עד חודש מאי 1967, כך מספרים לנו, התקיימה בגבולות הקו הירוק ארץ ישראל הישנה והטובה. ימות החטא - או ימות המשיח, לפי השקפתו הפוליטית של הדובר- הגיעו עם מלחמת ששת הימים. אולם דעה זו מתעלמת מעובדה חשובה וקשה לעיכול: ערב יום העצמאות ה-19 עמדה מדינת ישראל בפני קריסה חברתית, נבואות זעם על הסכנה לקיומה נשמעו מכל עבר. משבר חברתי ונפשי זה הורגש עוד שנים קודם לכן והלך והתגבר בראשית 1967, לפני המשבר הבטחוני של חודש מאי. מלחמת ששת הימים, על העוולות או הישועות הצפונות בה הוציאה מדינה שלמה מתחושות יגון וחרדה.
פוליטיקאים ואינטלקטואלים התחרו ביניהם בראשית 1967 בהשמעת נבואות זעם: ראש עיריית ירושלים לשעבר, מרדכי איש שלום, טען כי "בכל מערכות חיינו אנו עדים לרעידת אדמה המתחוללת". ד"ר שלמה אבינרי טען כי רק במדינת ישראל "חיי כיהודי נתונים בסכנה". עמיתו, ההיסטוריון יהושע אריאלי כתב כי "צפויה סכנה חמורה של ריקון, התנוונות והתפוררות החברה הישראלית". העיתונאי בועז עברון כתב כי "החיים בארץ הופכים למחנק. ישראל, כמות שהיא כיום... אין לה כל טעם".
בחודש מרץ 1967 דן כנס באוניברסיטה העברית באלימות הקשה שהשתוללה במדינה: בסיכום הכנס נאמר כי "הקונפליקט עצמו... הולך ומחריף...הסיכוי של אלימות הולך וגובר... בצמרת החברה הישראלית מצויים לא רק ערכים ואידיאלים אלא צמרת עבריינית, במובן הפשוט של המילה, וזה מגביר את האלימות".
גם אזרחים פשוטים הביעו דאגה חמורה מהתפוררות החברה הישראלית. בני נוער שעמדו לפני גיוסם לצבא הביעו ספקות באשר לטעם שבכך. רופאים ופסיכולוגים חוו תקיפות אלימות כנגדם; רבים מהם הביעו רצון לרדת מן הארץ. חרדים וחילונים היו נתונים במאבקים אלימים בנושא ניתוחי מתים. המיתון הקשה הוציא לרחובות המונים להפגנות אלימות. שביתות פתע פרצו במקומות עבודה רבים. בכבישי הארץ חלה עלייה ניכרת במספר תאונות הדרכים, שנבעה לטענת המשטרה הן מגידול מספר המכוניות והן מעצבנות הנהגים.
"הוועדה למלחמה בספרות תועבה" טענה שקריאת ספרות פורנוגרפית בקרב צעירים ישראלים נפוצה כמו ברפובליקת ווימאר והתריעה מפני סכנת עליית הנאציזם בישראל. ברמלה התעמתו ערבים ויהודים יוצאי עיראק בעקבות תאונת דרכים בה נהרגו ערבים, ובת"א נזרק אדם ממרפסת בעקבות ויכוח פוליטי. הטיבה להגדיר את התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, אסתר רזיאל נאור, חברת הכנסת ממפלגת "חרות", שטענה כי הזמנים הטובים נגמרו ואולי לא ישובו מעולם.
תחושת כלייה מתקרבת
מה היו הסיבות לתחושות החרדה והייאוש בשנים ובחודשים שקדמו למלחמת ששת הימים? מספר בעיות מרכזיות ומתחים יצרו מועקה כבדה ותחושת כלייה מתקרבת - חלקם היו קיימים זה שנים רבות וחלקם הופיעו בשנות השישים. המיתון הקשה אותו יזמה (חלקית) הממשלה כשנתיים לפני המלחמה החל להיות מורגש משנת 1966. אליו נוספו האיומים הביטחוניים שהתגברו והלכו בעיקר בצפון הארץ. בנוסף, בשנות השישים הייתה מדינת ישראל מלוכלכת ורועשת. הרעש, הזוהמה והריחות הבלתי נסבלים, תוצאה של תנאי היגיינה נמוכים, צפיפות ועצבנות ותהליכי מיכון ומודרניזציה מתגברים, גרמו להרגשת מחנק וייאוש, בעיקר בקרב יוצאי אירופה.
באמצע שנות השישים החלה הדמוגרפיה למשוך את תשומת ליבם של רבים ב"ארץ ישראל הישנה והטובה". "בקרב האשכנזים לא כולם בטוחים עוד כל כך בעליונות התרבותית שמקנה צבע העור הבהיר", טענה עיתונאית בשבועון "מין היסוד" בשנת 1965.ובדיון בועדת הכנסת לשירותים ציבוריים טענו מומחים כי -"הואיל והקבוצה האירופאית מהווה אליטה,יש חשיבות רבה לרמת הפריון בקבוצה זו".
עודד היילברונר"כיצד נשמח אם עצבינו מרוטים" שואל המשורר והסופר האנגלי תומאס לב פיקוק. בערב יום העצמאות התשעה עשר למדינת ישראל המדינה הייתה נתונה במשבר ובדיכאון. סקר של "המכון למחקר חברתי שימושי" בירושלים, בעת חגיגות יום העצמאות של 1967 מצביע על אווירת נכאים וכמיהה לאופי הפשוט והמשפחתי של החגיגות בשנים הראשונות של המדינה. את האווירה הייטיב לתאר עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה": "תל-אביב בערב חורף בין מלחמות [...] לאן מוביל כל זה? מאחורי חומת המערב הזאת מצטנפת כל העיר, מתכווצת מפחד המרחבים הפתוחים".
הייתכן, כי מבלי שראשי המדינה התכוונו לכך, הוציאה מלחמת ששת הימים את החברה הישראלית מתחושת היגון והקריסה בה היתה נתונה בשנים שקדמו לה?
הכותב הוא היסטוריון וחוקר תרבות, פרופסור ביחידה להיסטוריה ופילוסופיה במכללת שנקר, ומלמד גם באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטה העברית
