כחלק מהיערכות לכיבוש עזה וסבב ב' של מרכבות גדעון, צה"ל שחרר שלשום הערכות צבאיות. אחת מהן תפסה לי את העין יותר מהרגיל. ככה על המסך הופיע הנתון הבא: כ-100 חיילים ייפלו בכיבוש עזה.
המספר עצמו מצמרר. 100. אבל מה שתפס אותי חזק יותר היה דווקא ה"כ-" הזה, הקו הקטן לפני המאה. מין מילה, צליל שאמור לרכך, לסמן שזה בערך, לא בדיוק, אולי פחות.
כמובן שאי אפשר לנקוב במספר הרי אנחנו לא יודעים באמת כמה, אבל הקלות הבלתי נסבלת של ה"כ-" חירפנה אותי. איך אפשר בכלל לזרוק "כ-" כזה? אנחנו מדברים על חיים. על אנשים. על ילדים שהולכים לישון כל לילה עם אבא במדים ואמא חרדה. על משפחות שמתפללות לכל נשימה של יקיריהן. ופתאום, במשפט חדשותי יבש, זה נשמע כאילו מדובר במספרים של סקר שוק.
ה"כ-" הזה יכול לדפוק אצלך או אצלך בבית בכל רגע. זה יכול להיות המילואימניק בקומה למעלה או בן דוד שלך, זה גם יכול להיות הירקן שלך או הפרמדיקית שפעם חבשה אותך. הם יכולים להיות כל אחד ואחת.
ה"כ-" הזה יכול לדפוק אצלך או אצלך בבית בכל רגע. זה יכול להיות המילואימניק בקומה למעלה או בן דוד שלך, זה גם יכול להיות הירקן שלך או הפרמדיקית שפעם חבשה אותך. הם יכולים להיות כל אחד ואחת
אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה הזאת. אם היו כותבים "100" הייתי מזדעזעת. אם היו כותבים "ייתכן שיפלו חיילים", הייתי דואגת. אבל ה"כ-" הזה צורם פי כמה. כי הוא משדר שזה נספר כמו מלאי במחסן. "כ-100" פחות, יותר, מה זה כבר משנה. כאילו מדובר בקולבים באיקאה.
וגם מה זה אומר? אין דבר כזה הערכה במספרים על הרוגים - או שיש, או שאין. גם בצבא וגם בתקשורת חזרו שוב ושוב שאין לתת תחזיות כאלה, כי זה מייצר חרדה מיותרת.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיושחרור של מספר כזה ועוד עם "כ-" מלבין את הזעזוע, בדיוק כמו שקורה פה בשנתיים האחרונות. אנחנו עמוק בתוך השאננות - למספרים, לאירועים, למתים. פעם כל הותר לפרסום היה כמו חץ בלב, הכרנו כל שם וכל סיפור. והיום? היום הם "כ-". הטלוויזיה מנסה "למסגר" את המציאות. אבל אסור למסגר חיים של חיילים בתור "כ-". שפה היא כוח. ברגע שאתה מוסיף אותה, אתה מקהה את הפחד, מקהה את המוות, הופך אותו לנוח לעיכול. אבל אנחנו לא צריכים נוחות. אנחנו צריכים זעזוע, כעס, דרישה מתמדת למנוע את האובדן הבא. אז כן, המספר מדיר שינה. אבל ה"כ-" הזה הוא זה ששובר את הלב.
