רבים בישראל נהנים לחשוב שהיהדות הייתה ונותרה דת התומכת בקידמה חברתית ומוסרית, ושהעם היהודי לאורך ההיסטוריה היה בחזית היצירה והקידמה האנושית. הרעיון הזה הוא אשליה עצמית, ולא רק משום שלהוציא מספר קטן מאוד של הוגים יהודים, וגם הם לעתים קרובות כופרים כביכול (שפינוזה למשל), מספרם של ההוגים היהודים בעלי ההשפעה בתולדות המחשבה המערבית הוא מזערי. במיוחד אמורים הדברים לגבי ההגות הפוליטית והחברתית של הנאורות והליברליזם, עת עוצבו העקרונות שעליהם מושתת הרעיון של חברה דמוקרטית, ליברלית ומודרנית.
ג'ון לוק, אדם סמית, וולטר, ג'ון סטיוארט מיל – הם ורבים אחרים מקרב ההוגים הנאורים והליברלים המוקדמים לא היו יהודים (משה מנדלסון היה יוצא דופן, אך השפעתו מחוץ לגרמניה הייתה מזערית). אבל חשוב מכך, אף שרק מעטים מהם שללו לחלוטין את חשיבותה של הדת, הם הבינו כולם שמקומה במדינה מודרנית חייב להיות נפרד לחלוטין מהמוסדות הפוליטיים והמשפטיים שלה.
אם כך, כיצד עלינו לפרש את אופיה של מדינת ישראל בהקשר זה? וגם אם נקבל את הטענה (שאינני שותף לה) שהדת היהודית הייתה בעבר הרחוק בחזית הקידמה האנושית, האם עדיין מדינת היהודים ממשיכה לעמוד בחזית זאת? השאלות הללו מקבלות משנה חשיבות בעידן שבו בעולם המערבי ככלל, ובארה"ב בפרט, הפכו עקרונות רדיקליים - שעד לא מכבר נחשבו מופרכים - לא רק למקובלים, אלא להכרחיים ומובנים מאליהם, ומי שאינו תומך בהם נחשב כמי שאינו "ער" (woke) וכמי שדבק ברעיונות לא מוסריים (אולי לא בכדי האקדמיה ללשון העברית עדיין לא מצאה לנכון לתרגם את המושג wokeness).
הקידמה ההיסטורית היא מטבעה הדרגתית, ומה שנחשב נועז ובלתי מתקבל על הדעת בדור אחד, הופך להיות מובן מאליו דור או שניים לאחר מכן. הוגים ליברלים מוקדמים הבינו זאת היטב, והעקרון הזה הפך לחלק ממה שמכונה לעתים "רעיון הקידמה" (the idea of progress). ההיסטוריון הבריטי הליברלי תומאס בבינגטון מקולי ביטא זאת היטב כשכתב במאה ה-19: "נפלא לחשוב שבבוא העת, האחרונים לזחול מאחור במצעד הגדול (של הקידמה ההיסטורית) יתפסו את מקומם של אלו שבעת הזאת עומדים בחזית מצעד זה".
לא חסרות דוגמאות לקידמה היסטורית מעין זו. עד לפני כמאה שנים, הרף עין מנקודת מבט היסטורית, לנשים לא היו זכויות פוליטיות אפילו במתקדמות שבמדינות המערב. אך הנה כיום, בתקופת MeToo#, עקרון השוויון המגדרי מובן מאליו. זאת ועוד, כיום המאבק נסוב לא רק על זכויות נשים, ואף לא רק סביב זכויותיהם של הומוסקסואלים ולסביות, אלא סביב זכויות של טרנסג'נדרים, ואף סביב זכותו של כל אדם להחליט בעצמו מהו המגדר שלו (או שלה, או שלהם). השינויים הללו כבר אינם הדרגתיים, אלא, בתמיכת תרבות האינטרנט, מהירים ודרמטיים באופן בלתי נתפס לא רק בסטנדרטים של המאה ה-19, אלא אפילו עבור אלו כמוני שגדלו והתחנכו בסוף המאה ה-20.
אם כך, מה מקומה של המדינה היהודית בקונטקסט העכשווי של שינויים מהותיים בקיום החברתי והפוליטי של התרבות המערבית הליברלית? האם העם היהודי, בעיקר במדינת היהודים, עדיין עומד בחזית הקידמה ההיסטורית (כאמור, אם נקבל בכלל את הטענה המפוקפקת שעמד אי פעם בחזית זאת)? ואם לא, אז מדוע?
למעשה אלו שאלות רטוריות, שכן ישראל לא יכולה להיות מדינה ליברלית מתקדמת כל זמן שהיא מתעקשת להיות קודם כל מדינה יהודית ורק לאחר מכן דמוקרטית. קצרה היריעה מלדון בפירוט באופיה האזרחי, ואינני מפקפק לרגע בזכותו של העם היהודי למדינה משלו. אך חשוב להבין שכל זמן שתיוותר במקומה ההתעקשות שהיהדות קודמת לדמוקרטיה, ושבכל מקום בו יש התנגשות ביניהן היהדות קודמת – כל זמן שנתעקש על עקרון זה, ונטען מתוך בורות שהיהודים המציאו את המוסר החברתי לפני הגויים, ואין לנו מה ללמוד מהם – כך לא רק שלא נעמוד בחזית מצעד הקידמה, אלא ניוותר משתרכים מאחוריו.
לא מדובר כאן אפילו ברעיונות מתקדמים או חדשים במיוחד. כבר הוגי הנאורות של המאה ה-18 הבינו היטב שיש להפריד את הדת מהמוסדות הפוליטיים של המדינה, ושלכל אדם חייבת להיות חירות מוחלטת להאמין במה שהוא רואה לנכון מבלי שייענש על כך. האבות המייסדים של ארה"ב אף קיבעו עקרון זה בתיקון הראשון לחוקה בשנת 1791.
כ-40 שנה לאחר מכן, בספרו המפורסם "הדמוקרטיה באמריקה", הסביר ההוגה הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל כיצד דווקא הפרדת הדת מהמדינה היא שמאפשרת את שגשוגה של התרבות הנוצרית באמריקה, מציאות שעדיין ניכרת במאה ה-21. מי שמכיר את התרבות האמריקנית יודע שמקומה של הדת הנוצרית בה נטוע במובנים מסוימים עמוק לא פחות מזה של הדת היהודית במדינת ישראל. עקרון הפרדת הדת מהמדינה היה ברור גם לבנימין זאב הרצל, וב"מדינת היהודים" הוא הבהיר זאת היטב. אולי אין זה מקרי שבמערכת החינוך הישראלית מקפידים מזה שנים לא ללמד את כתביו.
המציאות הכאובה היא שבעוד העולם המערבי הליברלי כבר קיבל לפני מאות שנים כמובן מאליו את העקרון שאין להפלות שום אדם על רקע דתי או מגדרי, כאן במדינת ישראל אנו מתעקשים להמשיך ולחיות בחברה שבה נשים הינן אזרחיות סוג ב' (לפי דיני המשפחה), ואזרחים רבים, גברים ונשים, למשל יוצאי ברה"מ או אחרים, חיים משוללי זכויות יסוד רק משום שאינם עונים לקריטריונים דתיים עתיקים ובלתי-מתפשרים.
בעוד העולם המערבי כבר מקבל כמובן מאליו עקרון זה, ובמקום זאת עסוק בסוגיות אחרות (החל בהרחבת מושג המגדר, דרך סוגיות סביבה ועד תיקון עוולות העבר, בעיקר בכל הקשור לנזקי הקולוניאליזם וסחר העבדים), אנחנו בישראל ממשיכים לחיות בהתאם לחוקים ומסורות שמקורם אפילו לא בימי הביניים אלא בימי קדם ממש. לו היו הוגי הנאורות של המאה ה-18 מביטים בנו כיום, היו רואים דוגמא למדינה המדשדשת במקום מבחינה היסטורית, ומתעקשת לתת לקידמה לחלוף על פניה.
למען ההגינות חשוב להדגיש שלמציאות זו יש גם צד אחר. שלא במתכוון, בישראל הצלחנו לחמוק, לפחות לעת עתה, מההגזמות הפרועות של התקינות הפוליטית - פוליטיקת הזהויות, ה-wokeness (במובן המוגזם והשלילי של המילה), "תרבות הביטול" של כל מי שאינו הולך בתלם של השקפה רדיקלית חדשה זו (cancel culture), וההתהדרות העצמית המגוחכת המכונה virtue signaling.
בארה"ב במיוחד יש כיום תחושה מתעצמת והולכת שההתעקשות על עקרונות של שוויון זכויות למיעוטים מכל הסוגים הפכה מקור לסתימת פיות, באופן שבו עקרון השוויון והליברליזם מוביל למציאות אנטי-ליברלית. מעין "הפוך על הפוך," או מה שמכונה בשפה מקצועית של היסטוריונים תהליך דיאלקטי: כל מי שלא מצהיר בריש גלי שהוא תומך בכל מה שנתפס כתקין פוליטית ופרוגרסיבי, או שחלילה פולט משפט שאינו עומד במה שנתפס כתקינות זו, מוצא עצמו מוקע קבל עם ועדה.
בעולם האקדמי האמריקני המציאות הזו מורגשת באופן מוחשי ומזיקה במיוחד, והיא מתחילה לחלחל גם לעולם האקדמיה הישראלי. אך לפחות המרחב הציבורי הישראלי, בניגוד לאמריקני, עדיין חף ברובו מתופעה שלילית זו.
ד"ר נתנאל וולוךעם זאת, אל לנו להתהדר בכך. אם בארה"ב, ובמדינות מערביות אחרות התופעה נובעת ממה שמכונה too much of a good thing, אצלנו "הדבר הטוב" המדובר, קרי עקרון השוויון והליברליזם, הוא מועט מדי. ואם צריך לבחור בין "פחות מדי טוב" לבין "יותר מדי טוב", עדיפה האפשרות השנייה.
אין בכל האמור לעיל כדי לשלול קיומה של ישראל כמדינה יהודית, או כמקלט בטוח לקורבנות הפוטנציאליים של אנטישמיות, אלא רק לשלול את קיומה כמדינה החיה על פי עקרונות הלכתיים שאבד עליהם הכלח כבר לפני מאות שנים, ושעומדים בסתירה גמורה לעקרונות הבסיסיים של דמוקרטיה ליברלית ומודרנית. אפשר לקיים את חוק השבות במקביל להתעקשות על שוויון מגדרי, זכויות מיעוטים, ודיני אישות אזרחיים לכל החפץ בכך. אך כל עוד נמשיך לחיות על פי המסורות העתיקות של אבותינו, העולם הנאור ימשיך להתקדם, ואנו וצאצאינו נשאר הרחק מאחור.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
