היא נולדה בקנדה ב-1936 בשם איילין שטיינר אבל קראו לה תמיד אלי. בבוא היום, כשתגיע לשורות המוסד, היא תקבל כינוי חדש: "יעל", ובתפקידה כלוחמת תמלא תפקיד משמעותי במבצע בביירות. איילין אלי יעל היתה הילדה השלישית, אחרי שתי אחיות מבוגרות, ובדיוק עשור אחריה נולד למשפחה בן זקונים. כשהיתה בת שלוש, עברו הוריה למדינת ניו ג'רזי שבארה"ב. אביה היה דוקטור לפיזיקה מוערך ומכובד מאוד, שאף עבד במעבדה יוקרתית לפיזיקה שבה פעל גם אלברט איינשטיין. אימהּ היתה עקרת בית שכל תפקידה בחיים היה לשמור על שביעות רצון מוחלטת של כל בני הבית, ובעיקר כמובן של האב נשוא הפנים. הילדות היו אמורות להיות מרוצות מהחדרים הגדולים, מהסביבה המוריקה ומהאוכל המשובח, והאבא היה אמור להיות מרוצה מהילדות וגם שאיחר להגיע.
אלי זכתה לתשומת לב רבה מצד אימה ואחיותיה בזכות היותה בת הזקונים במשך עשור שלם, ואת אותה תשומת לב היא העבירה לבעלי חיים מכל הסוגים והמינים: חתולים, עכברים, דגים טרופיים וצבים. כולם שכנו בחדרה. אביה ואימה, אולי בזכות אופיים השונה ואולי בזכות אותה חלוקה מסורתית דאז בין האב לאם, כיסו כהלכה את כל הטווח החינוכי הנדרש לילדים. הוא היה סמכותי וחינוכי באופן נוקשה וחסר פשרות, והיא הפגינה גמישות מחשבתית ויכולת לא מבוטלת לקבל גישות שונות לגבי כל דבר כמעט.
אלי למדה תריסר שנים בבית ספר ציבורי שכונתי, ובסיומן למדה שנתיים בקולג' שהיה כולו על טהרת הנשים ואותו סיימה בשנת 1957. חלומה הגדול היה להיות וטרינרית, אלא שהשאיפה הזאת התנגשה חזיתית עם הנוקשות של אביה שטען ש"זה לא מקצוע לאישה". הוא לכאורה היה רק ממליץ, בקול רך ומתחשב, אבל אוי לו למי שלא קיבל בהכנעה מוחלטת את המלצתו. וכך, הוא "המליץ" לאלי ללמוד בבית ספר לאחיות, והיא נאלצה לגנוז את חלומה מילדות ולהירשם למקצוע שאולי היה הרחוק ביותר מכישוריה ומשאיפותיה אבל התאים כמו כפפה ליד למה שאביה ראה בחזונו כנכון עבורה.
בשנתיים שלמדה בקולג' וגם לאחר מכן, כשכבר למדה בבית הספר לאחיות, היא ניהלה רומן שהפך סוער יותר ויותר עם סטודנט יהודי בעל מוח מבריק בשם וויין שהיה לבעלה תוך כדי הלימודים ונתן לה את הביטחון לעשות בחירות חדשות בחייה שאינן מוכתבות על ידי אביה. וכך, בעזרת הרוח הגבית של וויין, היא החליטה לנטוש את בית הספר לאחיות, לעבור לגור בניו יורק ולהתחיל ללמוד באוניברסיטת קולומביה, אחת מהיוקרתיות שבארה"ב. היא נרשמה שם ללימודי פסיכולוגיה בתוספת לקורסים שלקחה במדעי המחשב תחום שהיה ממש בראשית התפתחותו אבל כבר "עשה קולות" של כזה שהעתיד טמון בו ומשך את לִבּה ואת התעניינותה.
ההמשך, לפחות בשנים הראשונות, הוכיח שבחירותיה, מהרגע שנטשה את המסלול שהכתיב לה אביה, היו טובות בהרבה ומתאימות לאופייה. ב-1961 היא סיימה את הלימודים והתקבלה מיד לעבודה כמדריכת מתכנתים בחברה שכבר אז הקימה מחלקת מחשבים מיוחדת. ההתקדמות שלה בחברה היתה מטאורית, ובמהרה היא הפכה לאחראית בכירה על תחום יישומי המחשב בחברה. כשהחברה נמכרה לבעלים חדשים, היא פרשה ומצאה מיד חברה אחרת שבה מונתה למתכנתת הראשית עם תנאים מפליגים הכוללים שכר גבוה, רכב צמוד ומגורים בדירה במנהטן עם חניה, הכול על חשבון החברה.
לכאורה, עוד לפני גיל 30 היא הגשימה במלואו את החלום האמריקאי וכל מה שנשאר לה, זה לצעוד יד ביד עם בעלה לעבר השקיעה. אלא שהחיים, גם באמריקה, מזמנים כהרגלם תוכניות אחרות לחלוטין. החיים לצידו של וויין עברו טלטלות תכופות, כנראה בגלל חוסר יכולתה של אלי להסכים למוסכמות החברתיות דאז שלפיהן האישה היא "רכושו" של הבעל ועליה להתנהל לפי קודים מסורתיים ועל פי החלטותיו. אלי בעלת האופי הסוער והעצמאות שאפיינה אותה לא יכלה להשתלב בזוגיות שאלו חוקיה ובשנת 1965, לאחר חמש שנות נישואים, הם נפרדו. הפרידה הזאת, למרות הקושי הראשוני, היא זו שגרמה לה בהמשך לעשות שינוי דרמטי בחייה ואולי מהעז של הפרידה, יצא מתוק של השינוי שאותו אהבה מאוד.
למשפחת שטיינר לא היה שום קשר ליהדות במשך שנים ארוכות, על פי מצוותו ורצונו של האב שטען ש"דת מיועדת לבורים, להמונים, לחלשים ולחולים". בשכונת מגוריהם לא היה אפילו בית כנסת, ומי שרצה להתייחד עם אלוהיו, היה הולך לחדר לא גדול במרכז השכונה שאותו חלקו היהודים עם המורמונים. מי שפתח לאלי את השער ליהדות ולציונות היה דווקא בעלה, וויין, שהגיע ממשפחה ציונית שאף תרמה לא מעט כסף למדינת ישראל. מה שהפריע מאוד לאלי היה הקשר ההדוק בין הציונות, שאליה הלכה והתחברה, לבין הדת היהודית, שאליה לא כל כך הצליחה להתחבר בעיקר בגלל האפליה שזיהתה מיד בין גברים לנשים.
מהרגע שעמדה על דעתה והרגישה ממש בגופה את הקשר לציונות ולישראל, כך הלכה והתחזקה בלִבּה ההכרה שציונות אמיתית משמעותה עלייה לישראל ולא חיי נוחות באמריקה. מי שעשה את השינוי הנוסף, לאחר שנחשפה לציונות בעזרת וויין, היה זבולון, קרוב משפחה של אביה שנשלח בשנת 1964 ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה מטעם התעשייה האווירית של ישראל. הוא עבר לארה"ב עם אשתו ושלושת ילדיהם, והגיע לאלי בזכות קרבת המשפחה לאביה. הקשר איתו ועם משפחתו חולל שינוי של ממש בהלך המחשבה של אלי וברצונה המתחזק להכיר את מדינת ישראל ואפילו להפוך לחלק ממנה. היא החליטה לעבור לישראל לשנה שנתיים כדי להכיר אנשים חדשים, ללמוד עברית, למצוא אולי עבודה חדשה בתחום המחשוב ואחר כך לחזור לארה"ב בכוחות מחודשים.
מובן שהמעצור ברכב שכבר כמעט התחיל לנסוע לישראל, היה אביה, שהיה מזועזע מהרצון של בתו לעזוב את אמריקה, זו שידעה להעתיר על משפחתם כל כך הרבה שפע ואפשרויות. הוא השתכנע לבסוף, רק אחרי שאלי הבטיחה לו שזו נסיעת לימוד והתנסות חדשה, בשום אופן לא הגירה. ישראל של אז, לפני מלחמת ששת הימים, נתפסה אצל כל בני משפחתה כמדינה על סף כיליון, ועבור אלי, שתמיד נמשכה לאנדרדוג, לחלש או למופלה לרעה, היא היתה בדיוק מה שתמיד חיפשה, מקום שבו אפשר להביא את יכולותיה לכדי מיצוי אבסולוטי.
אימהּ של אלי, בניגוד לאביה, קיבלה את ההחלטה בשתיקה מתוך נאמנות לתפיסה הרגילה שלה ש"כל אחד צריך לממש את עצמו בדרכו שלו". ואלי, ככל שהעמיקה יותר ויותר בחקר השואה ואחר כך בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים ובמלחמה עצמה, כך הרגישה צורך עז יותר להתגייס לטובת אותה מדינה קטנה וחסרת אמצעים שתמיד על סף הכחדה ולתרום מיכולותיה שהלכו וגבהו ככל שנחישותה בעניין מסוים הלכה והתחזקה.
ב-1968, כמעט שנה לאחר מלחמת ששת הימים, אלי, כבר בת 32, מוכרת את כל הרהיטים שאכלסו את דירת הסטודיו הקטנה שלה ואורזת את כל חייה במזוודה קטנה בדרכה המסקרנת לישראל.
אל ביירות בעקבות הליידי מהמאה ה-18
בפברואר 68' מגיעה איילין אלי שטיינר לישראל, בודדה וחוששת, כשסימני שאלה רבים מרצדים למול עיניה וספקות לבלי סוף מחלחלים למחשבותיה. למה לכל הרוחות הייתי צריכה לעשות את המהלך הזה, של הגירה לארץ זרה ומוזרה שאותיות שמה אפילו לא מצליחות להיכנס בגלובוס לתוך שטחה בגלל קוטנה? היא בוודאי אומרת לעצמה כשהיא נוחתת בשדה התעופה המיושן שליד העיר לוד.
העוגן היחידי שהיה לה בישראל הוא אותו זבולון, קרוב משפחה רחוק של אביה ששהה בניו יורק עם משפחתו מטעם התעשייה האווירית, וכשחזר לישראל הפך לוועדת קליטה בת איש אחד עבור יעל כך נקרא לה מכאן ואילך. הוא הצליח לפתוח לה דלת ראשונה לאחת התעשיות הביטחוניות, והיא התקבלה לעבודה כמנתחת מערכות מחשוב. גופה היה בישראל אך נפשה עדיין שייטה בארה"ב. השפה העברית לא ממש עניינה אותה, וכמו אמריקאים רבים שחיים כאן היא המשיכה לדבר רק באנגלית. מה שחיבר אותה לאט לאט לישראל ולאנשים שחיים בה היו דווקא הפיגועים בערים והתקריות בגבול מצרים שבהם נהרגו ישראלים. בימים כאלה היא הרגישה איזשהו עצב משותף וסולידריות בין אזרחי המדינה, ואלו לא השאירו אותה אדישה. פתאום, מבלי שהתכוונה בכלל, היא חשה בהבדל הגדול שבין הבדידות האנושית שבה חיים האמריקאים לבין החיבור שבין האנשים בישראל תוצאת הכאב המשותף והאבל יחד עם החרדה והמתח.
הסיבות לחיבור הזה, קשות וכואבות ככל שיהיו, לא נתנו ליעל מנוח. בתוך מערבולת הרגשות והמחשבות הלכה והתגבשה אצלה ההבנה שמדובר במלחמה אחרת. לא בגין זכויות מיעוט מופלה (כמו השחורים באמריקה) או נגד אלימות הפוגעת בביטחון האישי של יחידים בעיר כמו ניו יורק, אלא מאבק של עם שלם על חבל ארץ שהוא מבקש לחיות בו כמו כל עם אחר בעולם. אלא שלמרות החיבור הרגשי שהחלה לחוש כלפי מדינת ישראל, היא לא הצליחה להיטמע באופן ממשי בחיי היום יום. שלוש שנים תמימות בארץ, והיא עדיין היתה בודדה לגמרי, ללא חברים וללא חֶבְרה, נעה על הציר שבין עבודתה בחברה הביטחונית לבין דירתה בהרצליה. הגברים הישראלים נראו לה ארוגנטיים ומלאי ביטחון מצד אחד אך גם מלאי חן מצד שני. ועדיין, לא הצליחה להתקרב לאף אחד, כשגם מחסום השפה עמד בינה לבין מעט הגברים שמצאו חן בעיניה.
היא נרשמה לאולפן לעברית, אבל אולי בגלל התנגדותה הפנימית להיטמעות טוטלית בארץ, לא הצליחה להפנים את השפה המסובכת ונטשה את האולפן. לפני כן, באולפן, היא פגשה בחור בשם יאן שהיה הראשון שהצליח לשבור את מחסום ההסתגרות שלה והצליח לחבר אותה לאירועים בארץ. בשלב כלשהו של השיחות ביניהם הוא סיפר לה על תפקידו ביחידה לאבטחת אישים ועל הקשרים שיש לו במוסד. היא היתה משוכנעת שזה חלק מהתחפושת שישראלים צעירים נהנים ללבוש כדי להתהדר בפני בחורות בשלב החיזור. אבל בלי קשר לנכונות סיפוריו של יאן, היא התמלאה תשוקה גדולה להתגייס למוסד. היא לא הצליחה להסביר לעצמה את הרצון הזה, אבל היתה בטוחה שזה בדיוק מה שהיא רוצה לעשות וזה מה שיגרום לה את הסיפוק ואת ההנאה שכל כך חיפשה, קודם בארה"ב ועכשיו בישראל.
היא ביקשה מיאן ליצור עבורה קשר ראשוני, והוא הבטיח לעשות כן. כשחלפו כמה שבועות והיא לא שמעה מאיש, התחזק בה החשד שיאן היה רברבן ללא כיסוי. אבל יום אחד, בשעות העבודה, היא נקראה לטלפון. "את איילין?" שאל אותה האיש בצד השני של הקו. "כן, זאת אני," השיבה לו. הוא הציע לה להיפגש, וזו היתה ראשית הדרך לקריירה שלה במוסד, בתחילת 1971.
היא נפגשה בקפה "שטרן" המפורסם עם שלמה ואיתן, שני גברים מרשימים ומנומסים מאוד. בשום שלב של השיחה היא לא הצליחה לפענח לפי התגובות שלהם מה הם חושבים עליה ואם התשובות והסיפורים שלה אכן יביאו אותה לבסוף אל שערי המוסד. לאחר הפגישה, כך התגלה לה מאוחר יותר, פנה אחד מהם למייק הררי, מפקדה האגדי של יחידת "קיסריה" שבמוסד, כדי להתייעץ איתו לגביה. מצד אחד היה לה בדיוק את מה שהם מחפשים, כך הם העריכו, אבל מצד שני, משהו בנאיביות שלה ובמוטיבציה הטוטלית שלה נראה להם "טוב מדי כדי להיות אמיתי".
הררי ביקש לזמן אותה לפגישה איתו. לימים, כשתהפוך לסוג של "בת יקירה" שלו והיחסים המקצועיים ביניהם יהפכו לשם דבר במוסד, היא תבין בדיעבד איזו קפיצת מדרגה היא עשתה עוד לפני שהתקבלה למוסד כשהררי בעצמו ביקש להיפגש איתה. שום דבר לא הכין אותה לאותה פגישה עם מי שיהפוך ללא ספק לדמות החשובה בחייה וגם הקרובה אליה ביותר מבין כל מי שהכירה עד אז. היה לו קול גבוה וקצת צפצפני, ותוך כדי השיחה הוא הרחיק וקירב אותה בדיבורו בעדינות וברגישות רבה כדי לבחון את תגובותיה ואת יכולותיה המנטליות. היא סיפרה לו את כל סיפור חייה והדגישה איך התקרבה באיטיות רבה לציונות בכלל ולישראל בפרט. במוסד, בתקופה הרחוקה ההיא, ההזדהות המוחלטת עם המדינה ומטרותיה היתה חשובה עשרות מונים יותר מענייני שכר או מריגושים כאלה ואחרים שארגון ביון יכול להציע. מייק בוודאי ניסה להבין לעומק את התשתית הערכית שעליה יושב הרצון הבלתי מתפשר שלה לשרת דווקא במוסד.
היא הדגישה בשיחה שאם עליה לחיות חיי שגרה בארץ, עדיף לה לחזור לאמריקה. היא חייבת להתחיל לעשות משהו שייתן משמעות לחייה. ישראל זקוקה לה, כך היא אמרה, כמו ילד להורה. אחר כך השתררה שתיקה ארוכה ביניהם שבה כל אחד התכנס במחשבותיו. שנים מאוחר יותר הוא יספר לה שהתרשם מאוד מהנאיביות שלה והתלבט רבות בינו לבינו אם תוכל לפעול בבדידות בסביבה עוינת. הוא גם התרשם עמוקות מהכנות שלה ומכך שלא ניסתה בשום שלב לייפות תהליכים שעברה בחייה. מה שלבסוף הטה את הכף לזכותה, או נכון יותר כבש את לִבּו של מייק וחיזק את רצונו לגייס אותה, היה רגע אחד שבו פנתה אליו, הישירה לעיניו את מבטה החודר ואמרה ללא כחל וסרק: "אני רוצה להיות שווה משהו, אני רוצה לעשות משהו שהוא שווה. אם אני שווה משהו בעיניך, אני רוצה לתרום למדינת ישראל."
במהלך החודש שמאז הפגישה עם הררי איש לא פנה אליה. אבל כעבור חודש וקצת היא זומנה לפגישה עם ראש המוסד, צבי זמיר. גם לפני הפגישה וגם במהלכה לא היה לה שמץ של מושג אם מדובר על הליך גיוס שגרתי או שמא מייק הררי מבקש מזמיר להכריע בעניינה וזו אומנם היתה מטרת הפגישה. קו דקיק מאוד, בלתי נראה, מפריד בין מי שמתאים להיות לוחם מוסד לבין מי שאינו מתאים. הררי לא הצליח לפענח היכן עובר הקו הזה במקרה שלה, והוא העלה אותה עד לרמס"ד (ראש המוסד) כדי שיחליט. ברור שאלמלא היה מזהה את אותו ניצוץ מיוחד בעיניה, לא היה מעלה על דעתו "להעביר" אותה לזמיר. אבל גם כשזיהה את אותו ניצוץ נדיר ומיוחד, עדיין לא היה משוכנע שהיא מתאימה למשימות הריגול הכל כך קריטיות לביטחון ישראל ולא ידע עד כמה תעמוד בכך. זמיר, ממש כמו הררי, זיהה את האיכות המיוחדת, אבל גם הוא חשש בינו לבינו מיכולתה לעמוד בלחצים העצומים של פעילות חשאית מהסוג שאליו היא מיועדת. לבסוף החליט לאשר את גיוסה, ועמוק בלִבּו, ובדומה למה מה שהתחולל בלִבּו של מייק, הוא ידע שעשה החלטה מצוינת.
כעבור ארבעה חודשים היא זומנה להתחיל בהכשרה שבה הוצמד לה השם החדש, העברי למהדרין, יעל. היא יועדה להיות לוחמת ב"קיסריה", היחידה המבצעית של המוסד ובעצם השאור שבעיסה של המוסד. בקורס שהיא עברה היה רק חניך אחד היא עצמה. במהלך הקורס היא באה במגע עם מעט מאוד אנשים שהדריכו אותה, בחנו ותרגלו אותה בנושאים שונים. תקופת הקורס היתה הקשה בחייה עד אז, גם בגלל הקושי המובנה של התרגילים, אבל יותר מזה, בגלל חוסר הידיעה שלה לגבי ההצלחה או אי ההצלחה במה שעשתה. היא ייסרה את עצמה שעות ארוכות אחרי כל תרגיל או מבחן, תוהה אם עמדה בו בהצלחה או נכשלה, אבל ככל שעבר הזמן היא רכשה יותר ביטחון, וככל שרכשה יותר ביטחון כך גם שיפרה את ביצועיה וחוזר חלילה.
המוסד היה כל עולמה. לא היו לה חברים, ועל בילויים מחוץ לשעות העבודה היא אפילו לא חשבה. כשסיימה את מסלול ההכשרה הראשוני, נערכה ישיבה של מפקדי האגף לגבי קבלתה כלוחמת ב"קיסריה" התואר שהפך לפסגת חלומותיה. לא היה לה אז מושג מה נאמר בפגישה הרת הגורל הזו עבורה, אבל שנים מאוחר יותר היא נחשפה לתמליל של אותה ישיבה. "תפיסה טובה של החומר העיוני, גישה רצינית, ישרה וכנה מאוד בדיווחים, כולל לגבי מצבים שבהם נכשלה. היא אמיצה ונועזת, בעלת מוטיבציה חזקה מאוד לתפקיד, שבו היא רואה שליחות למען המדינה. למרות השיפור שניכר במהלך ההכשרה, עדיין ניכר חוסר ביטחון עצמי. עקשנותה לבצע את ההוראות למרות קשיים ולחצים היא קיצונית, ולכן יש חשש שהיא עלולה להביא אותה לבצע את המוטל עליה תוך התעלמות מהסיכון הכרוך בדבר."
ההמלצה הכתובה בסוף הישיבה היתה: "לא רצוי להטיל עליה תפקידים המחייבים הצגה ושכנוע, היא תהיה טובה יותר כמספר שתיים ללוחם." מייק הררי, שישב בראש הישיבה, היה משוכנע שלמרות כל מה שנאמר, ולמרות כל המדידות האובייקטיביות, יש ביעל הרבה יותר יכולות וכושר ביצוע מכל מה שנמדד ונאמר. הוא החליט להמליץ עליה כלוחמת, וכמו שאמר: "ימים יגידו". והימים שאחר כך, בכל מה שקשור ליעל, אכן אמרו את דברם בקול ברור וחזק.
תצפית אל דירות המרצחים
במאי 1972, והיא בת 36, יוצאת יעל לבלגיה שאמורה לשמש כמדינת הבסיס שלה בדרכה למדינת היעד. מדינת הבסיס היא מדינה שיש לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, בדרך כלל מדינה אירופית, שבה הלוחם מתמקם, מוצא עבודה, נערך כביכול לחיים רגילים. מדינת היעד היא מדינה ערבית בדרך כלל שבה הלוחם צריך להתמקם בסופו של התהליך כדי לבצע את פעילות הריגול שלו. מדינת הבסיס נועדה להרחיק את ישראל ככל שניתן מקשר אל הלוחם, כלומר ליצור לו דמות חדשה, שאינה ישראלית בשום אופן, ובדמות החדשה הזאת הוא יגיע למדינת היעד, אבל רק אחרי שביסס את הדמות ואת קשריה במדינת הבסיס.
יעל היתה מיועדת להגיע לביירות ולשם כך היה עליה לשכור קודם דירה בבריסל, למצוא עבודה ולבנות דמות חדשה בעלת עבר והווה שאינם קשורים במאום לישראל. לכל לוחם או סוכן יש מפעיל ישראלי מהמוסד, שהוא למעשה היחידי מכל הארגון שיש לו קשר עם הלוחם. המפעיל שלה הוא בחור בשם שאול, ישיר מאוד מצד אחד אבל מנומס וכן מאוד מצד שני. הוא יודע על יעל הרבה יותר ממה שהיא יודעת על עצמה ואילו היא לא יודעת עליו כמעט כלום. זו הנוסחה שעל פיה עובדים בשירותי הביון.
מבלגיה היא נשלחת למשימות פשוטות יחסית ברחבי אירופה כדי לתרגל אותה בעבודת הביון וגם כדי להמשיך ולבחון אותה בכל פרט ופרט של ביצועיה. אם תיכשל באחת המשימות שהיא עושה באירופה, לרוב לא ייגרם נזק גדול מדי, אך אם חלילה תיכשל כשתישלח לארץ היעד, קשה לאמוד את הנזק שייגרם למדינת ישראל וכנראה גם לה אישית.
כעבור שלושה חודשים של שהות בבלגיה, מידת האמון ששאול רוכש לה ולעבודתה הם עד כדי כך גדולים שהוא מחליט לשלוח אותה לראשונה לביצוע משימה בלבנון יחד עם עוד לוחם "קיסריה" בשם אביתר. היא אמורה לערוך סיור לאיסוף מודיעין בביירות וסביבותיה, כשאת אביתר היא תפגוש בדרך מקרה בבריכת השחייה של המלון ותזמין אותו להצטרף לסיור תיירותי. היא אכן פוגשת את אביתר בבריכה של המלון, יוצאת איתו לסיור משותף של שלושה ימים באתרי התיירות הנחשבים של לבנון, תוך כדי שהם מציצים ואף מתארים שלל נקודות חשובות במהלך הסיור, על פי מה שהתבקשו להביא, ולבסוף היא חוזרת לבריסל מרוצה מאוד משיתוף הפעולה עם אביתר. לאורך הקריירה המבצעית שלה היא תצוּות לא פעם לפרטנרים שהכימיה איתם תהיה קלוקלת למדי, ואז היא תבין לעומק שהתנאי ההכרחי להצלחה מבצעית הוא כימיה משובחת בין השותפים למשימה. וכשאין כימיה כזאת, ידעה שעליה לעמוד על שלה ולא להתפשר בשום אופן מבחינה מקצועית רק כדי להשיג הרמוניה חברתית מזויפת.
עוד לפני הסיור שערכה בלבנון, התחיל שאול להכין אותה לשהות ארוכה בלבנון כדי לעזור במה שהוא קרא "טיפול בתשתיות הטרור". כדי להתגורר בלבנון ולצאת ממנה ולהיכנס בחזרה מדי פעם, הם מחפשים יחדיו סיפור כיסוי שיתאים לצרכים המבצעיים. לבסוף עולה הרעיון להציג אותה כסופרת הכותבת תסריט לסרט שיצולם בלבנון. הדמות הזו ש"תולבש" עליה יכולה לענות על כל השאלות והצרכים המבצעיים, אך אין לה שום קשר לכישרון של יעל וזה הופך את בטנה עד כדי שהיא לא מצליחה להירדם בלילות.
בשלב מסוים היא פשוט מחליטה שזה עוד אחד מהאתגרים הרבים העומדים בפניה ושעליה להתמודד איתו ויהי מה. היא נוסעת לישראל כדי לעבור קורס בכתיבה וגם כדי ללמוד איך להיראות כסופרת. את הקורס היא עושה בביתו של שבתי טבת, אחד הסופרים המוכרים והמוערכים בישראל באותה עת. היא לומדת כיצד נראה חדרו של סופר, מהו סדר היום שלו, מהן שיטות העבודה שלו ואפילו לומדת קצת ספרות של ממש. אחר כך היא נוסעת ללונדון, למוזיאון ויקטוריה ואלברט, ושם, אחרי חיפושים קדחתניים בארכיון, היא מוצאת כרטיסייה ענפה על ליידי הסטר לוסי סטנהופ שחיה במאה ה-18, בת לאצולה הבריטית שיצאה למסעות מעבר לים, בעיקר לסוריה וללבנון, כדי לגלות נופים ותרבויות לא מוכרים וגם כסוג של התרסה כלפי השמרנות הבריטית.
ליידי סטנהופ חצתה את המדבר הסורי על גבי סוסים בראש משלחת עם משרתיה, והיתה לאישה הלבנה הראשונה שעשתה זאת (אם כי לבושה בבגדי גבר), וסיימה את מסעה בעיירה הלבנונית ג'וּן לא הרחק מצידון. שם, במנזר הרוס, הקימה לעצמה ארמון מפואר שהיה למרכז לכל מי שביקש מקלט ועזרה מפני השלטונות. כיוון שהיתה רחבת לב, אפילו פזרנית, היא סיימה את חייה כחסרת כול וערירית בגיל 63.
סיפור חייה של ליידי סטנהופ שובה את לִבּה של יעל, והיא משוכנעת שעכשיו עליה לארגן דמויות נוספות כמו מפיק ותסריטאי, ולצאת לשטח ללבנון כדי לגייס צוותי צילום. יחד עם שאול, הם מוצאים מפיק לונדוני שמתלהב מהסיפור ושולח את יעל לכתוב שישה פרקים ראשונים של העלילה לפני שיחליט אם להשקיע בסדרה על הליידי. הסינופסיס שכתבה זוכה להתלהבות גדולה של המפיק, והוא חותם איתה על חוזה הכולל מקדמה גדולה כדי שתכתוב סדרת טלוויזיה בשם "מלכת המדבר". הודות לחוזה החתום היא בעצם זוכה לאישור לא פורמלי להסתובב בלבנון כאוות נפשה תוך שיש לה כיסוי מעולה וגיבוי אישי של מפיק לונדוני ידוע.
וכשיש לה את כל המעטפת המומצאת לצורך פעילותה האמיתית בלבנון, היא נוסעת לישראל לפגישה עם רומי בן פורת, קצין המודיעין של "קיסריה", כדי שיכין אותה למה שיהפוך למשימת חייה: איסוף מודיעין על שלושת מתכנני הרצח באולימפיאדת מינכן, יוסוף אל נג'אר, כמאל עדואן וכמאל נאצר. עם סיום ההכנה שהיא עורכת עם רומי, היא מכירה את שכונת רמלת אל ביידא שבמערב ביירות, שבה מתגוררים שלושת המרצחים טוב יותר ממה שהיא מכירה את שכונת מגוריה בהרצליה.
ב-14 בינואר 1973 היא מתעוררת בחדר 521 במלון בריסטול בביירות, ומעתה יחלו הימים והחודשים שיהפכו ל"היי לייט" של חייה הבוגרים ושבזכותם תצא לדרך אחת מפעולות הקומנדו המפוארות והמוצלחות ביותר של מדינת ישראל, בשילוב ראשון וחסר תקדים של המוסד וצה"ל. יעל יוצאת לסיור ראשוני באזור המגורים של שלושת בכירי הפת"ח ומיד מתכננת תשובות לשאלות שהיא עלולה להישאל על מעשיה ברובע שאין בו תיירים בכלל. היא מאתרת חנות ירקות שנראית כמיוחדת במינה ויודעת שהחנות הזאת תהיה מעתה ההסבר המיידי למעשיה ברובע. בערבים היא יושבת במרפסת של חדרה וצופה אל דירותיהם של השלושה. מובן שהחדר המסוים במלון המסוים נבחר בזכות התצפית המשובחת על אותן דירות. התקשורת שלה עם מפעיליה, שאול ורומי, היא חד כיוונית, רק ממנה אליהם. וכך היא מתארת לפרטי פרטים את מה שהתבקשה לשלוח: תיאור שגרת היום והלילה בשלוש הדירות, מתי דולק ומתי כבה האור, מי נשקף בחלונות ובאילו שעות, פרטים על מכוניות השלושה ועל המבקרים אצלם, אם יש שמירה ובאילו שעות, מיהם השומרים ואם הם חמושים, מהם סדרי התנועה אל הבתים של השלושה, מקומות חניה, מידע יום יומי על חנויות ובתי עסק באזור. כל פרט הוא חשוב מאין כמוהו כדי לייצר תמונת מודיעין שלמה ומדויקת.
כעבור כמה שבועות היא מחליטה להחליף את המלון בדירה הצופה אל אותן שלוש הדירות. כשהיא חותמת על חוזה השכירות, היא הופכת תוך זמן קצר ל"סלבית" של ממש בין הדיירים בבניין הדירות שבו עברה לגור. הסיפור על הסופרת הכותבת סדרה לטלוויזיה מתפשט כמו אש בשדה קוצים. היא מוזמנת לאירועים של סופרים ומשוררים לבנונים, וכולם הופכים למעריציה של ליידי הסטר לוסי סטנהופ, האצילה הבריטית המיוחדת מהמאה ה-18.
ב-25 בינואר היא חוזרת לבריסל ומתחילה מרתון של פגישות עם שאול. הם עוברים שוב ושוב על תיק הכיסוי שלה ועל חידוד הולך וגדל של המודיעין שעליה להשיג ואופן הדיווח לשאול על המודיעין שהשיגה. בערב האחרון לפני שהיא חוזרת לביירות, מצטרף גם מייק הררי לפגישות שמקבלות ממד רציני ופורמלי יותר. יש לה יחס מיוחד למייק, שמתובל מחד גיסא בסוג של יראת כבוד מקצועית ומאידך גיסא בחיבה גדולה, והיא שואלת את עצמה כל הזמן אם החיבה הזאת היא הדדית. מייק מצידו רוצה לוודא שעניין ה"מקרים ותגובות" לכל האירועים שאינם מתוכננים נלמד ושונן כהלכה, ושבמהלך פגישותיה עם שאול הם לא החסירו הכנה כלשהי למקרים, גם אם נדירים, שיכולים לקרות.
כשהיא חוזרת ללבנון, אין לה שמץ של מושג על המבצע שהחל להתגלגל במהירות בישראל ואין לה גם שום מידע על התמונה הרחבה יותר, מעבר למשימות שעליה לבצע בביירות. היא רק מבינה, גם בלי שזה נאמר לה, שמשהו גדול ורציני עומד להתרחש בקרוב ושעליה להאיץ את איסוף המודיעין ושליחתו למפעיליה.
לוחם המוסד הפועל במדינות יעד, אמור לסגל לעצמו נוהלי עבודה ושגרת חיים של איסוף מודיעין שאינו תְּלוי מבצעים כאלה ואחרים. על בסיס המודיעין שהוא מייצא למַטֶה בישראל, יחליטו הקודקודים אם ומה לעשות. עם זאת, שכשהלוחם מרגיש שמשהו גדול הולך ומתבשל בגזרה "שלו", מובן שחושיו מתחדדים, חריצותו הולכת וגדלה והאדרנלין, שחייב ממילא להישאר תמיד ברמה גבוהה, מציף את גופו באופן אחר לחלוטין. שלושה וחצי שבועות לאחר שובה לביירות, מקבלת יעל הודעה להתכונן לפגישה שתתקיים ב-7 באפריל בביירות. מודיעים לה שעליה לפגוש אדם כלשהו בבר של מלון אינטרקונטיננטל המפואר. היא גם מקבלת את כל פרטי ההזדהות והחבירה לאותו אדם, שהיא מעריכה שהוא ישראלי ולוחם ב"קיסריה".
לימים, לאחר שהכול יסתיים, היא תלמד על פגישה שנערכה כשבועיים לפני המבצע בחדרו של צביקה זמיר, ראש המוסד, יחד עם מנו שקד, הקצח"ר ומי שמונה להיות מפקד המבצע כולו, ויחד עם אהוד ברק, מייק הררי ועוד שלל קודקודים מהמוסד ומצה"ל. הם נפגשים עם שישה אנשי מוסד, לוחמים מ"קיסריה", שנועדו להיות הנהגים של הכוחות של סיירת מטכ"ל ושל כוח ליפקין, שיביאו את הלוחמים מהחוף אל היעדים במרכז ביירות וגם יפנו אותם אחרי המבצע חזרה אל החוף. הפגישה הזאת, שנועדה מלכתחילה לכישלון מוחלט, תיזכר עוד שנים רבות כשיאה של מערכת יחסים שבסיסה הוא חוסר אמון מוחלט בין מפקדי המבצע מצה"ל לבין לוחמי "קיסריה" מהמוסד. בצה"ל ממש מזלזלים אז ביכולתם הצבאית של אנשי המוסד. מבחינתם של מנו שקד ואהוד ברק, לוחם צריך לדעת לתפוס מחסות, לפגוע בנשק ארוך, להסתער קדימה ולחלץ פצועים תחת אש. הם לא מסוגלים להבין את יכולתם של אנשי המוסד לפעול בדממה, להיטמע בסביבה עירונית לא מוכרת, לדבר בשפת המקום, לזהות אויבים הלבושים בלבוש אזרחי ועוד שלל יכולות שאין ביניהן לבין חיילוּת קלאסית כמעט דבר וחצי דבר.
כשמנו שקד מתחיל לתחקר באופן בוטה, אפילו גס רוח, את ששת לוחמי "קיסריה" היושבים בחדר, הפיצוץ ביניהם הוא בלתי נמנע. הוא שואל אותם על שירותם בצבא, על ההכשרות שעברו בירי בנשקים ועל ניסיונם הקרבי. הם שותקים. "תוציא את הזרזירים שלך מהחדר," הוא פונה בגסות לצביקה זמיר. ששת הגברים קמים כאיש אחד ויוצאים מהחדר, אחד בצליעה, אחר גורר רגל, הכול בהתרסה ותוך קריצה למפקדיהם, כדי להדגיש בפני מנו שקד שאינו מבין כלל את הסיטואציה את אי שייכותם לעולם ה"לוחמים". "אני עם הפקידים האלה לא יוצא למבצע!" מצהיר מנו כשהוא פונה לזמיר.
המפגש הקשה בין שתי תרבויות של לוחמים, אלו שמצה"ל ואלו של המוסד, אולי לא יכול היה להסתיים אחרת. אבל אז נכנסת לתמונה מערכת היחסים המשובחת שבין צביקה זמיר, הרמס"ד, לבין דוד אלעזר, הרמטכ"ל, שהתגבשה עוד מימיהם המשותפים בפלמ"ח. הם יישרו בתבונה רבה את ההדורים, הרגיעו את מנו שקד וקודקודיו ושלחו את ששת לוחמי המוסד בדרכם לביירות.
אביתר, לוחם "קיסריה", מגיע לבר של מלון אינטרקונטיננטל ומזהה יפהפייה ברונטית, לבושה בבגדי ספורט אלגנט, מתקדמת לעברו. הם אינם מכירים זה את זה לכאורה בלבד, הוא הרי היה בן לווייתה בנסיעתה הראשונה ללבנון שנה אחת לפני כן אבל לא יכולים להרשות לעצמם לטעות בזיהוי. לאחר שהוא פונה אליה עם הסיסמה שהוכנה מבעוד מועד, והיא משיבה, ניצת אותו זיק שובבי בעיניהם של שני ישראלים שנפגשים בחו"ל. הם הולכים לאכול יחד ואחר כך למכונית של יעל, ובינתיים היא מוסרת לו את המידע ההכרחי שעליו לדעת. כשייפרדו, הוא יחזור למלונו ולמחרת בבוקר ייגש לסוכנות להשכרת רכב כדי לשכור רכב להסעת הלוחמים, בדיוק כמו שיעשו חמשת חבריו בסוכנויות אחרות וממלונות אחרים.
אביתר קובע עם יעל לעוד יומיים, ב-9 באפריל בשעה 19:00 במלון שבו הוא מתאכסן. עכשיו כבר יש לה אישור, כמעט מוחלט, למה שחשדה במשך תקופה ארוכה אבל עדיין אין לה את התמונה המלאה של סך כל הפעולות העומדות להתבצע בלבנון. המידור המוחלט, אפילו של מי שמשמשת ציר מרכזי של הפעולה, הוא תנאי הכרחי להצלחת מבצעים מהסוג הזה. הם נפגשים במלון בשעה היעודה, ולאחר שממלאים את נוהל החבירה החלפת משפטים בשפת קוד שתכליתם להבהיר זה לזה שאין בעיה עם הפגישה, כגון מעקב אחריהם או בעיה ביטחונית אחרת בסביבתם לוקח אביתר את יעל למסעדה על גג המלון. הוא לא יכול להפסיק להתפעל מיופייה, מהעדינות של תנועותיה ומרכות דיבורה, שהם בניגוד מוחלט ליכולותיה כלוחמת מוסד.
הפגישה הזאת מלאת היסוסים וקשה ביותר לשניהם. אביתר יודע הכול ואילו יעל לא יודעת כלום. איך מנהלים שיחה, כמה שעות לפני מבצע כל כך נועז, שלשניהם יש בו חלק חשוב אבל אסור בתכלית האיסור להזכירו אפילו במילה? לבסוף, לפני שהם נפרדים, הוא שואל את השאלה האחת והיחידה שעליו לשאול על פי התדריך שקיבל "ומה עם שכנייך בבית ממול?" ויודע שהבסיס ההכרחי ליציאת הפעולה לדרך הוא תשובתה החיובית. "הם בבית היום, שלושתם," היא עונה לו באותה רצינות תהומית שהיתה לסימן ההיכר שלה זה שנים.
וכשהם נפרדים, היא לא יכולה שלא לחוש תחושת גאווה צנועה אם כי אין לה עדיין מושג אם אומנם יהיה לה בסיס...
פרק מהספר "אביב נעורים" מאת אבנר שור ואבירם הלוי, הוצאת "ידיעות ספרים"
