לא רציתי לכתוב על איתמר בן גביר. באמת שלא. אני כמעט אף פעם לא רוצה לכתוב על בן גביר. גם לא לדבר עליו. לא כי אין על מה, אלא כי נדמה שכל שיחה עליו גוזלת עוד טיפה מהמרחב הציבורי שגם כך הולך ונחסם בפני מה שבאמת חשוב.
אבל היום הוא לא הותיר לי ברירה. סדרת הסקרים האחרונה, זו שהראתה את קריסת המנדטים שלו ושל מפלגתו, דחפה אותו לצעד שנע בין ציני למטופש: עוד פעם, עונש מוות למחבלים. שוב אותו דיסק שרוט, אותה הצגה מתוקשרת שאין מאחוריה טיפת אחריות לאומית. אבל הפעם הוא הפליא לעשות וענד סיכת חבל תלייה הפוך. כן. מה ששמעתם או קראתם.
רגע לפני שנתעמק בעיצוב החדשני וההזוי של הסיכה, בואו נדבר בתכלס על החוק הזה. מדינת ישראל של אחרי שבעה באוקטובר מתמודדת עם משברים עמוקים, בזמן שכולנו מחפשים סימנים לדבק שיאחה אותנו מחדש, הוא עסוק בחוק שהוא הסחת דעת מושלמת - לא פתרון. עונש מוות למחבלים הוא לא רק מהלך שלא יתרום ביטחונית, הוא פשוט אינו נמצא על סדר העדיפויות של עם מדמם, מותש, מחולק, כזה שמביט קדימה ורוצה לדעת שיש מי שמטפל במה שבוער באמת: ביטחון אישי, כלכלה, יוקר מחיה, התאוששות חברתית, ובעיקר - חובת הגיוס לכולם. לא חוק מדולל, לא תרגיל פוליטי, לא עוד מניפולציה של מספרים - אלא פתרון אמיתי, מחייב ושוויוני.
עונש מוות למחבלים הוא לא רק מהלך שלא יתרום ביטחונית, הוא פשוט אינו נמצא על סדר העדיפויות של עם מדמם, מותש, מחולק, כזה שמביט קדימה ורוצה לדעת שיש מי שמטפל במה שבוער באמת: ביטחון אישי, כלכלה, יוקר מחיה, התאוששות חברתית, ובעיקר - חובת הגיוס לכולם
אבל בן גביר בוחר שוב להתייצב במקומות שמייצרים כותרות ולא תיקון. הוא יודע שבג"ץ יפסול את החוק הזה בדיוק כמו את קודמיו, והוא גם יודע מה יקרה ביום שאחרי. יתחיל מסע האשמות חדש: הנה, שוב "בג"ץ הכשיל". זה אמור לייצר לו רווח פוליטי קטן, אולי נקודת חמצן זמנית בסקרים. אבל לנו זה עולה בשנים אבודות של מדיניות ריקה.
ויש עוד משהו שקשה להתעלם ממנו: הטייק האוף הציני שמזכיר את מאבק החטופים. אותו מאבק שהוא עצמו נפקד ממנו כמעט לחלוטין. מי שנעדר מהרחובות, מהעצרת, מהמשפחות, מהמחויבות - פתאום מצמיד סיכה, ונדמה לרגע שהוא אפילו הפך אותה. ואף יותר מזה: הסיכה של בן גביר היא גם בצבע צהוב. במקרה או שבמכוון (אני נוטה למכוון) הצבע הבוהק שמסמל מצוקה, אחריות וכאב לאומי - נראית עליו כמו אביזר שאינו שייך לסיפור שהוא מעולם לא היה חלק ממנו. נדמה לרגע קטן שאפילו הסיכה נלקחה ממאבק החטופים. אולי הסמל הפוך לא במקרה. אולי הוא היה הפוך עוד הרבה לפני שהבחנו.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיכי מה מסמלים מאבק החטופים והדרישה להשיבם? אחריות. אנושיות. מנהיגות. נכונות לשים את הכאב הלאומי לפני הרווח הפוליטי. מול הרוח הזו, ההצגה של בן גביר נראית כמו צילום יח"צ עייף לא כמו מנהיגות של אמת. בסוף, זו לא שאלה של ימין ושמאל. זו שאלה של רצינות. של בגרות לאומית. של יכולת להתמקד במה שמאחד ולא במה שמפלג. דווקא עכשיו, כשהחברה הישראלית מדממת ומנסה לתפור את עצמה מחדש, נבחרי הציבור נדרשים לאומץ שמסתכל למציאות בעיניים ולא לכותרת הבאה.
ואם יש משהו שהשבוע הזה לימד, זה שגם כשלא רוצים לדבר על בן גביר - לפעמים צריך. לא כי הוא חשוב, אלא כי המחיר של ההתעסקות התמידית שלו בשוליים כבר הפך ללב הבעיה.
