ההיסטוריה של עמים נכתבת ברגעים נדירים שבהם זמן ומרחב מתקפלים לכדי אמת אחת, גדולה ובוערת. השבוע חווינו את אחד מאותם רגעים שבהם האומה כולה נשמה בקצב אחד. שאלו אותי פעמים רבות במהלך המלחמה: "איך נדע שניצחנו?", ותמיד השבתי את אותה תשובה פשוטה: "ביום שתראו אנשים זורמים באופן ספונטני לרחובות, רוקדים ושרים מתוך שמחה אמיתית - תדעו שניצחנו".
והנה, עינינו הרואות - התמונות מכיכר החטופים, השמחה הבלתי מתוזמרת, השירים שעולים מן הגרון, הדגלים המתנופפים, הריקודים שאין בהם שום תסריט מכוון. התפרצות רגש עממית ואותנטית מהסוג שלא ניתן לזייף. עם ישראל צריך להפנים עמוק בתודעתו: ניצחנו. כמובן, נותרו תהליכים משלימים שצריכים להסתיים - אך ניתן כבר לומר בביטחון שאנו ניצבים בפתחו של ניצחון היסטורי.
כעת נותר לבחון את המצב האמיתי של חמאס בעיניים פקוחות. מדובר בארגון שהוכה קשות, שאיבד את שדרת ההנהגה הבכירה שלו באופן כמעט מוחלט, שהכוח היחיד בעל המשמעות שנותר בידיו היה החטופים. ברגע שחמאס הסכים לשחרר אותם, המשמעות הפנימית של המהלך חדה וחותכת: הוא מודה בהפסד. חמאס מבין היטב שברגע שהקלף האחרון יצא מידיו הוא נותר חשוף.
מנקודת המבט הישראלית והאמריקנית, המשימה לפרק את חמאס כישות שלטונית וצבאית ולפרז את רצועת עזה מכל תשתית טרור היא משימה בעלת חשיבות עליונה. כרגע צה"ל ערוך אמנם בקו טקטי יותר אחורי - אך מדובר בקו שעדיין מעניק למדינת ישראל שליטה מבצעית על 60-70% אחוז מהרצועה. רוב המרחב הגיאוגרפי המשמעותי נותר בשליטה ישראלית, וזהו תנאי פתיחה מעולה לתהליך הפירוז הכולל. חמאס מוצא את עצמו אחרי שחרור החטופים במציאות שבה צה"ל עדיין שולט על העורקים המרכזיים, על צירי התנועה הקריטיים, על רוב השטח - בעוד הוא עצמו נשאר ללא מגן האש האחרון שלו. וצה"ל? צה"ל נשאר עם חופש פעולה מלא ונרחב לממש את השלב הבא: פירוק חמאס מנשקו ופירוז מוחלט של הרצועה.
עד עכשיו שאלנו את עצמנו השאלה הטבעית: האם חמאס יסכים לעסקה? אולם מאז חיסול סינוואר, דף ועיקר שדרת ההנהגה הבכירה, השאלה צריכה להיות אחרת לגמרי: מי בעצם מחליט כאן? האם חמאס הוא בכלל הגורם המכריע והקובע במערכה הזו?
כבר תקופה לא קצרה שחמאס איננו בעל כוח החלטה ממשי. הכוח האמיתי מצוי בידי שחקנים אחרים: קטאר, המממנת והמאפשרת, ומצרים, שהיא הגורם היחיד שיכול לחמש את הארגון דרך רשת המנהרות ומעברי הגבול. האינטרס של אותן מדינות השתנה מן הקצה אל הקצה. הן הבינו שלא כדאי להן להמתין בחיבוק ידיים בזמן שישראל ממשיכה להשמיד את חמאס תוך סיכון להתקוממות עזתית, וכך נוצרו התנאים לאכוף את ההסכם מלמעלה. כאשר טורקיה חדרה לזירה וביקשה להיות שחקן בתהליך, נוצרה קונסטלציה חסרת תקדים שמאפשרת לישראל באופן יוצא דופן לקבל את החטופים תחילה, כמעט ללא תנאים מקדימים.
קשה להניח, ואולי אף תמים להאמין, שיימצאו כוחות חיצוניים שיתנדבו מרצונם לבצע את המשימה המורכבת של פירוק חמאס במגע ישיר. הסבירות הגבוהה היא שבסופו של דבר צה"ל יצטרך להתמודד בעצמו עם האתגר המורכב הזה, והשאלה המרכזית היא כיצד יתרחש התהליך בדיוק
קשה להניח, ואולי אף תמים להאמין, שיימצאו כוחות חיצוניים שיתנדבו מרצונם לבצע את המשימה המורכבת של פירוק חמאס במגע ישיר. הסבירות הגבוהה היא שבסופו של דבר צה"ל יצטרך להתמודד בעצמו עם האתגר המורכב הזה, והשאלה המרכזית היא כיצד יתרחש התהליך בדיוק. אולי במוח - כלומר, חמאס יפנים את המציאות החדשה וייכנע מרצון. אולי בכוח - באמצעות פעולה צבאית מלאה וממושכת. ייתכן גם תרחיש ביניים שבו הם יבינו כי עליהם להניח את נשקם ויידרשו מסדרון יציאה מוסדר מהרצועה; או שהפעולה תתבצע באופן פרואקטיבי וישיר על ידי צה"ל.
נושא נוסף שטעון בירור הוא מיקומה של האוכלוסייה האזרחית העזתית במערכה ותגובתה הפוטנציאלית במידה שחמאס יתעקש על משחקי הדחיינות ויאריך את הסבל. קיימת סבירות לא מבוטלת שאם זה יקרה האוכלוסייה עצמה תגיב באופן דרמטי, כפי שכבר ראינו בחודשים האחרונים, כאשר חמולות ומיליציות החלו להילחם בחמאס בגלוי ולשתף פעולה מלאה עם צה"ל. התופעה הזו תלך ותתרחב בהיקף משמעותי.
אחת הסכנות הגדולות והמשמעותיות ביותר שמרחפות על התהליך היא הניסיון ליצור נרטיב חלופי מיד בעקבות חזרת החטופים. נרטיב שהעולם ינסה בכוח לדחוף על המציאות שלנו, בניגוד גמור לתוכנית טראמפ: "זהו, חזרו החטופים, המלחמה למעשה הסתיימה, אפשר לעבור הלאה". כאן בדיוק ייבחנו ארה"ב וממשלת ישראל ביכולתן להשמיע קול נחרץ, וברור: אנחנו לא נקבל, לא נסכים ולא נאשר אמירות של סיום מלחמה כאשר בשטח לא מומשו מטרות המלחמה הנוספות - פירוק חמאס כגוף צבאי ושלטוני ויצירת מציאות חדשה לחלוטין שבה עזה לא תהיה יותר שטח טרור. דווקא עכשיו, בשלב המכריע הזה, יש לנו יתרון משמעותי שלא היה לנו בעבר: קיימת תמיכה עולמית רחבה ומפורשת ברעיון שחמאס צריך להתפרק לחלוטין ולצאת מהרצועה.
הניצחון כבר כאן, מוחשי ומציאותי. עכשיו רק צריך להשלים את העבודה ולגלגל אותו עד הסוף.
תא"ל (במיל') אמיר אביבי הוא ראש לשכת הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר תנועת "הביטחוניסטים"
