של מכון Pulse הראה כי 79% מהציבור ביוון מודאג שהם ייגררו לסכסוך לא להם. החשש שלהם הוא מעשי מאוד - פגיעה בכלכלה, עליית מחירי אנרגיה, חוסר יציבות אזורי, וסכנת הסתבכות במלחמה שלא משרתת אינטרס יווני ישיר. גם הממשלה באתונה נזהרת מאוד בשפתה. היא מדברת על אחריות, איפוק, הגנה על אזרחים יוונים, שמירה על נתיבי שיט ותיאום עם בעלות ברית.
אבל מאחורי הקלעים קורים דברים הרבה יותר מעניינים. דווקא משום שהיוונים אינם רואים במלחמה הזאת מלחמה שלהם, בדרג המדיני והבטחוני בוחנים אותה דרך השאלה שמעניינת אותם באמת: מה היא אומרת על מאזן הכוחות באזור. עבור אתונה, איראן היא איום רחוק ולא מאוד רלוונטי, אבל טורקיה היא היריב הקבוע, הקרוב והמוחשי. היא נמצאת בקפריסין, בים האגאי, ובכל דיון יווני על ריבונות, הרתעה וחופש פעולה. יחד עם זאת, טורקיה היא גם חברת נאט״ו ושותפת אינטרסים גיאופוליטית חשובה של מעצמות אירופה. המשמעות היא שכל סכסוך מולה נענה, וסביר להניח יענה, בתיווך ושימור הסטטוס קוו, כלומר – עצימת עיניים מערבית כלפי התוקפנות והדורסנות הטורקית על חשבון היוונים. למשל, בדוקטרינת "המולדת הכחולה" של ארדואן.
בעוד שעבור ישראל הברית הישראלית-יוונית-קפריסאית היא אולי הברית השנייה בחשיבותה אחרי זו עם ארה״ב, עבור היוונים זו הברית היחידה שמשנה
לפיכך, בעוד שעבור ישראל הברית הישראלית-יוונית-קפריסאית היא אולי הברית השנייה בחשיבותה אחרי זו עם ארה"ב, עבור היוונים זו הברית היחידה שמשנה. ישראל חשובה מפני שהיא נתפסת ככוח צבאי יעיל, בעל טווח פעולה, מודיעין והגנה אווירית ברמה גבוהה במיוחד. המלחמה רק חידדה בעיניים יווניות את מה שרבים שם כבר חשבו: ישראל היא לא עוד שחקן במזרח התיכון, אלא אחד מעמודי הכוח שלו. לכן זו היא לא רק ברית אידיאולוגית של ערכים משותפים, אלא נכס אסטרטגי חיוני.
אף אחד לא משלה את עצמו שישראל תלחם מול הטורקים עבור היוונים, אבל זו גם לא הנקודה. היוונים אינם מחפשים לגיון זר; הם מחפשים שותף שמסוגל לשנות את חישובי העלות־תועלת של אנקרה. מבחינתם, עצם קיומה של ישראל חזקה, תקיפה, מתקדמת טכנולוגית ובלתי מתקפלת, משפר את מצבה האסטרטגי של יוון. לא משום שצה"ל ישלח גייסות לים האגאי, אלא משום שאנקרה נאלצת לקחת בחשבון שציר אזורי מולה איננו עוד פנטזיה דיפלומטית אלא מציאות שהולכת ומתממשת.
היוונים רואים כיצד ישראל, בניגוד לאירופה, איננה מסתפקת בגינויים, בוועידות ובקריאות להרגעה - היא פועלת, היא מקרינה כוח, היא משנה מציאות. עבור מדינה כמו יוון, שחיה במשך שנים תחת איום טורקי מתמשך, זו איננה רק התרשמות מהיכולת הישראלית, זו הוכחה שאפשר גם אחרת. שאפשר להציב קווים אדומים, ואפשר גם לאכוף אותם. אבל כאן גם עובר הגבול היווני: אתונה רוצה בישראל חזקה, נחושה ומרתיעה, לא בישראל שגוררת אותה בעל כורחה לחזיתות שאינן שלה. היא רוצה בשותפה אסטרטגית, לא במגנט להסלמה.
ניל ברצילום: גיל נתנזוןלכן, ביוון אינם מביטים על ישראל רק בעיניים של ידידות, אלא גם בעיניים של ציפייה זהירה: לא שישראל תפתור עבורם את בעיית טורקיה, אלא שתמשיך להיות כוח אזורי משמעותי, כזה שמחזק את מעמדה של יוון בלי לערער את יציבותה. מבחינת היוונים, עצם קיומה של ישראל חזקה לצדם הוא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה. אבל מהזווית שלהם, הסכנה איננה רק חולשה ישראלית, אלא גם אפשרות של הסתבכות אזורית מיותרת, או מנגד פיוס ישראלי-טורקי שיבוא על חשבון חשיבותה האסטרטגית של אתונה.
ד"ר ניל בר מהמחלקה לממשל ומחשבה מדינית בבית הספר למדעי המדינה ומרכז קומפר לחקר אנטישמיות וגזענות באוניברסיטת חיפה, והמרכז לחקר הימין הפוליטי באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה
