חבורת ילדים ששרדו טבח, חטיפה ושבי מחליטים שהם מארגנים תחרות כישרונות צעירים במלון באורלנדו. כבר סיימנו את ארוחת הערב, כולם עייפים מהיום הארוך בפארק השעשועים, אבל הילדים לא נותנים לזוטות כאלה להפריע להם. הם מחלקים תורות, ממנים שופטים ומסתדרים בקדמת הבמה המוצבת בחדר המיוחד שהוקצה להם. המבוגרים, שכבר יצאו קודם לחצר עם כוס משקה כדי לסדר קצת את הראש, מיהרו פנימה בזה אחר זה לצפות בקסם.
הקהל מורכב ממבוגרים וצעירים שחזרו מהידיים של חמאס והג'יהאד האסלאמי, צעירות שהוחזקו במנהרות, הורים שנאבקו שנתיים על כל שביב תקווה, בני משפחה שאיבדו אח, הורה, בן זוג – כולם עמדו יחד וצפו בתחרות כאילו היא הדבר היחיד והכי חשוב בעולם: הדרבוקה של רותם קלדרון (21), הקאבר המתוק של אלמוג לוי (4.5), השירה של אמילי הנד (11), הצחוק המתגלגל של אביגיל עידן (6). רגעים קטנים של חיים אחרי מציאות ארוכה של מוות, פחד וחוסר ודאות.
צפו בשבים ובני משפחותיהם באורלנדו:
( צילום: ניר דוידזון)
אחרי שנתיים של המתנה קורעת, הצטרפתי ל-44 שורדי שבי ו-136 בני משפחותיהם שיצאו עם עמותת ״להושיט יד״ למסע רחוק מכל מה שהם הכירו מאז טבח 7 באוקטובר: שבועיים באורלנדו, פלורידה, של ביקורים בפארקי השעשועים הרבים באזור ביום, ואז שיחות נפש עד שהעיניים נעצמות בלילה.
ניכר שהפחדים עדיין מהדהדים, אבל היו רגעים רבים של אושר אמיתי, ובין לבין נולדה שם משפחה. לא של "חטופים", "שבים" או "יתומים", אלא של אנשים שבגלל הנסיבות הטראגיות הם היחידים שמבינים זה את זה, ומנסים ללמוד וללמד אחד את השני איך לחזור לחיים. וכך יוצא שאלפי קילומטרים מהרצועה, משוחררת מנובמבר 2023 מחליפה חוויות עם מי שהושאר בעזה שנתיים, והמשוחרר מאוקטובר 2025 מגלה דברים חדשים ממי שחולץ ביוני 2024 וכן הלאה. "קהילה", המילה הזאת חזרה שוב ושוב בשיחות איתם. האסון המשותף חיבר אותם בקשר גורדי שכנראה לא יותר או יתנתק לעולם.
החופש הוא תרופה / אלקנה בוחבוט
באחד הערבים אלקנה בוחבוט ואני יושבים ליד הבריכה במלון. "זה ממש לא מובן מאליו שהגעתי לפה", הוא אומר, "אבל כל אדם יודע מה עושה לו טוב, מה עוזר לנפש שלו להחלים. בשבילי — החופש הוא תרופה. הנסיעה הזו היא התרופה הכי טובה שיכולתי לבקש".
הטיול נערך רק שבועיים מאז שחזר משבי חמאס, אחרי שנתיים בתופת, וכעת הוא כאן עם רבקה אשתו ועם בנו ראם דוד. "זו ההזדמנות הכי טובה שלי להתחבר לבן שלי מחדש", הוא אומר. "פה אני איתו מהבוקר עד הבוקר".
המסע הזה, הוא מספר, היה החלום שדמיין במנהרה. הוא כבר היה באורלנדו בעבר, ובמשך שנתיים דמיין נסיעה דומה עם ראם דוד בין הפארקים. "זה היה היעד הראשון שרציתי לנסוע אליו, וזה הסתדר מושלם", הוא אומר.
שרים, רוקדים, שותים ומשתעשעים: בן עמי, בוחבוט ואוחנה בארה"ב
"בעמותה עושים חסד גדול", הוא ממשיך. "הביאו אותי למקום שהוא הרבה מעבר למה שציפיתי. זה הדבר הכי מטורף שעברתי, וזה בזכותם. המתנדבים, בני השירות. אין מילים. לא ידעתי שככה מחכים לי וזה מחמם את הלב. אני מסתכל על אוהד ויוסף (אוהד בן עמי ויוסף חיים אוחנה ששהו איתו במנהרה, ה"כ), כאילו רק אתמול היינו שם. מדהים להיות יחד עכשיו".
לאט-לאט, אלקנה גם לומד פרטים חדשים על מה שהתרחש ב-7 באוקטובר. למשל שאלמוג מאיר ג’אן היה איתו באותו רכב בדרך לעזה אחרי החטיפה. "כל אחד חזר עם סיפור", הוא אומר, "וכאן אפשר להבין אחד את השני באמת".
ומה קורה בבית?
"אין לי ממש שגרה. אז עדיף ליהנות, לא? מה שווים החיים אם אתה לא עם המשפחה במקום שאתה מאושר בו. לראות את ראם דוד הולך עם המזוודה, לעלות איתו למתקן, לשחות, להתגלש, אי אפשר להסביר את האושר הזה. אחרי שנתיים של נתק, להריח ולחבק אותו, לשמוע את הקול שלו, את הצחוק שלו, זה עולם ומלואו. אי אפשר להסביר את האושר הזה".
מגדיר שוב את הטוב / יוסף חיים אוחנה
אנחנו יושבים ליד אגם שקט, מביטים בסירות חולפות על פני המים. יוסף חיים אוחנה מסתכל עליהן, ועל השמיים. "שבועיים עברו מאז שהגעתי הביתה מעזה ובמשפחה שלי וגם אנשי מקצוע אמרו לי, 'זה לא נכון לצאת למסע, חכה, אין לך מה למהר'", הוא מספר. "אבל אני חשבתי והרגשתי שזה מה שאני רוצה. הדבר הכי קשה בשבי הוא איבוד השליטה. אתה לא מחליט מה לעשות ולאן ללכת. זה נלקח מאיתנו. כשיצאתי משם ידעתי שמעכשיו אני צריך להחליט בשביל עצמי.
"שנתיים אתה חולם לקבל את החיים במתנה, ואז זה קורה, ויש המון רגשות מעורבים, הכול קופץ עליך מאפס ל-100. כל כך הרבה דברים, הצעות, אנשים שחיכו לך, תכננו לך, והכול ממקום הכי טוב, אבל רציתי קצת להתרחק, כדי לחשוב. רציתי זמן לעצמי. לעבד את הדברים, לתפוס ולהבין מה קרה בכלל, ומה אני רוצה לעשות".
המסע הזה, הוא מסביר, נתן לו משהו שלא ציפה לו: "יש פה כל כך הרבה טוב ושמחה, אכפתיות ודאגה. בהתחלה לא הבנתי איך זה יכול להיות, אבל מהר מאוד ראיתי שלאנשים האלה חשוב דבר אחד, והוא להעלות חיוך. כמה חייכו פה, כמה אני חייכתי, הם הצליחו בגדול. אני בטוב, מיום ליום אני יותר בטוב. אבל אני לומד מה זה מחדש, מגדיר לעצמי מחדש מה זה טוב".
הוא מביט בבוחבוט ובן עמי מסתובבים לידנו ואומר: "לראות אותם כאן זה אושר מעבר למילים. כמו שהילדות של אוהד אמרו - הוא השתחרר לפני שמונה חודשים אבל הנפש שלו השתחררה רק עכשיו כשהוא רואה אותנו פה יחד. רק אז הוא התחיל ליהנות מהטיול, מהאוכל. לשמוח באמת".
אני שואלת מה מלווה אותו ברגע הזה, משם. "משהו גדול שאקח לכל החיים. יש המון חשבון נפש בשבי. אתה רוצה להיות אדם טוב יותר. בשיחות שלי עם אלוהים שאלתי מה הסיבה שלי לבקש ממך לחיות? למדתי שכדי לדעת לתת אתה צריך ללמוד גם לקבל, וכשזה בא יחד זה הכי אותנטי", הוא אומר.
כשהלילה ירד על אורלנדו, ושאון הפארקים נרגע, מתחיל החלק הכי חשוף של המסע. צעירים, הורים וילדים מתיישבים בחצר המלון, כוס שתייה ביד, רגליים מותשות, הנשמה ערה. שם, בשעות שאחרי חצות, הגיעו השיחות שלא היה להן מקום בשום רגע אחר: הפחדים שהגוף עוד קם איתם, הזיכרונות שמגיעים בלי התרעה, החלומות על מי שחזר ועל מי שלא.
לא היו שם פתרונות גדולים או מילים שמרפאות, רק אמת פשוטה וכואבת. אמא שמספרת איך הבת שלה עדיין קופצת מכל רעש, אב שחוזר אל בנו אחרי שנתיים ורועד כשהוא מחבק אותו, נערה שמרגישה את המנהרה סוגרת עליה בכל פעם שהיא נכנסת למתקן חשוך. בתוך הלילה השקט הזה, תחושת ביחד חדשה, עמוקה, נולדה דווקא במקום שבו כבר לא צריך להסתיר את הכאב.
חופשיות / קרינה ארייב ונעמה לוי
במאי 2024, במקביל למסע אחר של העמותה, התפרסם סרטון החטיפה של קרינה ארייב, נעמה לוי ושאר התצפיתניות ממוצב נחל עוז. זה סרטון שטלטל את המדינה כולה, והדהד עד קצות העולם. אלה היו דקות שהפכו לסמל, הרגע שבו כל ישראל חוותה איתן את תחילת הסיוט. עכשיו, אחרי קצת יותר משנה אבל במרחק חיים שלמים, הן חופשיות, יחד, מוקפות במשפחות שלהן שהגיעו איתן בהרכב מלא. לראות אותן יושבות יחד, צוחקות ושרות, זו סגירת מעגל שקשה להסביר במילים.
בערב, בחדר הגדול במלון שהוא הלב של המסע, שרו יחד ארייב, לוי ואגם ברגר שיר שמכיל בתוכו את כל מה שעברו. "דניאלה גלבוע כתבה אותו עם אביב וים (התצפיתניות אביב חג'ג' וים גלס שנפלו ב-7 באוקטוטבר, ה"כ) לפני שנחטפנו והלחנו אותו בשבי", אומרת ארייב. "שרנו כאן בהרכב חסר, בלי דניאלה ולירי, אבל זה היה מדהים ובמיוחד שאביגיל ישבה איתנו. הכרנו את אביגיל רק מהסיפורים, לראות אותה צוחקת ונהנית איתנו — זו מתנה".
נעמה לוי, קרינה ארייב ואגם ברגר באורלנדו:
לוי: "יש פה אנשים שבפעם האחרונה שראיתי אותם זה היה במנהרה בעזה. ועכשיו אנחנו יחד בארה"ב, נהנות. זה מרפא. הטיול הזה הגיע ברגע שבו אפשר לצאת כמעט בלב שלם — אחרי שהחטופים החיים חזרו. זה החופש הראשון שבו את יודעת שאף אחד לא סובל עכשיו באיזו מנהרה. אפשר לנשום. זו הזדמנות להודות למתנדבים, לבנות השירות, לתורמים. בעמותה מקשיבים, מכילים ורוצים שיהיה לנו טוב. אנחנו באמת מעריכות את זה".
ארייב: "לראות אותנו פה נהנות בבריכה, ולא בסרטון החטיפה, זו סגירת מעגל. זה משחרר. וזה לא רק שלנו. רואים פה גם כמה ההורים והאחים היו זקוקים לזה. לשבת ולנהל שיחה רגילה, טובה, שלא קשורה לשבי או למאבק. זה טוב". לוי מוסיפה: "זה כאילו שחזרנו לחיות. הטיול הזה הוא ממש חזרה לחיים".
ומה לגבי העתיד?
ארייב: "אני ממשיכה בהנצחה של החברות שלי ומשתקמת. לאט לאט אתחיל לחפש כיוון ושגרה".
לוי: "עד עכשיו היינו עסוקות בהשבת החטופים החיים והחללים. עשינו דברים שלא בהכרח רצינו במסגרת המאבק. עכשיו, כשכמעט כולם בבית, אפשר להתחיל לחשוב עלינו".
מוגנים יחד / אור לוי
"אלמוג? מישהו ראה את אלמוג?", שרייבר המדריך שואל במיקרופון וצחוק מתפשט לאורך האוטובוס. "אני כאן!", אלמוג לוי בן ה-4.5 קורא מאחד המושבים. "אלמוג כאן? אני לא רואה אותו", שרייבר ממשיך להטריל. אלמוג חוזר בהתלהבות: "אני פה!". אחרי עוד כמה סבבים כאלה, שהתרחשו כמו בכל בוקר בטקס הקבוע לפני שיוצאים לפעילות, השניים סוף-סוף "מוצאים" זה את זה. אלמוג קם מהמושב, רץ קדימה, לוקח לשרייבר את המיקרופון ומספר מה מתוכנן לאותו יום בזמן שכולם מוחאים לו כפיים.
תשעה חודשים עברו מאז שאבא שלו, אור לוי, שוחרר משבי חמאס. 491 ימים הוא הוחזק במנהרות חשוכות בלי לדעת מה עלה בגורל אשתו עינב ז"ל שנרצחה במיגונית ברעים. על האובדן הוא גילה כשחזר בפברואר השנה. הוא חיבק את בנו אלמוג בבית החולים ומאז הם יחד. רק יחד.
"כשאנחנו יחד אנחנו מרגישים מוגנים", אומר אור. "גם כשאנחנו מוקפים באנשים קרובים, תמיד יש לנו את המבט הזה אחד בשני. כשחזרתי הוא היה בן 3.5, עכשיו הוא כמעט בן 4.5, ואני רואה את התהליך שהוא עובר. הוא גדל מולי ואני גדל איתו. אנחנו בוכים, מדברים, מספרים. אנחנו עוברים את האבל יחד".
אור מספר על משפט שאלמוג אמר פתאום, משום מקום, על אמא. "זה משמח אותי, זה רק אומר שהוא ילד בריא שמדבר על הדברים ועל הקשיים, שברור שיהיו חלק מהחיים שלו. ולצד זה, לראות אותו שמח וצוחק, רוקד ומשחק, זה מדהים.
"זה הטיול השני של עמותת 'להושיט יד' שאנחנו מצטרפים אליו. אנשים יצרו קהילה אמיתית. התחברתי להמון אנשים - הורים לילדים שנחטפו, ילדים שנחטפו בעצמם. לשמוע את הסיפורים, לראות כמה נקודות השקה יש בינינו לצד השוני, זה מטורף. כל אחד עבר גיהינום אחר. בשבילי זו הזדמנות נדירה לדבר בצורה פתוחה עם אנשים כמוני. זו המהות האמיתית של הטיול - כל ערב כשכולם יושבים יחד, כל נסיעה באוטובוס, כל שיחה שמנהלים שלא היית שומעת בשום מקום. והילדים רצים ביניהם, משחקים, וזה הכי טבעי בעולם. היית חושבת שאחרי היום הארוך שהיה לנו למשל היום כל אחד פשוט ילך לחדר שלו לישון, אבל קורה ההיפך - כולם נשארים, יחד.
"ביום-יום קשה לי להתמודד עם פרטים מ-7 באוקטובר. נפשית, אבל לא רק. ודווקא פה אני מקשיב, מבין, יודע יותר. זו פעם ראשונה שאני מאפשר את זה לעצמי. הכרתי סיפורים מהשבי, חלקם דומים למה שאני חוויתי, אבל כאן אני נחשף גם לסיפורי הניצולים - מהנובה ומהקיבוצים, ממשפחות שהיו 20 שעות בממ"ד. סיפורי זוועה מטורפים לא פחות משלי. לשמוע ילד מספר על החטיפה שלו, זה לא נתפס".
ומה קורה עכשיו בבית?
"אלמוג נכנס לגן חדש, ואני צריך להבין מה הלאה. מאז שחזרתי קרו המון דברים. עברתי ניתוח ביד להוצאת רסיסים, יצאנו לטיולים. עברנו את חג סוכות ואת שמחת תורה שהיו כל כך מורכבים. עכשיו אני מגיע לאיזו שגרה, וזה כמו להיוולד מחדש. ממש להתחיל את החיים. אני מנסה למצוא משמעות חדשה, כיוונים חדשים, להבין מה אני אוהב לעשות, מה אני רוצה. את מה שתכננתי עוד כשהייתי בעזה, יש לי חיים שלמים להגשים".
חלק מהיסטוריה / לירון וזולי מור
ברגע שקט אחר הצהריים, לירון מור, זולי מור ואני יושבים לא רחוק מהחוף ומדברים על החיים החדשים שנוצרו מבחירה אחרי האסון שאיש לא בחר בו. לירון היא אחותה של סמדר עידן, שנרצחה בכפר עזה עם בעלה רועי עידן. מאז מגדלים בני הזוג את מיכאל, עמליה ואביגיל עידן, לצד שלושת ילדיהם - התאומים זוהר וענבר, ודניאלה.
"בחרנו בילדים, אבל קודם לכן הם בחרו בנו", אומרת לירון מספרת. "אני זוכרת נסיעה עם הגדולים שלנו, כשאביגיל עדיין הייתה בשבי, שבה הם הודיעו לנו על ההחלטה שלהם - שנחיה כולנו יחד. זה כל כך ריגש אותנו ואפילו שידענו קודם שזו ההחלטה הנכונה, זה חיזק אותנו עוד יותר, שזה באמת-באמת הדבר הנכון".
ממשפחה של שלושה ילדים כבר די גדולים, הם התחילו מחדש. "אז יש את הדברים הקטנים", מסביר זולי. "למשל קניות בסופר. 14 שנה אתה רגיל לקנות לחמישה אנשים - קילו מלפפונים ושני קוטג'. אני זוכר שאחרי קניות בבוקר לירון שאלה בצהריים איפה האוכל, כי לא נשאר כלום. ואז נפל לי האסימון — אנחנו שמונה. זה אורח חיים שונה לגמרי שנכנסים אליו בלי הכנה. זו קפיצה לחיים חדשים. היו הרבה שינויים, אפילו טכניים ולוגיסטיים, כמו רכב חדש עם מספיק מקומות. או יום ראשון ללימודים שהוא הפקת ענק. אבל היום המכונה כבר משומנת, אנחנו שבט. זה כיף גדול, ויש בזה הרבה מאוד כוח. שישה ילדים, עם כל האתגרים והתפעול והקושי, זה הכי שמח. לא הייתי משנה שום דבר".
לירון: "משפחה של שמונה נפשות זה אירוע, כן. זה כוח אדיר, הארוחות יחד, השיחות, הבית שתמיד מלא. מישהו שמלווה אותנו אמר פעם שלא משנה כמה גדולה תהיה השמיכה שלנו, היא עדיין תהיה קצרה מדי וכל אחד ימשוך קצה לכיוון שלו. וזה אולי האתגר הכי גדול שאנחנו מתמודדים איתו - איך לענות כמה שיותר על כל הצרכים של כולם בבית הזה, מהקטנה ועד הגדולים. הגילים שונים, הרצונות והצרכים שונים, חלוקת המשאבים היא עדינה מאוד".
זולי: "בגיל 53 התחלתי את החיים מאפס. מאז 8 באוקטובר החלום שלנו היה שקט, יציבות. מקסימום ילד עם חום, ריב קטן מי יישאר בבית. לא התעוררויות בלילה וטריגרים. היום יש לנו את זה - בתי ספר, חוגים, סדר יום, תחושה של שורשים. זו אולי לא חזרה מלאה, אבל תנועה ברורה לעבר חיים חדשים".
על המסע לארה"ב הוא מוסיף: "נוצרה כאן קהילה. הילדים, כל השישה, תמיד מסכימים לצאת לטיול של 'להושיט יד'. אין דיונים. כאן כל המשתתפים המסע דוברים את אותה השפה. אין משפחה שלא נפגעה. בכל אחת מישהו נחטף או נרצח. כשאני יושב עם מישהו זר ומספר לו שהיו לי מחבלים בבית, אני לא יודע הוא באמת מבין מה זה אומר. כאן מבינים.
"ויש פה צוות מדהים, הרבה אנשים שעוזרים, ואת אברהם עטר (מייסד העמותה, ה"כ) שמנצח על הכול. היה לו חזון, והוא הפך עולמות והגשים אותו. אני לא חושב שאפילו הם מבינים כמה טוב זה עושה לאנשים. לילדים זה נותן תחושה, שאולי פחות קיימת ביומיום, של הבנה ונורמליות. פה הם לא שונים מאף ילד או ילדה אחרים. והעניין הוא לא רק המכנה המשותף הטרגי של השבי או השכול - אלא החברות, המשחקים, השיחות. כל היופי שנוצר בקשר שבין כולם".
לירון: "עוד הרבה לפני הטיול המתנדבים ובנות השירות איתנו, למשל בימי הולדת. הם נוכחים משמעותית בחיים שלנו ביום-יום. אני יודעת שאני יכולה לפנות בכל בעיה ויהפכו עולמות עבורנו. באזכרה האחרונה של סמדר ורועי מתנדבים בעמותה שמרו על הילדים. זה אומר הכול".
אנחנו ממשיכים לדבר על ההווה, על העתיד, על 7 באוקטובר, וגם על הדיסוננס שבין הרצון לשוב לחיים שגרתיים ולא מוכרים, לבין הצורך להמשיך לספר לעולם את שקרה כדי שלא יישכח להישכח. "בהתחלה רציתי לצאת לרחוב ושלא יידעו מי אני", מסכם זולי, "אבל אסור שיהיה אדם בישראל שלא יודע מי זאת אביגיל. יש לנו אחריות, אני אומר את זה גם לילדים – אנחנו כותבים את ההיסטוריה על הבשר שלנו. אנחנו חלק ממנה".
חיבור / אלמוג מאיר ג'אן
עבור אלמוג מאיר ג'אן, שחולץ מעזה ב"מבצע ארנון" אחרי כשמונה חודשים בשבי, המסע לארה"ב הוא הזדמנות נדירה לפגוש את מי שחולק איתו גורל משותף. "בשבילי חיבור הוא ריפוי", הוא אומר. "אם הם יכולים לשתף ולספר, וגם אני – זה סוגר מעגלים. מצאתי את עצמי למשל מדבר המון עם יוסף חיים אוחנה. הוא שאל אותי על החילוץ וסיפרתי לו הכול. דיברנו על מה אני עושה היום, על ההרצאות, על הדרך שבה אני מספר את הסיפור שלי. סיפרתי לו על אבא שלי, שנפטר בדיוק ביום החילוץ".
ברגעים הראשונים של ג'אן שוב על אדמה ישראלית, הוא שאל על אביו יוסי. "אמרו לי שהוא בסדר גמור, ואחרי שעתיים אמא שלי והפסיכולוגיות הגיעו להודיע לי שהוא נפטר", הוא מספר. "זה היה רגע לא דומה לשום דבר אחר".
יש גם קבלה, לצד ההחמצה?
"תראי, יש תחושת החמצה. בשבי הדבר היחיד שאמרתי לעצמי שוב ושוב הוא 'לתקן את הקשר עם אבא'. הצלחתי באיזשהו אופן, אבל לא כמו שרציתי. מה שכן, אני מאמין שהוא שמר עליי בחילוץ, וגם היה לי מזל להספיק להגיד עליו קדיש וללוות אותו. זה נותן לי כוח".
ספר על ההתמודדות.
"הכלים שאיתם החזקתי מעמד בשבי הם אלה שאני חי איתם גם היום - פרספקטיבה, הכרת תודה, היכולת לקבל את מה שיש. להבין שאתה לא יכול לשלוט במה שקורה בחוץ, אבל אתה יכול לשלוט במה שקורה אצלך. היה שבי מאתגר מאוד. האופי שלי אולי הקליל אותו קצת, אבל היו מצבים קשים. מאז שהחטופים החיים חזרו אני הרבה יותר משוחרר. הפחד הגדול שלי מבחינת טריגרים ופוסט-טראומה היה בידיעה שלחמאס יש כוח עליך, כי הם יכולים לפרסם סרטון ולשבור אותך. היום אין להם את זה. זו הקלה גדולה.
"אני גם יודע שאחרי החילוץ שלי היו חטופים שסבלו הרבה יותר, כי התנאים שלהם הפכו גרועים יותר. אמרתי לעצמי שם - עדיף שנחזיק שנתיים ככה, שנחלוק בסבל, מאשר שמישהו יסבול בגללי. לצד זה, אני יודע שהחילוץ נתן כוח למדינה שלמה. הוא החזיר את האמון בצבא שלנו, הוא נתן תקווה".
אמון / משפחת ונקרט
כשניבה ונקרט, אמא של עומר ונקרט, נשאלת מה שלומה – היא חושבת ולא מעט. "מה איתי זו שאלה שאני מתעסקת בה הרבה", היא מהרהרת. "האמת? לא תמיד יש לי תשובות. אין באמת שגרה שאפשר לחזור אליה. אי אפשר פשוט להגיד 'הוא חזר' ולהמשיך מאיפה שהיינו. זו קטיעה מאוד גסה של החיים. וגם אחרי שהוא חזר, לא כולם חזרו. זה לא נגמר".
מתוך המקום הזה היא מתארת תחושה מורכבת שקשה אפילו לקרוא לה בשם: "יש משהו שמזכיר אשמת ניצולים. ידעתי את המושג הזה קודם, אבל להרגיש אותו – זה משהו אחר לגמרי. ועכשיו אני בעיקר מחפשת לאן פניי. אם אהיה כנה, אני לא בטוב. אני לא יודעת מה אני רוצה, לאן אני הולכת".
לצד הניסיון לחזור לתפקוד, יש גם ניסיון לבנות מחדש את המשפחה. ״יש ילדים נוספים בבית, שבהרבה מובנים לא ראינו אותם כמעט בתקופת המאבק", היא אומרת. "הילדים הבינו, ואמרו 'ברור', אבל זה לא פשוט. זו ממש בנייה מחדש של המשפחה, של החיים, של מי שהייתי.
"לפני 7 באוקטובר הייתה לי תחושה של שקט, של יציבות, ואז הכול נטרף. מצד אחד זו כאפה מטורפת של החיים, מצד שני אני רואה בזה גם הזדמנות. להתחיל מחדש. זה יכול להיות משהו מאוד משמעותי, אפילו קסום, אבל זה קשה. הטראומה של השנתיים האלה נוכחת כל הזמן. לפעמים אני מרגישה מנותקת רגשית, ולפעמים משהו קטן – ילדים צוחקים, רגע תמים – ומגיעות הדמעות.
"קהילת ‘להושיט יד’ החזירה לי את האמון בבני אדם. אלה אנשים שפשוט עושים טוב. הם לא מתאמצים להיראות ככה, זה מי שהם. שואלים כל הזמן מה חסר לך, מה את צריכה, ובחיוך. את לא מרגישה אורחת, את מרגישה בבית. הכי מרגש אותי הם הילדים. לראות ילדים שהיו בשבי מחייכים, צוחקים, נהנים – זה חסד. אלה רגעים שקשה להסביר. גם בתוך השמחה, הכאב לא נעלם. הוא תמיד שם, רק משנה צורה. אבל כאן, בקהילה הזו, יש תחושה שאפשר לשאת אותו. יחד".
גם עומר בנה מתקשה להסתיר את התחושות שלו נוכח מה שקורה כאן. "יש במסע הזה הרבה מאוד כוח", הוא אומר. "אני נהנה להיות עם המשפחה, אבל גם מהמעטפת שנוצרה כאן. זה מיוחד להיות מוקף באנשים שגם הם חוו חטיפה ושבי. יש לנו כל כך הרבה במשותף וזה נותן המון. נוצרות שיחות עמוקות. דברים שקשה להסביר למי שלא היה שם".
לדבריו כבר בטיולים קודמים של העמותה הוא הרגיש את החיבור, אבל כאן הוא התעצם: "בפעם הראשונה הכרתי כאן את אור לוי וישבנו לשיחות של שעות לתוך הלילה. החיבור קורה מיד. בת הזוג שלי הסתכלה מהצד ואמרה לי: 'יש לכם שפה אחרת. אני לא הבנתי חצי ממה שאמרתם'. וזה נכון. לפעמים זו שפת גוף, מבט, עיניים. לא תמיד צריך להסביר. מאוד עוזר לדבר ולשתף. בסוף זה מרגיש פחות כמו קבוצה ויותר כמו משפחה. אלה המקומות שבהם אתה מרגיש הכי עטוף. אם עולה משהו, טריגר או תחושה לא טובה, יש פה לפחות אדם אחד שמבין מה אתה מרגיש".
יש בשביל מה / רותם קלדרון וטום אנגל
רותם קלדרון וטום אנגל בני ה-21 מכירים מילדות. רותם הוא בנו של עופר קלדרון, ואח של סהר וארז, שלושתם נחטפו לעזה ושוחררו. טום הוא בנם של רונן אנגל ז"ל ושל קרינה אנגל, אח של מיקה ויובל שנחטפו גם כן. החברות ביניהם העמיקה לאורך השנים, ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר. שניהם היחידים במשפחותיהם שלא היו בקיבוץ באותה שבת, ולא נחטפו. לפני כחודשיים הם עברו לגור יחד בתל אביב, וכל אחד מהם לומד מחדש איך לבנות שגרה. "אנחנו די באותו מקום", הם אומרים, "אין הרבה אנשים שמבינים אותנו כמו שאנחנו מבינים אחד את השני".
ושניהם לומדים גם לחיות לצד המשקעים. אצל טום, סגירת המעגל הגיעה רק לאחרונה, כשאביו רונן הושב לקבורה בארץ. "אמנם החזירו את אבא הביתה, אבל הוא לא באמת חזר", הוא אומר, "זה קושי שילווה אותי כל החיים, אבל חייבים ללמוד לחיות לצד הכאב, להמשיך, למצוא שגרה, לפגוש חברים. זה מה שהוא היה רוצה".
בערב לפני השיחה בינינו הוא משך את עיני כולם כשניגן בדרבוקה בתחרות הכישרונות. את פניו אנחנו רגילים לראות בעיתונים ועל המסכים, בסערת המאבק להשבת המשפחה, אבל עכשיו הוא מרגיש אחרת: מנגן, מחייך, אפילו שהעיניים קצת עצובות. ניכר בהם הניסיון להחזיר את התשוקה לחיים. "ללמוד, להתפתח, להרגיש שיש בשביל מה", אומר רותם. "זה קורה לאט, יום אחר יום".
למסע הזה הם הגיעו בהפתעה, כמה ימים אחרי כולם ובלי שהמשפחות יידעו. "הנסיעה הזו חשובה לנו", הם מסכמים, היא נותנת לנו להתנתק ולטפל בעצמנו. למצוא את עצמנו שוב, ואנחנו מודים על ההזדמנות".
לנשום רגע / דניאל אלוני
גם דניאל אלוני כאן, עם בתה אמיליה. בן ביקרו בשמחת תורה את אחותה שרון קוניו בניר עוז, ונחטפו כמו בני המשפחה האחרים לעזה. הן שוחררו בעסקה הראשונה, ואילו אחרוני בני המשפחה - האחים אריאל ודוד קוניו - חזרו לארץ רק באוקטובר עם סיום המלחמה.
"הטיול הגיע אליי בדיוק בזמן", אומרת אלוני. "אחרי תקופה ארוכה של מתח בלתי פוסק – מהשחרור של בני המשפחה, מהחטופים שחזרו בחיים, וגם מההתמודדות עם אלה שלא שבו – הגוף סוף-סוף נרגע והגיעה נפילת המתח הגדולה. הייתי צריכה לברוח מהכול, לנשום רגע.
"הטיול הזה הוא גם חוויה רגשית מטלטלת. הפארקים היו מלאים בטריגרים שהקשו על אמיליה, ורק מי שמכיר אותנו לעומק מבין מיד למה הפחד מציף אותה, ולמה גם הלילה שלי מלא יקיצות בבהלה. כל מעבר חשוך במתקן, כל צליל מפתיע, כל שינוי אור – הכול מפעיל אצלה חרדה בעוצמות שקשה לדמיין. ראיתי אותה נכנסת לדריכות מטורפת, דופק מואץ, ידיים על האוזניים, ממש מצוקה. וזה שובר את הלב: להבין כמה פחדים היא סוחבת איתה בעולם, פחדים שלא תמיד רואים מבחוץ ושאי אפשר לפתור ברגע.
"מצד שני, בתוך כל הקושי הזה גם היו רגעי אומץ. היא הצליחה להתנסות, להתמודד, ולפעמים אפילו לצאת בתחושה של 'אני גיבורה, הצלחתי'. אני כאמא נמצאת כל הזמן על הקו הדק: לא להכריח, אבל גם לא לוותר על כל חוויה. חלק מהטיפול זה חשיפה, התמודדות, ללכת צעד קדימה. ובסופו של דבר, למרות כל הפחדים, הייתה לנו חוויה משפחתית של שחרור, של יחד, ושל נשימה עמוקה אחרי שנה שלא השאירה לנו הרבה רגעים כאלה.
"מה שמיוחד כאן הוא שאין צורך להסביר דבר. כולם מבינים אותך. בכל פעם שאני חושבת על עמותת 'להושיט יד' הלב שלי מתרחב, אני אסירת תודה על הקהילה התומכת והמחבקת שהם יצרו עבורנו בהרבה מחשבה והשקעה שלא נגמרת של המנהלים ועשרות המתנדבים שלוקחים חלק בפעילויות. אני אולי מצטערת על הנסיבות הטרגיות שבהן זה קרה, אבל מודה שאני מרגישה מבורכת ונפלה בחלקי זכות ענקית להיות חלק מהמשפחה הזו".
אז כן, בפארקים של אורלנדו הכול נוצץ, צבעוני, כמעט מתוק מדי. יש שם רכבות הרים, מוזיקה, דמויות מצוירות, קריאות שמחה של ילדים. אבל מתחת לרעש ולזוהר צפו לפעמים גם הטריגרים: מעברים חשוכים שמזכירים מנהרות, קולות חזקים מדי, צפיפות, זיקוקים. רגעים קטנים שבהם הגוף נזכר. יש מי שמתקשה לעלות על מתקן מסוים, יש מי שצריך לצאת באמצע, ויש מי שהדופק שלו עולה בלי כוונה. בתוך כל זה, כל אחד ואחת ניסו למצוא את ה"מקום הבטוח" שלהם — לפעמים זו הייתה היד של אמא, לפעמים צחוק של חבר, ולפעמים פשוט לדעת שלא מתמודדים לבד.
"בין החיוכים בפארקים לבין השתיקות הכואבות בלילות, בתוך כל השמחה, הצחוק של הילדים ושל האימהות, אי-אפשר היה לפספס את הכאב. הוא פשוט מביט עליך דרך העיניים שלהם", אומר מייסד העמותה, אברהם עטר. "אני מלווה את המשפחות האלו כמעט שנתיים, יום אחרי יום, ורואה מקרוב את השבר שהשבי השאיר. הם משתדלים לחזור לשגרה, הם צמאים לחיים אבל כל צעד פשוט הופך לאתגר רגשי מטלטל. אני בטוח שאנשים רואים את החיוכים בתמונות ויש תחושה שהם בסדר. אבל כשאתה לצידם, אתה מרגיש בגוף את הזעקה השקטה, את הגעגוע לאלה שכבר לא יחזרו, את הפחדים שעדיין לא נרפאו. אנחנו כאן כדי להזכיר להם, כל הזמן שהם לא לבד".
וגילת בירן מצוות הנהלת הפרויקט "שבים לחיים" מוסיפה: "המסע מאפשר לשים בו את הלב בלי להסביר יותר מדי, להיות מי שאתה באמת. הלוואי שימשיכו להיות לנו שותפים לדרך שיבינו שהשיקום של המשפחות הוא לכל החיים, וכדי שעוד משפחות, עוד שורדים, יוכלו למצוא רגע של שקט, של חיבוק, של נשימה. זו לא מותרות, זה צורך".
לדעת לא לדעת / חן אביגדורי
ב-25 בנובמבר חגגה משפחת אביגדורי שנתיים לשחרור של האם שרון והבת נעם, שביקרו בני משפחה בקיבוץ בארי ונחטפו לעזה. מאז ועד עכשיו, האב חן פעיל בלב המאבק להשבת החטופים, ובחזית מסע השיקום שלהם ושל בני המשפחות אחרי החזרה הביתה.
הסיפור הבא מתאר באופן המדויק ביותר אותו ואת מהות הקהילה הזו: זה התחיל בתחילת סדרת הפארקים באורלנדו, כשחן הבין שאני לא בדיוק מחבבת את הז'אנר. כיאה למרחב תומך ומבין, לא הייתי צריכה להסביר למה אני לא אוהבת את המתח והפחד שהמתקנים מבטיחים לגרום לנו להרגיש. יש לנו מספיק מזה, למה ליזום את זה, נימקתי. חן הבין, אבל מיד הציע: "בואי ניפגש מחר באוואטר. רק אוואטר. זה יפה, זה לא מפחיד. אני איתך".
משהו בקול הרגוע והמרגיע, בהיכרות שלו עם האזור והמתקנים, ובעיקר האכפתיות, הביא אותי להסכים. למחרת נפגשנו בכניסה למתקן המדמה טיסה על גבה של חיה אגדית ברחבי הכוכב "פנדורה" מהסרט אוואטר. הריחוף בתור אוואטרית היה יפהפה, בין העצים והעמקים, לתוך השמיים ולמטה עם המפלים. וכן, זה היה גם מפחיד. היו המראות ונסיקות שבמהלכן העיניים היו לגמרי עצומות.
בפעם השנייה צעדנו ל"טרון", מתקן האופנועים המהירים. חן משמאלי, אור לוי מימיני. 20 שאלות שאלתי: מה הגובה, איזו מהירות, כמה סיבובים. על כולן הם ענו בסבלנות ובבקיאות. Personal growth, חן הסביר, ואור הכריע: הכול בסדר. את בסדר. עולים יחד.
הפחד היה פחד, אבל הרגע הקרוב והחברי והאמיתי שנתרווצר סביבו גבר עליו. ואז הגיעה גם רכבת ההרים. ואז עוד מתקן שרק דקה לפני שהתחיל להסתובב הבנתי שאני אפילו לא יודעת מה בדיוק אמור לקרות בו. "טוב לדעת שלא תמיד צריך לדעת", אור אמר כשחן צעד בבטחה ובהתרגשות למתקן הבא ואנחנו אחריו. ככה זה כשרואים ומבינים יחד את מה שאתה עובר לבד. את מה שמפחיד אותך. את מה שמשחרר אותך. אותך.
הכותבת הייתה אורחת של עמותת "להושיט יד", שמלווה את הילדים והמשפחות שחזרו מהשבי במסגרת פרויקט "שבים לחיים". תרומות לעמותה באתר המאובטח או בטלפון: 03-9090500
