עבור ישראלים רבים, המלחמה שהחלה עם טבח 7 באוקטובר 2023 כבר הסתיימה. הם מדברים על מלחמת חרבות ברזל בלשון עבר. כן, גופתו של החלל החטוף רן גואילי, לוחם היס"מ שנלחם בהגנה על קיבוץ עלומים ביום המתקפה ונהרג - עדיין מוחזקת בשבי. כן, הבנים, החתנים, האחיינים, השכנים והחברים שלנו עדיין משרתים בימי מילואים אינטנסיביים.
אבל הם אומרים שהגיע הזמן "לחזור לחיים". והרבה ישראלים באמת עשו את זה. זה מדהים באמת, ואני שמחה בשבילם ובשביל המדינה.
הלוואי וזה היה כל כך פשוט גם בשבילי. כי החיים עבורי ועבור משפחתי לעולם לא יהיו כפי שהיו. בני, עמיחי ישראל יהושע אוסטר, נפל בעזה לפני שנתיים. ביום שישי נלך לקברו לציין את יום השנה למותו, ואם מזג האוויר יאפשר – נמשיך לאחר מכן לפארק שהקמנו לזכרו, הצופה אל נחל קנה האהוב עליו, נשיר את השירים שהוא אהב ונזכור אותו.
במהלך המלחמה, אובדן בני היה דבר שליווה אותי מדי יום. אני עובדת בחדשות, וביליתי ימים רבים מאוד בהכנת כתבות על חיילים שנפלו, על הלוויותיהם ועל משפחותיהם. זה היה קשה מאוד, ופעמים רבות חוויתי מחדש את הטראומה של הדפיקה בדלת, ההלוויה והשבעה ההמונית. גם כעת מתפרסמות כמעט מדי יום כתבות על מפעלי הנצחה, ועל שיקומם של חיילים שנפגעו בגופם ובנפשם.
חשבתי שברגע שהלחימה הפעילה תסתיים, אוכל להתקדם הלאה - שאוכל לחשוב על עמיחי בלי לבכות או לחוש כאב פיזי בחזה או בבטן. אני עדיין מחכה שזה יקרה.
אנחנו לא זכינו לנס שלנו. הבן שלי לא זכה לנס שלו. הוא לא שרד. איפה היה הנס שלנו? למה הבן שלי לא ניצל?
בוודאי שחלק מהקושי נובע מכך שכבר עברנו את תאריך נפילתו בלוח הגרגוריאני ואנו עסוקים בהכנות לאירועי ההנצחה סביבו. (גם את זה קשה לעכל - להזמין אוכל ושתייה ולתכנן "אירוע" עבור בנך שנפל).
אך ברור שזהו דבר שנמשיך לחיות בתוכו ויחד איתו כל חיינו, גם אם המלחמה כבר "הסתיימה".
והאמת היא שאינני בטוחה מה קשה יותר – לשכוח או לא לשכוח. בכל פעם שאני חושבת על עמיחי - על החיוך שלו, חדוות החיים, המוזיקה, הנוכחות המרגיעה שלו - זה כואב. אני זקוקה למעט הקלה מהכאב. אבל יהיה גרוע עוד יותר לא לזכור אותו או לא לדבר עליו. אני חוששת מהיום שבו יהיה קשה לאסוף מניין ליד קברו ביום השנה למותו, כשנצטרך להזמין אוכל רק למשפחה הקרובה ולשבת אחר כך לארוחה שקטה.
להביט לאחור
אולי החלק הקשה ביותר עבורי בתקופה שאחרי המלחמה הוא שהיא נותנת לכולם הזדמנות להביט לאחור על השנתיים האחרונות. ומכיוון שאיש אינו רוצה לשקוע בחלקים הקשים והנוראיים של המלחמה, רבים מתמקדים בנסים.
בבתים שנהרסו מפגיעות טילים - אך המשפחות שבתוכם ניצלו משום ששהו בממ"דים; במטענים שהונחו על טנקים או בצדי דרכים ולא התפוצצו ליד כוחותינו; ובהצלחות המדהימות בהצלת חייהם של חיילים בשדה הקרב.
פרסמנו סיפורים רבים על חיילים שהיו למעשה בין חיים ומוות בשדה הקרב בעזה - חיילים שבעבר היו נהרגים, וכיום הם חיים: מתחתנים, רצים מרתונים, מתחילים לימודים אקדמיים או נמצאים בתהליך שיקום ומצפים להגיע לשם לאחר דרך ארוכה. אלו סיפורים מעוררי השראה, ואני שמחה מאוד בשביל המשפחות שלהם.
אבל זהו גם החלק הכואב ביותר עבורי. כי אנחנו לא זכינו לנס שלנו. הבן שלי לא זכה לנס שלו. הוא לא שרד. איפה היה הנס שלנו? למה הבן שלי לא ניצל?
אלו, כמובן, שאלות שאין עליהן תשובה. ואני בטוחה שיש מי שיחשוב שאלו שאלות שאני לא צריכה לשאול בכלל. אבל אני שואלת אותן. בכל פעם שאנו מפרסמים כתבה על חייל שניצל או שהחל להחלים באופן שנראה כמו נס. בכל פעם שמישהו אומר לי שזה היה רצון האל שהבן שלי יעזוב את העולם כל כך מוקדם, או שזה בעצם הכל לטובה. בכל פעם שמישהו אומר לי שאלוקים לוקח רק את הטובים ביותר.
רק רציתי נס
וכפי שכבר אמרתי בפומבי בעבר, אני יודעת שיש לי כל כך הרבה ברכות להודות לאלוקים עליהן, גם לפני שעמיחי נפל וגם אחרי. והברכה הבאה ממש בפתח, כאשר בני הצעיר, שגם הוא שירת בעזה במהלך המלחמה, עומד לעמוד תחת החופה עם אהובתו, והם יבנו את חייהם החדשים כאן בישראל. בכל פעם שזוג צעיר מוצא זה את זו זהו נס. אז אני יודעת שיש עוד ניסים שמחכים למשפחתנו. אם רק היה יכול להיות עוד אחד.
המשפחה שלנו בריאה, גדלה ומאושרת, אך גם, במיוחד השבוע, עצובה מאוד.
מרסי אוסטר היא עורכת וכותבת ב-ynet Global
