השבוע צוין יום השנה לפיצוץ בנמל ביירות. למרבה האירוניה, דווקא לאחרונה פורסמה עצומה החתומה בידי 28 חברי בית הנבחרים הלבנוני, שמנסה לנקות מאשמה את האחראים למחדל. החותמים על העצומה דרשו שלא לבטל את חסינותם של שלושה שרים לשעבר, שעדיין מכהנים בפרלמנט. הם דורשים שלא להעמידם לדין בפני שופטים, אלא בפני "המועצה העליונה למשפט ראשי מדינה ושרים" שבית הנבחרים ימנה. במילים אחרות: תנו לנו לשפוט את עצמנו.
העצומה לא הייתה רק ניסיון לשבש את עבודתו של השופט האמיץ טארק אלביטאר, שמוביל את חקירת הפיצוץ בנמל. בראש ובראשונה היא סטירת לחי ללבנונים בכלל, ולקורבנות הפיצוץ ובני משפחותיהם. זוהי הצהרה שבָּזה לאמת ומעניקה לגיטימציה לפשע ולפושעים.
בנוסף, בהתחשב במבנה העדתי של לבנון, העצומה מלמדת על חוסר צדק משווע כלפי המיעוט הנוצרי, מכיוון שאזור הפיצוץ נוצרי ברובו, והרוב המכריע של הקורבנות אכן היה נוצרי. זהותם העדתית של חותמי העצומה מוכיחה זאת במפורש: 13 נציגים שיעים, 11 נציגים סונים וארבעה נציגים נוצרים בלבד, שלא מייצגים באמת את העדה (שניים מהם נכנסו לפרלמנט כחברים במפלגות "אמל" ו"חיזבאללה" השיעיות, השלישי מייצג את הנוצרים בעיר טריפולי שהפכה ברובה לעיר מוסלמית-סונית, והרביעי משתייך למפלגה הסורית הלאומית הסוציאליסטית).
השיקולים שהובילו את הזרמים הנוצריים לברית זו רק חידדו את הקיטוב בחברה הלבנונית, לרבות הרצון להוות משקל נגד לרוב המוסלמי-סוני. מדובר בתודעת מיעוט חולה ומקרטעת
המקרה מזכיר לבני העדה הנוצרית לפחות שלושה תמרורי אזהרה מהעבר הלא רחוק, שקשורים לנחיתותם מול הכוחות המוסלמיים במדינה, נחיתות שהורגשה היטב בהתחממות היחסים האחרונה בין שלוש המפלגות המוסלמיות – אמל, חיזבאללה ואלמוסתקבל. הראשון הוא הקריאות המהפכניות של מפלגות אלו להתחמשות שתאפשר התערבות בסכסוכים אזוריים, וזאת בלי שיהיה להן אכפת כלל מ"השותפים למולדת" שאינם מוסלמים ובלי להתייעץ איתם.
תמרור האזהרה השני הוא ההתעלמות הנרחבת של ראשי המפלגות מדחיקתם של הנוצרים לשוליים בתקופת "הסדר הסורי", שהחלה ב-1976 ונמשכה עד 2005. תמרור האזהרה השלישי הוא הקמת "הברית המרובעת" ב-2005, שכללה את כל המפלגות המוסלמיות הגדולות (חיזבאללה, אמל, אלמוסתקבל והמפלגה הסוציאליסטית-הפרוגרסיבית), ושנכרתה זמן קצר לאחר נסיגת הצבא הסורי מלבנון.
שלושת האירועים הללו נתפסים בעיני הנוצרים בלבנון כחלק מתהליך הנצחת דחיקתם לשוליים, בין שבחסות הסורים ובין שבלעדיה. זאת ועוד, נדמה כי תגובת הנוצרים על האירועים רק חיזקה את שוליותם. כך לדוגמה, ב-2006 התלכדו הנוצרים סביב הנשיא מישל עון, בן העדה הנוצרית, שהחליט כי הדרך הנכונה היא לכרות ברית עם חיזבאללה, מתוך אמונה כי ברית המיעוטים – הנוצרים מכאן והשיעים מכאן – היא הנכונה עבורם.
אולם בסופו של דבר, ברית זו רק פגעה באינטרסים של לבנון בכלל, ושל העדה הנוצרית בפרט. הברית הנוצרית-שיעית הובילה לתמיכה במשטרו של בשאר אסד, בעודו ממשיך להרוג את בני עמו בכל דרך אפשרית, כשהוא מייבא כוחות זרים להשלמת המשימה. עמדה זו יצרה סלידה בין הקהילות ופערה תהום בלתי ניתנת לגישור. זאת ועוד, ברית זו הובילה לעצימת עיניים לנוכח פגיעתה של חיזבאללה בריבונותה של לבנון ובגבולותיה, ולתמיכה בלתי משכנעת ב"התנגדות לישראל".
במילים אחרות, השיקולים שהובילו את הזרמים הנוצריים לברית זו רק חידדו את הקיטוב בחברה הלבנונית, לרבות הרצון להוות משקל נגד לרוב המוסלמי-סוני. מדובר בתודעת מיעוט חולה ומקרטעת, שמדגישה שוב ושוב עד כמה עדין המרקם החברתי והתרבותי בלבנון, וכיצד התודעה השבטית מייצרת נקמנות.
חאזם סאעיהלמען האמת, הפיצוץ בנמל ביירות והמשפט בעקבותיו מחזירים אותנו לנקודת ההתחלה. המציאות היא שמאז אמצע המאה ה-19 ועליית העדתיות אנו ניצבים בפני אותה שאלה בוערת: האם המחשבה הפוליטית הלבנונית יכולה לייצר נוסחה יציבה, שתיתן מענה לחברת הרוב המוסלמי (לרבות הכרתה בשאלת המיעוטים הלא-מוסלמים), ובו בזמן תתמודד גם עם סוגיית המיעוטים הלא-מוסלמים, צורכיהם, זכויותיהם ושאיפותיהם (לרבות הכרתם בסוגיות הקשורות באוכלוסיית הרוב)?
השערורייה שבפניה אנו ניצבים היום – הבריחה מאחריות לאסון נמל ביירות והקמת "מועצה עליונה" מתוך מטרה לפטור מעונש את האחראים – היא לפיכך רק קצה הקרחון לבעיה אחרת. בעיה זו מהותית בחיינו, והיא ניצבת לפתחנו יום-יום, שעה-שעה, במשך יותר מ-100 שנה, ממתינה לפתרון.
חאזם סאריה הוא פובליציסט לבנוני. המאמר המלא התפרסם ביומון "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון. בגרסה מקוצרת זו הוא רואה אור במסגרת פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: אריה גוס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
