יש רגעים שבהם אדם מסתכל על הבית שלו ומתעצב, הוא רואה את היופי הבלתי נתפס של העם הזה, את הערבות, את ההתגייסות, את הלב הפתוח ברגעי אסון, ומנגד, הוא רואה את הרעל שמטפטף אל תוך העורקים שלנו יום-יום. איך הגענו למצב שבו למדנו לשנוא זה את זה כל כך בקלות?
כדי להבין את גודל השבר, צריך להסתכל על הנדסת התודעה. בשנות ה-60 העולם חולק לשתי תפיסות עולם: מזרח ומערב. ברית המועצות הניפה את דגל השמאל הקומוניסטי וחיפשה לברוא "אדם חדש", כזה שאין לו צורך בחומריות. המערב וארצות הברית הובילו את הימין הקפיטליסטי והשוק החופשי. בחלוף השנים התבררה האמת הכואבת: כדי לקיים חברה סוציאליסטית שדואגת לכל אדם ואדם, צריך המון כסף. בעולם הקפיטליסטי, לעומת זאת, הכסף קיים, אך הוא מייצר פערים מדממים בין עושר מופלג לעוני מרוד.
בישראל, הפוליטיקאים פתחו "סטארט-אפ" אכזרי הרבה יותר. הם הבינו שדיונים אידאולוגיים עמוקים לא מביאים מנדטים, אז הם סירסו את המושגים, עיוותו את המילון ורוקנו אותו מתוכן. היועצים הפוליטיים הסתכלו עלינו והחליטו: "תגיד לי מי האויב שלך ואני אבנה לך קמפיין"
אבל בישראל, הפוליטיקאים פתחו "סטארט-אפ" אכזרי הרבה יותר. הם הבינו שדיונים אידאולוגיים עמוקים לא מביאים מנדטים, אז הם סירסו את המושגים, עיוותו את המילון ורוקנו אותו מתוכן. היועצים הפוליטיים הסתכלו עלינו והחליטו: "תגיד לי מי האויב שלך ואני אבנה לך קמפיין".
כך נולדה הונאת הענק המושגית. כשצועקים על אנשי ההייטק ועל מפגיני קפלן שהם "שמאלנים", שוכחים שמדובר באנשי ימין קפיטליסטי מובהקים. הקפיטליזם הוא שהביא אותם להצלחה, למרות שחלקם סוציאליסטים בנשמה. ומנגד, כשאנחנו צועדים בסמטאות בני ברק או בשכונות החלשות, ומביטים באנשים שמחלקים את מעט הפת שיש להם מתוך תפיסה קהילתית, מצוות וערבות הדדית, אנו רואים חשיבות חברתית סוציאלית מרגשת מאין כמוה. אלא שאותם, משום מה, קטלגנו כ"ימין".
הבלבול הזה קרה כי בישראל צמצמנו את עולם הערכים כולו לימין ושמאל מדיני ובטחוני. אבל גם שם הכל התעוות. אם חבר קיבוץ מנחל עוז, שחטף פצמ"רים אל חצר ביתו, דרש להוריד את המבנה בשג'אעיה ממנו ירו, הוא החזיק בעמדה ימנית-ביטחונית. ומנגד, אסטרטגיית "ההכלה", הזרמת המזומנים במזוודות והקנייה של שקט תעשייתי, שהובילו ממשלות ישראל לאורך שנים, היא תפיסה שמאלנית בטחונית במהותה.
וכך נולדה הטרגדיה: אחרי עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, המשפט שנמכר לנו שוב ושוב היה "כשהמחבלים יצאו מהמנהרות ויראו את ההרס בעזה, לא יהיה להם יותר חשק לטרור". מי שזעק ממעמקי הלב שחייבים לפרק את המפלצת ולא ליפול באשליות, חטף את התווית "שמאלני". ומי שהרדים אותנו והוביל את מדיניות ההכלה והשקט המדומיין עד האסון הנורא של 7 באוקטובר, הוגדר כ"ימין".
כוחות צה"ל בדרום
(צילום: גדי קבלו)
"הימין יפול – לא תהיה מדינה". "השמאל ימכור את ארץ ישראל". תקשיבו לסיסמאות הללו ותבינו את האכזריות של הסטארט-אפ הפוליטי הזה. זו פוליטיקה שלא מחפשת לבנות, אלא לפרק. היא לא שואלת מה אתם אוהבים או במה אתם מאמינים, אלא את מי אתם שונאים. הפוליטיקאים מביטים בנו, שואלים "מי האויב שלכם היום?", ובונים על גבי הפחד והדמעות שלנו אסטרטגיה שתשמור להם על הכסא. והמחיר? הבית שלנו שמתפרק לרסיסים. אבל ברגע האמת, כשהאדמה רעדה והחשכה כיסתה את הארץ, הבלוף הזה נשרף באש הקרב.
בבארי נפל אלחנן קלמנזון ז"ל. איש ההתיישבות מיהודה ושומרון, אדם דתי, שעזב את ביתו ורץ אל תוך התופת כדי להציל את חברי וילדי הקיבוץ. המעשה של אלחנן הוא לא ימין ולא שמאל. הוא קודש קודשים. הוא הצעקה היהודית והאנושית העמוקה ביותר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וכך גם נוה אלעזר זקס, חייל דתי מלוד, אריאל אוחנה, חילוני מקיבוץ רבדים, שנפלו בקרב על הבית של משפחת בר בבארי ז"ל. הדם שלהם נספג באותה אדמה. הם לא שאלו זה את זה מה הצביעו.
לכן, כשאנחנו שומעים כיום צרחות של "שמאלנים בוגדים" או "ימנים פשיסטים", הלב צריך להתכווץ. מנסים לשחק לנו בנשמה. זו מניפולציה זולה שמטרתה לצבוע חלק מאיתנו כ"טובים" וחלק כ"רעים". העם הזה, על כל דמעותיו וכאביו, פשוט לא מעניין את הפוליטיקאים. המפלגות עוסקות בלפלג, בלקרוע אותנו מבפנים.
הגיעה השעה להגיד "עד כאן". להצהיר שנצביע אך ורק למפלגה שהמשימה הראשונה, העליונה והקדושה שלה היא לאחד את העם הזה
התיקון שלנו לא יבוא ממנהיג מורם מעם. הוא לא יבוא ממי שבנה את הקריירה שלו על השיסוי. התיקון יכול לבוא רק מאיתנו, מהמבט בעיניים של השכן, מהיד המושטת, מההבנה שאין לנו ארץ אחרת ואין לנו עם אחר. הגיעה השעה להגיד "עד כאן". להצהיר שנצביע אך ורק למפלגה שהמשימה הראשונה, העליונה והקדושה שלה היא לאחד את העם הזה. להחזיר את הערכים הפשוטים: לדבר אמת, להביט באדם שעומד מולך בגובה העיניים ולאתר את הטוב שבתוכו. רק אם אנחנו נרפא את השיח שלנו, נוכל לאלץ את הפוליטיקה להשתנות.
כי בסופו של דבר, המהות העמוקה של הקיום שלנו כאן מושתתת על המסורת היהודית, החיבור של אדם לאדמה והציונות. לא הדת הפוליטית והמפלגתית, אלא הדת שכולה רוח ואנושיות. הניצוץ הרוחני הזה הוא הדבק היחיד שיכול לאחות את השברים שלנו, ולהפוך אותנו מחדש למה שאנחנו אמורים להיות: עם, קהילה של קהילות, חברת מופת.
אם רק נרצה, אם רק נסכים להסיר את החומות ולהביט זה לזה בעיניים, זו לא תהיה אגדה. זו הדרך שלנו להתרפא. אין צורך בתוכנית פוליטית של 100 ימים, של הבטחות שלא מקיימים. יש צורך בתהליך ריפוי של 1,000 ימים אחרי 27 באוקטובר.
