אדיפוס שמע מהאורקל שהוא עתיד להרוג את אביו ולשאת את אמו. מבועת, הוא נמלט מתיבה – הרחק מהוריו המאמצים. בבריחתו הוא נקלע למפגש עם זר זקן בצומת דרכים. ריב קטן, רגע של זעם, ואדיפוס הרג אותו. אותו זר היה לאיוס – אביו האמיתי. אדיפוס המשיך לתיבה, פתר את חידת הספינקס, נשא את המלכה יוקסטה – אמו – והפך למלך. הניסיון הנואש להימלט מהנבואה הוא בדיוק מה שהגשים אותה.
בימים האחרונים הארץ געשה. שתי חיילות בתפקיד הותקפו ברחוב בבני ברק, והמשטרה נאלצה לחלץ אותן. תוך דקות, השיח הציבורי התפוצץ: "הם התגרו", "הן באו לתת צווי גיוס", "הם שונאים חיילים", "מדובר בקומץ קיצוני". כל צד רץ להגן על "האמת" שלו.
בשביל להרגיע, מפקד מחוז תל אביב של המשטרה נתן את הסיכום הישראלי הכי 2026: "הדבר לא תואם איתנו". כאילו בישראל 2026 חיילים צריכים ליווי משטרתי. נו מילא, כבר נירמלו לנו כמעט הכל, אז זה מה שישבור אותנו?
אלא שנורמלי כבר מזמן הפך לחלום. ולא משנה כמה אזהרות ה"יקום" זורק עלינו בכינון ישיר – אנחנו מסרבים להתעורר.
חכמינו הבינו את הדינמיקה הזו כבר לפני אלפיים שנה. בית המקדש השני, אמרו, נחרב בגלל שנאת חינם. זה מודגם בסיפור: אדם עשה משתה והזמין את קמצא, חברו. השליח טעה והזמין את בר קמצא, אויבו. הם לא ביקשו RSVP, אז הטעות התגלתה מאוחר מדי. בעל הבית ביזה את בר קמצא בפומבי וסילק אותו מול כל האורחים. נעלב עד עמקי נשמתו, הוא הלשין לרומאים שהיהודים מורדים בהם. ומכאן הדרך למצור על ירושלים ולחורבן בית שני הייתה קצרה.
ההתעקשות להיות צודקים
קצת אירוני. יהודים שרצו "לשמור על כבודם" ו"לעמוד על האמת" (מי "ראוי" לעבור סלקציה ולהיכנס למסיבה) הובילו במו ידם לחורבן ממנו פחדו. רק בגלל ההתעקשות שלהם להיות צודקים.
זה נראה כמו ויכוח על גיוס, על נטל. אבל זה ויכוח על מהות. על רעות, אחווה, דרך ארץ ודרך תורה. וכל צד משמש דוגמה מאוד רעה לערכים החשובים האלה.
האמת הפשוטה היא שאברך המגן בחירוף נפש על תלמודו לא פחות צודק מהחילוני שמוחה על אי השוויון. וקשה לחרדים לקבל עליהם את עול ההגנה הפיזית – בדיוק כמו שקשה לחילונים להכיר בערך הרוחני, ואף הקיומי, של התורה.
כחוקר התנהגותי, הייתה לי הזכות לערוך סקר נרחב במגזר החרדי (מעל 400 משיבים). במהלכו גם ערכתי שיחות עמוקות עם מספר אנשים חרדים – מכל הזרמים. לא פחות מ-41% מהמשיבים הביעו תמיכה בשירות אזרחי-קהילתי. ורובם המכריע משוכנע שהם כבר תורמים לא פחות – בתפילות ובאורח החיים.
התורה רואה בגיוס למלחמה חובה ("הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?", "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"). מנגד חז"ל מדגישים "ותלמוד תורה כנגד כולם", ומסורת יששכר וזבולון אפילו הפכה את לימוד התורה לתרומה לאומית "רשמית"
וכשמוסיפים את הקשר – מונח יסודי בפסיכולוגיה חברתית – מתגלה תמונה מורכבת עוד יותר. התורה רואה בגיוס למלחמה חובה ("הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?", "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"). מנגד חז"ל מדגישים "ותלמוד תורה כנגד כולם", ומסורת יששכר וזבולון אפילו הפכה את לימוד התורה לתרומה לאומית "רשמית".
שני הצדדים מחזיקים בחלקים שונים מאותה מסורת. ובמקום לנהל דיאלוג, אחרי הכל אחים יהודים אנחנו, כל מחנה מדקלם מונולוג. אז נכון שיש קיצוניים מכל צד. אבל לפטור את הסיפור ב"השתמטות" מחד, או "אנטי דת" מאידך, לא עושה רק עוול לאמת – זה מנציח את השנאה.
וזו שנאת חינם – כמו שהזהירו אותנו מפניה. כי האמת היא שכולנו דומים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אנחנו פשוט מספרים לעצמנו סיפור אחר.
מה קרה ל"כל ישראל ערבים זה בזה"?
למה זה הופך להיות לא רלוונטי במצבים בהם גם הצד השני צודק, ולא רק הצד שלי? ומה עם "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"? גם ההלכה וגם הפסיכולוגיה מסכימים: החברה עומדת על אחווה וערבות הדדית, לא על "צדק עיוור".
אבל אנחנו לא רואים. אנחנו יותר מדי עסוקים בעיקרון מקראי אחד: מידה כנגד מידה. החילוני דורש גיוס בכוח, החרדי מתבצר בסירוב. כל אחד מנסה לפגוע באחר, להעניש, להוקיע. הכל "כשר" בשם צדקת המחנה. במקום אחווה, התשובה לשאלה "מה זה ישראליות?" הפכה להיות "המפלגה". אבל כמו שמרטין לותר קינג הזכיר, "בעולם של עין תחת עין – בסוף כולם נשארים עיוורים".
ואז אנחנו נדהמים מכך שנרמלו לנו עוד שחיטה של פרה קדושה – כשהדבר המדהים באמת הוא שבעצם עשינו עוד צעד בטוח בדרך לחורבן שלישי.
זה בעצם הסיפור כולו. כולנו מאמינים ש"דרך ארץ קדמה לתורה" – וכל מחנה מפרש אותה אחרת. וכולם צודקים: עדיף להגיע לגיוס בהסכמה ולא בכפייה; אבל עדיף גם להגיע להסכמה על מידת הכפייה הדתית במדינה. ולבסוף, מה שחשוב באמת איננו כמה מצוות אנחנו מקיימים, אלא כמה מהן בן אדם לחברו – ואיך אנחנו מתייחסים לאחר.
אפילו הרב לוין זצ"ל האמין בזה. פעם הוא ראה בן של חברים שחזר בשאלה מתחמק ממנו ברחוב. כששאל מדוע, ענה הצעיר שהוא מתבייש – כי אין לו כיפה. ענה לו הרב: "אני אדם נמוך. לא רואה מה יש לך על הראש. אני מסתכל רק על מה שיש לך בלב".
וזה לא סתם תיאוריות פסיכולוגיות או סיפורים חכמים. בצפון אירלנד, אחדות לא הושגה דרך כניעה אלא דרך הבנות. הסכם יום שישי הטוב הגיע כשהפסיקו לשאול מי צריך לוותר קודם, והתחילו לשאול על מה אני צריך לוותר. כששני הצדדים עשו פשרות כואבות, נפתחה הדרך.
גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקכי זה מה שמוכרחים לעשות כאשר כולם טועים – וכולם צודקים.
אלא שבמקום זאת, כמו אדיפוס, אנחנו רצים אל החורבן בזרועות פתוחות. השאלה היחידה היא האם נבחר שוב פעם להיות "צודקים" אבל עיוורים. או שנשנה כיוון במקום להתקדם, קמעא קמעא אך בזרועות פתוחות, לחורבן שלישי.
תודתי העמוקה נתונה למעל 430 נשים וגברים חרדים יקרים שפתחו את ליבם, ביתם ונפשם בפני, ובפני כל החברה בישראל. באומץ, בכנות, וברצון אמיתי לשתף.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
