בניסיון נואש לשמר את שלמות הקואליציה, מיהרו בכירי הממשלה למזער נזקים. "מדובר במיעוט קיצוני", הרגיע ראש הממשלה נתניהו, והשר לביטחון לאומי בן-גביר החרה-החזיק אחריו: "אסור לתת לקומץ להכתים ציבור שלם". המנגינה הזו אולי ערבה לאוזניים קואליציוניות, אבל היא מתנפצת ברעש גדול אל קרקע המציאות בבני ברק.
חבר חרדי לשעבר כתב לי בתגובה לאירועים: "בני ברק אף פעם לא הייתה ככה". אבל האמת המרה היא שפשוט בחרנו לא לראות. עיר שבה הופעתה של חיילת היא עילה למהומות, ושוטר המגיע לאכוף סדר מסתכן בלינץ' או בניידת הפוכה, היא עיר שהפכה לאקס-טריטוריה. הניסיון לצייר את הפורעים כ"עשבים שוטים" הוא עיוורון מרצון.
כתוצאה מכך, יותר מדי שנים לא לקחנו את דברי החרדים ברצינות. גם כשראינו שר רוקד לצלילי השיר "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, בלשכות אין אנו מתייצבים", השתעשענו לחשוב שזו בדיחה קלת דעת. מתברר שההתנגדות לגיוס היא מבחן הנאמנות לכל אורך השדרה החרדית.
די להקשיב לדבריו המצמררים של אביו של יוסף אייזנטל בן ה-14, שנהרג באופן טרגי במהלך ההפגנות בירושלים. בריאיון לתקשורת האב לא נשמע כמי שמבכה טרגדיה מיותרת של ילד שנקלע לסיטואציה, אלא כמי שמקדש אותה: "אני מעדיף שהוא ימות ולא ילך לצבא", אמר האב, במשפט שהזכיר רטוריקה של הקרבה מעולמות האיסלאם הקיצוני. מבחינתו, המוות עדיף על המדים.
האמירה הזו לא נולדה בחלל ריק; היא תוצר של מערכת חינוך שמטיפה יומם וליל שהציונות היא האויב, ושחייל צה"ל הוא סכנה רוחנית גדולה יותר מאויב פיזי.
כאן בדיוק טמונה הסכנה הקיומית
הסיסמה הפופולרית בהפגנות, "נמות ולא נתגייס", אינה אמירה בעלמא. ההיסטוריה מלמדת שהמרחק בין נכונות למות למען אידיאולוגיה לבין נכונות להרוג למענה קצר משנדמה. מי שמוכן להקריב את חיי בנו על מזבח ההשתמטות, עלול לא להסס לפגוע במי שבא לגייסו; ואם זו אישה שלכאורה מחלקת צווי מעצר, אז בכלל הותר דמה.
הסיסמה הפופולרית בהפגנות, "נמות ולא נתגייס", אינה אמירה בעלמא. ההיסטוריה מלמדת שהמרחק בין נכונות למות למען אידיאולוגיה לבין נכונות להרוג למענה קצר משנדמה
את חשבון הנפש צריכים לעשות לא רק "הקומץ" ברחובות, אלא המנהיגים שמסרבים להבחין שזה כבר לא קומץ: ראשי הישיבות שטיפחו תודעת קורבן וניתוק, העסקנים והרבנים שחינכו לתרבות של בוז למדינה, ומעל לכול - הפוליטיקאים שמתעקשים לעצום עיניים מול העובדה שבליבו של גוש דן צמחה מציאות שמזכירה את אום אל-פחם בשיא ימי ההסתה של הפלג הצפוני.
עבורנו, אנשי הימין והמחנה הלאומי, זה צריך להיות צלצול השכמה. השותפות עם החרדים היא אבן יסוד פוליטית שסייעה לשמור על שלטון הימין עד כה. בחסות הממשלה הזו, קודמה האחיזה ביהודה ושומרון יותר מאי פעם. גם ההישגים בתחום מערכת המשפט, ככל שהיו, הם מבורכים. אבל יש גבול שבו הפוליטיקה נעצרת והערכים מתחילים.
הברית בין הימין האידיאולוגי לבין הציבור החרדי התבססה על ההנחה שכולנו חלק מהגוש האמוני, המחנה הלאומי, אך חודשים ספורים לאחר תחילת המלחמה הודה דובר ש"ס, אשר מדינה, כי החרדים "לא כל כך שותפים לדבר הזה שנקרא לאומיות". אם אז ציפינו שיבואו להתגייס בהמוניהם, כיום אנו רואים איזה מסע צלב מתנהל נגד כל מה שמריח מצבא. איזו שותפות יכולה להתקיים כאשר צד אחד שולח את בניו להגן על הארץ, והצד השני לא רק שנמנע מכך, אלא תוקף את המגינים?
עקיבא לםדניס ויסלפוהאלימות החרדית נגד חיילי צה"ל והמשטרה צריכה להיות קו פרשת המים: או שזו הייתה הפעם האחרונה שבה מישהו מהציבור החרדי מרים יד על לובש מדים וזוכה לגיבוי שבשתיקה, או שזו תחילת הסוף של הברית הפוליטית. הימין הישראלי יכול לספוג הרבה פשרות למען ארץ ישראל, אבל הוא לא יכול – ולא צריך – להשלים עם אובדן הריבונות בלב המדינה ועם הרמת יד על חיילי צה"ל. בטח לא מצד שותפיו הטבעיים.
