בשנת 1976, בהיותו בן חמישים וחמש, כתב ז'ורז' ברסנס את השיר ״להוליך שולל את המוות״ (תרגום: דורי מנור, ביצוע בעברית: שלומי שבן) ובו טען כי כל תופעות ההזדקנות המיוחסות לו אינן אלא העמדת פנים תיאטרליות. שיר זה הוא רק ביטוי אחד לעניין הנצחי בשינויים הקשורים להתבגרות ולמוות, וברסנס עצמו נפטר כחמש שנים לאחר כתיבת השיר. בספר חדש, Gerontocracy in America: How the Old Are Hoarding Power and Wealth-and What to Do About It (יוני 2026), דן ההיסטוריון והמשפטן סמואל מוין מאוניברסיטת ייל בנושא זה גם כבעיה חברתית ופוליטית.
(צילום: דוד אלדן לע"מ, הדר יואביאן, 9315657)
מוין שמתמקד בחברה האמריקאית ממשיג את מה שהוא מכנה בעיית הגרונטוקרטיה: שלטון של מנהיגים שהם מבוגרים משמעותית מגילם של רוב האזרחים. הדוגמה המוכרת לציבור לתופעה זו בשדה הפוליטי היא הנשיא לשעבר ג׳ו ביידן. בעיני רבים ביידן קידם קווי מדיניות שלא היו פופולריים בקרב הציבור הצעיר, וכן נטען כי מרצו הדרדר במהלך הכהונה. במידה רבה זו הייתה הסיבה לפרישתו מהמירוץ לנשיאות בשנת 2024, מירוץ בו ניצח טראמפ שחגג החודש יום הולדת שמונים. מוין טוען כי הפוליטיקה האמריקאית מלאה בבעלי תפקיד שנאחזים בכיסאם במשך שנים, אך הוא לא מסתפק בכך. הספר מנסה לפרק מוקדי כוח גרונטוקרטים נוספים. באקדמיה האמריקנית, למשל, שבה אין גיל פרישה, קיים מחסום לכניסה של רעיונות חדשים בשל אקדמאים המסרבים לפרוש. הפתרונות שמוין מציע לתיקון החברה הם מגוונים – החל מקציבת כהונה בתפקידי מפתח, קביעת גילאי פרישה במשרות רבות יותר, וגם רפורמות במיסוי על ההון הבין-דורי.
מעניין לציין שמספר דוגמאות שמוין מביא בספרו קשורות בעם היהודי. במישור ההיסטורי והתרבותי נזכרות בספר דמויות תנ"כיות כמו משה רבנו שלפי המסורת נועץ בשבעים זקנים. באופן יותר עכשיווי, נזכרות דוגמאות כמו מרים אדלסון והשפעתה הנטענת על המפלגה הרפובליקנית, בין היתר, ביחס לתמיכה במדינת ישראל. מוזכר גם הסנאטור הסוציאליסטי ברני סנדרס, שמכהן בגיל מאוחר ובמשך שנים רבות, מצד אחד, אך גם מקדם רפורמות כלכליות שצפויות לפגוע דווקא באחזקות של בעלי ההון המבוגרים, מצד שני.
אף שהספר עוסק בארצות הברית, קשה שלא לשאול עד כמה התופעות שהוא מתאר רלוונטיות גם למצב ב"מדינת היהודים". בשדה הפוליטי, למשל, ישנם קווי דמיון למאפיינים החברתיים שעליהם הצביע מוין כבר מתחילת הדרך, וזאת אף מעבר להפתעה הפוליטית של "מפלגת הגמלאים" בבחירות בשנת 2006. ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, נודע בכינויו "הזקן". הוא פרש מכהונתו בסופו של דבר בגיל 77. גם כיום, פוליטיקאים רבים בישראל מכהנים בעמדות השפעה במשך שנים רבות. כך למשל, יושב ראש מפלגת דגל תורה משה גפני בן ה-74 מכהן בכנסת (כמעט ברציפות) מאז שנת 1988. אין מדובר רק בדמויות המחזיקות בתפקיד רשמי. באופן היסטורי, מנהיגים מבוגרים במגזר החרדי, ואף מבוגרים באופן מופלג, הם בעלי השפעה על מהלך ההחלטות הפוליטי במדינה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא חבר הכנסת המבוגר ביותר בכנסת הנוכחית. הוא נכנס לראשונה לתפקידו לפני שלושים שנים בחודש זה, והוא מכהן בתפקיד כבר כמעט 19 שנים בסך הכול. באוקטובר הקרוב, מועד הבחירות הצפויות, נתניהו יגיע לגיל 77, גילו של בן גוריון בעת פרישתו וקרוב מאוד לזה שבו נכנס ביידן לבית הלבן.
יובל ארזבימים אלו, רבים מיריביו הפוליטיים של נתניהו מציעים לקבוע הגבלת כהונה לתפקיד ראש הממשלה. מאפיין זה אינו רווח באופן מסורתי בשיטות ממשל פרלמנטריות, כדוגמת ישראל, אך אומץ בחודש יוני הנוכחי באופן דומה גם בהונגריה על ידי השלטון החדש. התומכים בהסדר שכזה יטענו שמדובר בצעד חשוב במאבק בריכוז כוח שלטוני לטווח ארוך בתרבות פוליטית הממוקדת באנשים יותר ובאידאולוגיה פחות. ישנם טיעונים לכאן ולכאן.
אולם, גם אם הוויכוח על הגבלת כהונה נולד על רקע המחלוקת סביב נתניהו, ספרו של מוין מזכיר שיש לו משמעות רחבה יותר: השאלה אינה רק כמה זמן אדם אחד רשאי לשלוט, אלא באיזו מידה חברה דמוקרטית מאפשרת לדור חדש להגיע לעמדות ההכרעה שיקבעו את עתידו.
יובל ארז הוא תלמיד לתואר שלישי בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל
